תטבלי באמונה

לטבול או לא לטבול – היפתח הר הבית ליהודים או לא? – זו השאלה!

מאת: הרבנית רבקה שמעון

ממתינים בכניסה להר הבית

מוצאי חג ראשון של פסח. החג יוצא מאוחר בגלל שעון קיץ. הבית כמהומה, צריך לנקות, לשטוף , לסדר, לכבס .הבטחתי לנכדתי הקטנה בת ציון, מיד בצאת הכוכבים למרוח לה לק על הציפורניים.

הכוכבים כבר יצאו ואני חוככת בדעתי: לטבול או לא לטבול? ללכת מהר למקווה לפני שייסגר, או לא?

אני מסמסת ליעל, למי שהבטחתי לה לסייע לה בעליית ילדים להר הבית ביום רביעי בבוקר. 'ההר יהיה מחר פתוח או לא?'

אני מסמסת לעוד פעילים.' יפתח ההר או לא?'

בינתיים אני מתייעצת עם עינת: 'מה דעתך? לטבול או לא?' והיא מסמסת לי: 'תטבלי באמונה'.

אני אומרת לעצמי: אם לא תלכי עכשיו למקווה, המקווה ייסגר.

הקבוצה הראשונה לפני הכניסה להר הבית

אני נוטשת את הכול, מפקידה את הבית בידי מי שנמצא פה . בנות, בנים, כלות, נכדות ונוסעת למקווה. בדרך שולחת לי יעל מסרון: 'אבי ביטון הבטיח שתהיה עליית ילדים, שנבוא להר'

במקווה אני פוגשת את ז'קלין חברתי מהשכונה שבחרה לעלות אתי ואנו קובעות שעת מפגש מוקדמת.

תמיד לפני עליה  להר שנתי נודדת, מלאת חלומות, שנתי טרופה.השעון המעורר מצלצל כבר בחמש וחצי בבוקר.

שש ורבע בבוקר. אני אוספת את ז'קלין ואנו עושות דרכנו מפסגת זאב לאזור הר הבית דרך ואדי ג'וז. הכבישים ריקים, איזה כיף. הבוקר צח ורענן כיאות לחול המועד, ולהפתעתי הכביש במעלה ההר לשער האשפות לא עמוס, מלבד רכבים פרטיים החונים בדרכים משונות על המדרכות.

הקבוצה הראשונה שזכתה להכנס להציץ להר הבית

המוני חסידים בלבוש חג כבר עושים את דרכם החוצה מתפילת ותיקין, או פנימה להמשך תפילות בכותל.

יש! מצאתי חניה בהר ציון.

בינתיים ז'קלין תופסת תור ליד השער הנעול להר.

מדריך תיירים שכבר ממתין עם קבוצה דוברת ספרדית מתעצבן עלינו שאנו מצרפים אלינו טיפין טיפין עוד בודדים המגיעים להר.

'אל תדאג, אתה וקבוצתך תעלו עוד לפנינו' ,אנו מרגיעים אותו.

 נפלא לראות רבנים, תלמידי ישיבה ופעילים מגיעים לפקוד את הר הבית בחול המועד פסח.

המוסלמים משתוללים. היהודים נענשים.
עולי רגל בכניסה הנעולה להר הבית

השעון מתקתק והשעה שבע וחצי הגיעה. מגיע מוטי ומגיע גם  אבי ביטון, עם ציוד ונשק.

בבת אחת , כמו על פי פקודה מגבוה, מתחילים פיצוצים ונפצים סביבנו, כמו יריות. ואולי אלו יריות?

הקבוצה שהתגבשה לעלות כבר מוסרת תעודות זהות, ואחרי שהות קצרה הם עולים להר. אני ממתינה ליעל ולילדים-' אנחנו בדרך', עוד מעט מגיעים.

אבל כפי שצפו רואי השחורות, את הקבוצה הראשונה של שוחרי ההר והמקדש גרשו בבושת פנים מההר כעבור חמש דקות, דרך שער השלשלת. הנה הם חוזרים ובאים.

בינתיים מגיעים ילדים, מגיעות משפחות, עם עגלות ,תינוקות וילדים קטנים. מגיעה מנגנת בנבל ומגיעה יעל עם שלט על פעילותנו.

הרבנית שמעון בהר הבית עם נכדותיה (ארכיון)

המקום עמוס. מדריכים של קבוצות נוספות של תיירים כועסים שהילדים מנסים לעקוף אותם בתור. מדריך כועס ודוחף, השלט נופל, נוצרת מהומה, על לא מהומה. הצפיפות מהווה מכשול גם לבאים לכותל. מתערב שוטר ועוד אחד.

כעבור דקות ספורות כבר ברור: ההר נסגר. אני מנסה להסביר למדריך שבקושי מבין אנגלית שאין לו למה להמתין. ההר סגור. מדריכת תיירים אחרת מתעצבנת: כבר שלושה ימים היא מנסה לעלות עם קבוצתה ולא מצליחה.

זוג חילונים גם הוא מתוסכל. עשו כל כך הרבה מאמצים ובסוף סגרו להם את השער.

מוטי יוצא החוצה ונועל: 'למה לא עלית עם הקבוצה הראשונה'? הוא שואל אותי.

'בשבילי, לעלות ולצאת החוצה מן ההר בחפזון כעבור חמש דקות – זו בושה וחרפה.' עניתי לו.

יעל ממשיכה עם הילדים לפעילות חילופית ואני עושה את דרכי רגלית לרכבי בהר ציון. כבר חם. 'חג שמח' מברכת אותי משפחה שחזרה מן התפילה. השעה רק תשע בבוקר והכבישים מתעוררים לחיים.בבית כבר יחכו לי לארוחת בוקר.

איך יתרחש השינוי בהר? האם לסמוך על אבי ביטון, מוטי גבאי השוטרים? האם לסמוך על חה"כ דוד צור  שנבחר לאחרונה לעמוד בראש ועדת משנה? האם הוא זה שיעשה שינוי בשטח? האם עלינו לסמוך על עצמנו? האם לסמוך רק על אבינו שבשמים שיעשה לנו את השינוי המבוקש?

בודקת את עצמי ומגלה: אינני כועסת. כנראה הטבילה במקווה ניקתה אותי מאנרגיות שליליות. שהרי  אני טבלתי באמונה.