יום שישי, 16 במאי 2014

כותל המזרח

הפופולאריות שלו איננה מתקרבת כלל לזו של הכותל המערבי, אף שדווקא הוא הקדום מבין כתלי הר הבית * למרות שהשערים בו סתומים כולם או לחילופין קבורים בעפר – בקיר האבן הזה טמון המפתח לפיענוח תוואי ההר הקדום

 'מפעלו של שלמה המלך'. הכותל המזרחי (התיחום בצהוב מסמן את גבולות הר הבית לפני ימי החשמונאים על-פי זיהויים של ריטמאייר ומזר) 
שגעונות ההרחבה של הורדוס. ה'תפר' הדרומי בכותל ההר המזרחי
פעם הר הבית היה קטן וצנוע, רק 500 אמה על 500 אמה. זה היה בימי קדם, כך על פי המשנה שהתעלמה בהפגנתיות ממיזמי הבניה השאפתניים של המלך הורדוס, מי שהרבה להפוך הרים למישור ולהפך. 500 אמה זה בערך 250 מטרים, אבל הר הבית של היום הוא הרבה יותר מזה. כותלו המזרחי מתפרש על פני 468 מטרים ואילו הכותל המערבי ארוך עוד יותר – 490 מטרים. אין ספק, הר הבית הורחב.
על פי ספר מכבים, תהליך ההרחבה החל לאחר כיבוש מצודת החקרא הסלווקית בידי שמעון החשמונאי בשנת 141 לפנה"ס. החקרא היתה מצודה ששכנה על פי רוב השיטות הארכיאולוגיות בדרום הר הבית, והשליט החשמונאי המנצח צירף אותה לתחומי הר הבית וכנראה הרחיב בכך את ההר כלפי דרום. הורדוס הגיע לשלטון 104 שנים אחר כך. בשלהי מלכותו פתח במיזם בניה אדיר היקף שהסתיים רק עשרות שנים אחרי מותו – הוא בנה מחדש את המקדש והרחיב מאוד את הר הבית. למעשה הכפיל את שטחו. מידע מקיף על כך ובכלל על המחקר הארכיאולוגי וההלכתי של הר הבית ותחומי המקדש, ניתן לקבל בכרך חדש של מפעל האנציקלופדיה התלמודית – 'אוצר ירושלים והמקדש'. שני חלקים מפורטים בו נכתבו בידי הארכיאולוג אשר גרוסברג, והמידע כאן מתבסס באופן לא מבוטל על הכתוב שם.
ובכן, על פי כתבי יוסף בן מתתיהו, בעת הרחבת ההר הקיף המלך האדומי "את מרגלות הגבעה משלושה צדדים בקירות [תמך]". רק ממזרח לא הורחב הר הבית, ובו הושארו החומה והסטיו [חצר העמודים] שלדברי יוספוס נבנו עוד בידי שלמה המלך. רגע לפני חורבן הבית השני, בשנת 64 לספירה, דחה גם אגריפס השני בקשה לבנות את הסטיו המזרחי מחדש והעדיף להשאיר על עומדו את זה העתיק, מפני שזה נבנה להנחתו בימי שלמה. אגב, את הכותל המזרחי כולו מכנה יוסף בן מתתיהו 'מפעלו של שלמה המלך'. במקום אחר נימק יוספוס את הכינוי הזה: "כי נוסד בית-המקדש בראש גבעה בצורה. ובראשונה נשא המישור אשר במרום הגבעה בקושי את ההיכל והמזבח, כי מכל עבריה היתה תלולה על-פני התהום. והמלך שלמה הוא אשר בנה את ההיכל, הקיף את חלק המזרח חומה והעלה על הסוללה אולם אחד. וההיכל נשאר חשוף מיתר צדדיו. אולם בדורות הבאים אחרי שלמה הוסיף העם כל הימים להעלות עפר ומסביב להיכל, עד אשר התיישר ראש הגבעה והתרחב" (מלחמות היהודים ה,ה,א).
תמונת המצב בימינו מוכיחה שההר אכן הורחב בידי הורדוס. הר הבית כבר איננו ריבוע בן 500 האמה הנזכר במשנה אלא מרובע גדול בהרבה שצלעותיו אינן מקבילות זו לזו. בנוסף, לאורך הכתלים הדרומי, המערבי והצפוני אין כל זכר לבניה שקדמה לימי הורדוס. השריד הקדום ביותר אלו אבני הגזית ההרודיאניות המוכרות לנו מהכותל וממקומות נוספים, שבהן מרכז האבן הבולט יותר לעומת השוליים, חלק למשעי. ההנחה המוסכמת היא שהכתלים הללו כולם, מלבד המזרחי, לא היו כאן לפני הורדוס. 
אבן מקיר תלחש
בכותל המזרחי עצמו קיימים שני 'תפרים' המעידים אף הם על ההרחבה. כך, 32 המטרים הדרומיים של הכותל המזרחי ו-119.5 המטרים הצפוניים בו בנויים גם הם בסגנון ההרודיאני המוכר משאר כתלי ההר בימינו. ואולם בתווך – לאורך 316.5 מטרים – ניתן לאתר שרידי בניה קדומה יותר. לא הכל, יש כאן גם בניה חדשה יחסית, אך לאורך עשרות מטרים אפשר להבחין באבנים בולטות שאינן חלקות כמו בסגנון ההרודיאני, אבנים טרפזיות המונחות בשיטת 'ראש ופתין' – שיטה שנועדה לחזק קירות שנבנו בנייה יבשה ללא מלט. בשיטה זו מונחות אבנים מלבניות לסירוגין פעם לאורך (פתין) ופעם לרוחב (ראש). קטעי הבניה הקדומים הללו מתוארכים בידי חלק מהחוקרים לשלהי ימי הבית הראשון (אם כי לא לשלמה, כפי שטען יוספוס) ואילו לדעות אחרות מאוחרים יותר ומיוחסים לימי שיבת ציון או אפילו לתקופה החשמונאית – אך כאמור, לפני הורדוס.
מלבד שני ה'תפרים', במרחק 73-80 מטרים מקצהו הדרומי סוטה תוואי החומה המזרחית מעט. המרחק מנקודת הסטיה עד התפר הצפוני הוא כ-275.5-268.5 מטרים. לא מופרך להניח שזו נקודת המפגש בין תחומי הר הבית הקדום לבין הרחבתו בידי שמעון החשמונאי. מי שהסתמכו על קיר ההר המזרחי כנקודה למשען מבחינה מחקרית, ובפרט על נקודת הסטיה המדוברת בתוואי שלו היו הארכיאולוג בנימין מזר המנוח ועוזרו לין ריטמאייר. הם הבחינו שגרם המדרגות הצפון מזרחי היורד מרחבת כיפת הסלע מקביל במדוייק לכותל הזה, והמרחק ביניהם – 262.5 מטרים. הם גם שמו לב לעובדה מעניינת אחרת, ולפיה הקיר הצפוני של רחבת כיפת הסלע ניצב ב-90 מעלות בדיוק לכותל ההר המזרחי. השניים הניחו שאלו מסמנים את גבול ההר הקדום.
מקצה המדרגה התחתונה בגרם המדרגות הזה – מדרגה שאותה זיהו ככותל המערבי המקורי של ההר בטרם הורחב בידי הורדוס – מתחו השניים קו דמיוני נוסף, מקביל לכותל המזרחי לאורך 262.5 מטר, וממנו עוד קו דרומי שהסתיים במפגש עם כותל ההר המזרחי בדיוק בנקודת הסטיה שלו מעט מזרחה. כך תחמו ריטמאייר ומזר ריבוע בן 262.5 מטרים על 262.5 מטרים בתוככי מתחם הר הבית של ימינו, שאותו ראו כהר הבית שקדם להרחבה החשמונאית. אם 500 אמה הם 262.5 מטרים, פירושו של דבר ששיעור האמה בהר הבית הוא 52.5 סנטימטרים, נתון סביר בהחלט שמסתדר היטב עם ההנחה המקובלת שקודש הקדשים ניצב במרכז כיפת הסלע ושער ניקנור מצוי בקיר המזרחי של רחבת כיפת הסלע.
אבל לא הכל מתיישב חלק כל כך בשיטה הזו. ההנחה של ריטמאייר ומזר שלפיה הקיר הצפוני של רחבת כיפת הסלע הוא גבולו המקורי של הר הבית שקדם להורדוס, איננה מתיישבת עם העובדה שהתפר הצפוני בכותל המזרחי (המפריד בין הבניה ההרודיאנית לזו הקדומה יותר), עובר 13 מטרים צפונה משם. הסברם של ריטמאייר ומזר לעניין הוא שהנדבך הקדום בכותל המזרחי הוא שריד של מגדל שמירה שחרג צפונה מגבול ההר המקורי, לאורך 13 מטרים נוספים. כמו הרבה עניינים בהר הבית גם כאן מותר עדיין להניח הנחות ככל העולה על הדעת וכיד הדמיון הטובה. כל עוד לא ניתן אפילו לחלום על חפירה ארכיאולוגית מסודרת, ערפל כבד ימשיך לאפוף את ההר.

אין תגובות:

פרסום תגובה