פעם בחודש לפחות עולה רחל סלע משילה להר הבית עם קבוצת נשים. רחל סלע פעילה בתנועת 'נשים למען המקדש' והיא אחת הדמויות המשפיעות והחשובות בדרך להנחלת תודעת המקדש ובנייתו במהרה בימינו.
להלן תיאורה של עלייתה אתמול להר הבית:
בע"ה, ח' באייר
תשע"ד
לסיכום עלייתי היום
להר הבית
 |
| הר הבית: רחל סלע עם נשים ממערב למקום המקדש |
תאריך העליה היום
נקבע על פי מה שהתאים לכלתי, שמחפשת מועד לעליה ראשונה שלה להר הבית. ערכנו את כל התחשיבים,
חישבנו את כל האפשרויות והסבירויות, נערכו ישיבות משפחתיות רבות להתארגנות לקראת העליה,
מי יפזר את הילדים בבוקר למוסדות החינוך ומי ישמור על הילה הפעוטה כשאנו על ההר. ההתרגשות
היתה גדולה ושמחה.
ובסופו של דבר לא
יכלה כלתי לעלות איתנו היום מעיכובים הלכתיים. ואין זו פעם ראשונה שכך.
אני מציינת פרט
זה כדי להמחיש לנו שוב כמה מורכבת היא עליית נשים להר הבית.
יחד איתי התכוונו
לבוא עוד שתיים שנרשמו אצלי מראש – אחת מכרמל ואחת מאיתמר.
קבענו ב-7.30 בכניסה
לדווידסון.
אני מקפידה להיפגש
שם לדברי פתיחה, להיכרות, להסברים – נראה לי מאד חשוב לא "לנחות" ישר לתור
ולבלגן ולמציאות הלא צפויה, אלא להתכונן רגע קודם בנחת גם רוחנית, אידאית, תורנית,
וגם מעשית - ליידע מה לפנינו בכל שלב ואיך להתנהג וכד'. וכן נוח כי יש שם שירותים.
הייתי לבד. יורד
גשם די חזק שמפתיע בתחילת הקיץ. חששתי שהן ויתרו בגלל הגשם, לא נעים להסתובב בחוץ במזג
אויר כזה. אך לא – הן לא ויתרו. שתיהן היו תקועות בתוך ירושלים בפקקי ענק, זו מצפון
וזו מדרום.
9.00 דברי פתיחה
קצרים מהרגיל, ממהרות לתור.
מדריך התיירים ניסה
למנוע מאיתנו להתקדם, אך הצלחנו להשתחל, היינו שלוש נשים, אחת בסוף הריון, חייכנו יפה
לתיירים, והגענו אל מוטי.
"מוטי, תעשה
טובה, תכניס אותנו מהר, אנחנו רק שלוש ואין כאן עוד יהודים עכשיו, ההר תיכף נסגר, ויש
איתי אחת בסוף הריון שבקושי הולכת".
התגובה הרגילה והמביישת
לבקשה הנעימה והמנומסת שלי: "עוד פעם את! את לא תגידי לי מה לעשות ואל תאיימי
עלי! לכו לשבת! לא, אל תחסמו לי כאן, לכו לחכות!".
הלכנו לחכות. התיירים
עוברים ונכנסים, מחייכים אלינו, חלקם מבינים איכשהו מה שהולך כאן. אני מנסה להסביר
לצעירה שבינינו למה אנחנו מחכות והתיירים נכנסים. הסבר עצוב: "זה חלק מהנסיון
להוציא לך את החשק להגיע הנה שוב, זה חלק מהנסיון להסביר לך בכוח כמה אינך רצויה פה".
אני מנצלת את זמן
הישיבה שם, שאין לדעת כמה יארך, להסברים כמיטב יכולתי בסיטואציה הזאת. הגשם הפסיק ב"ה,
אך אנו כבר רטובות ויושבות על ספסל ספוג מים.
הגיעה עוד אשה בעלת
מראה דתי שניסתה להיכנס. מוטי הושיב אותה בחברתנו. מהרובע היהודי, עולה כבר הרבה שנים.
נקראים להיכנס...
בדיקת התיקים מחפירה.
הבחור בודק כל דף ומוטי עומד מעליו ומאיץ בו שיבדוק ביסודיות, שמא יעלם מעיניו איזה
חומר חשוב.
בתיק של הצעירה
שאיתנו נמצא חומר נפיץ – מכשיר הקלטה. "למה זה? שלא תעיזי להקליט אותי!"
צועקים עליה. היא מסבירה שזה מכשיר שלה מהאוניברסיטה להקליט דברים כי היא לומדת עיתונאות,
ושאינו פועל עכשיו. לא, הם לא מאמינים. שעור קצר בתפעול המכשיר מוכיח שאינו מקליט.
"זה לא משנה, הוא לא עולה להר!". היא מתחננת: "אפרק את הבטריה, אני
לא יכולה להשאיר אותו כאן זה מכשיר של 1500₪". אני מנסה לעזור, ללא הועיל. קוראים
לשוטרים הבכירים – שלושה שוטרים בכירים מגיעים לדיון מעמיק על מכשיר ההקלטה. הדיון
מהיר מאד ופסק הדין קצר (וידוע מראש) – "זה לא נכנס להר".
"תבואי אחרי
שתרדו מההר ותיקחי אותו" הם אומרים לה. אפשר להגיד את זה למי שפעם ראשונה כאן
ולא יודע שפה אפשר לומר הרבה דברים שאין להם כיסוי ואין להם קשר למציאות. ואני מתערבת:
"אבל אחרי שנרד מההר כאן יהיה כבר סגור, והיא לא תוכל לקחת את המכשיר, והיא גרה
רחוק מאד מכאן". צמרת השוטרים מורה למוטי להתחשב במקרה הזה ולחכות לה שתבוא לקחת
את המכשיר.
9.45 אנחנו על הר הבית, "שהחיינו" בשם ובמלכות,
התרגשות רבה.
 |
| הר הבית: רחל סלע עם נשים ליד שער הרחמים |
הר הבית שקט יחסית,
אין קבוצות-התנפלות כלל שצורחות לעברנו שאללה הוא אכבר. הם לא עובדים בחוץ בגשם. אחדים
ישבו במבואה של מסגד אל-אקצה וקצת התייחסו אלינו בעברנו שם ומילאו את תפקידם בצעקות
מרחוק. כמעט נעלבתי מחוסר היחס הזה. אני רגילה לקבלת פנים יותר מרשימה.
לא האיצו בנו הפעם
למהר. לא היה מקום לזה, כי הזמן שלרשותנו כבר כה קצר שממילא מאד קיצרנו בעמידה בכל
מקום ומיהרנו כדי שנספיק להשלים סיבוב בהר.
איש הווקף שהוצמד
לנו כבר הלך איתי כמה פעמים, אבל הפעם הוא היה תוקפני מתמיד, נעמד קרוב מולנו והרגיש
מיד בכל מלה של תפילה, גם כאשר ניסיתי לומר תפילות בקול תוך כדי הליכה הוא מיד קפץ.
לכן הפעם כמעט לא הצלחתי להתפלל בקול, כמה מזמורי תהילים בכל זאת הגנבתי איכשהו, אי
אפשר לא לשמח את דוד המלך בכך שתפילותיו נאמרות על ההר שמסר נפשו עליו.
מול שער המזרח אמרנו
תפילה שבלב. רחמנא ליבא בעי. מנסות לעשות דמיון מודרך מעמיק ולהציב את המקדש על מכונו.
הגזירה הנוראה שלא להביא סידור מחייבת אותנו לשוב ולהפיק את התפילות מתוכנו, ויש בכך
רווח עצום.
אנו שומעות שוב
קריאות "אללה הוא אכבר" מרחוק ומחייכות בשמחה זו אל זו – סימן שעוד יהודים
עלו להר! בהמשך התברר שזה יהודי אחד, חייל במדים עם ציציות בחוץ וכיפה גדולה שזכה לסיור
פרטי ולמשמר אישי נכבד. החלפנו ברכות תוך כדי שהוא חלף על פנינו, נעים להיפגש בהר ה'.
ליד שער הרחמים
התיישבנו לאכול משהו קטן. השוטר אמר שאף פעם הוא לא ראה שאוכלים על הר הבית,
"זה מותר?" הצלחתי לשכנע אותו שכך אני נוקטת תמיד ושזה בדברים המותרים. קיימנו
שם שעור קצר, במסגרת בית המדרש שעל הר הבית, ובמסגרת "וירשתם אותה וישבתם בה"
במה תירשו? - בישיבה.
ברכה אחרונה על
הקצת שאכלנו הוא לא הסכים שנגיד, וספק אם הברכה שאמרתי בתנאים אלו הוציאה אותי ידי
חובה.
ליד שער הרחמים
אני נוהגת לקרוא תפילה מקסימה שכתב ר' אשתורי הפרחי ומובאת בספרו "כפתור ופרח".
הווקפר מיד קפץ שאפסיק. אמרתי לשוטר – "זו לא תפילה שאני מתפללת, זה קטע מספר
עתיק שכתב מישהו שהיה כאן". תשובתו: "בעצם הייתי צריך לצלם את כל הסיור שלך,
בגלל שאתן מעט אז ויתרתי על זה, אם את ממשיכה לקרוא מהדפים שלך – אני אתחיל לצלם כל
הזמן".
עלי לציין שהשוטר
היה נחמד, לא יהודי, אבל בלט שהוא חושש מהווקפר ולחוץ בגללו מאד. הוא התעניין בהסברים,
וכאשר הוצאתי שרטוט של הר הבית והמקדש הוא ניגש וביקש שאני אסביר לו בדיוק כל פרט.
11.00 אנחנו מגיעות
לשער השלשלת.
אני: "השארנו
משהו חשוב בעמדת הבידוק, אתה מסכים שנמשיך מכאן בתוך ההר לשער מוגרבים כדי שניקח את
זה לפני שנועלים שם?" לא. "השער כבר נעול" הוא מסביר לי.
יצאנו.
בדרך כלל אני נשארת
עוד מחוץ לשער השלשלת, לשיר, להשלים כמה הסברים, סוג של "נחיתה רכה" מהר
הבית אל מחוצה לו. ואחר כך הולכות לקפה ברובע היהודי לחוג את עלייתנו ולשוחח אודותיה,
שיחת נשים של עיבוד מה שעברנו.
הפעם שינינו מהנוהל
הזה, לא התמהמהנו כלל, מיהרנו חזרה לעמדת הבידוק כדי לקחת חזרה את מכשיר ההקלטה.
תנחשו??? לא תנחשו...
היה סגור. השער,
החלון, השער מהצד. כלום. הבטיחו?? בפלנטה הזאת לא מבטיחים לקיים הבטחות.
אחרי שעתיים הם
עשו לה טובה ושוטר פתח והחזיר לה את המכשיר. בינתיים לא הייתה איתנו בסיכום, הסתובבה
לחוצה ומודאגת ועצבנית, ולא הגיעה למה שהייתה צריכה להגיע בצהריים.
למרות הכל כולן
ציינו שהייתה להן חוויה משמעותית חשובה, וכולן הבטיחו לבוא שוב ולהביא משפחה וחברות.
משפט לסיום?
כמה משפטים:
בכנס לפני שבוע
הכרזנו לגבי המצב המחפיר והנורא על הר הבית – "עד כאן!". על הארץ הקריאה
הזאת עדיין לא נענתה ולא נותנת את אותותיה הגלויים. נמשיך לזעוק "עד כאן!".
תכנית ההתנתקות
מן המקדש שנבנתה במשך שנים ארוכות של גלות וחורבן, וחילחלה עמוק והתפשטה בכל מערכותינו
בשכל, ברגש, בתפיסה התורנית האישית והציבורית – ארוכה וקשה הדרך לרפא ולתקן אותה. רק
תכנית התחברות מקיפה, הכוללת את כל המערכות, המחייבת התמדה, עקשנות, מסירות נפש – רק
היא תצליח בהדרגה להבקיע את חומות הניכור ולגַלוֹת את הלב הפועֵם והעֵר שבעם ישראל
המנותק מקודש הקודשים החי והמחייב. בכל פעם שיהודי מתוודע אל הר הבית והמקדש - הומה
ליבו הער ודופק מבפנים על ה"אני ישֵׁנה", מעורר את האהבה עד שתחפץ.
יהי רצון שבזכות
האתערותא דלתתא ההולכת וגוברת, נזכה לאתערותא דלעילא, ולמקדש!
ברוכים הבאים בשם
ה', ברכנוכם מבית ה'!
רחל סלע, שילה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה