פרשת בהר סיני: "וגילו ברעדה"

גיליון 161 | י’ אייר תשע”ד | פרשת בהר סיני

"וגילו ברעדה"

היום זה כבר לא באופנה. זה לא הומני, חסר ערך בסיסי של אהבת אדם ולא מתקבל על המוח המערבי. אבל לפני לא יותר מדי זמן, פחות ממאה שנה, עוד היה מקובלת תופעת העבדות בעולם. בכל העולם. אנשים החזיקו באנשים אחרים כרכושם על פי חוק, ואלו עבדו עבורם למשך כל חייהם, או עד שזכו לשחרור המיוחל. העבדות הביאה למצבים מחרידים, נוראיים, ויעידו על כך אינספור סיפורים מזעזעים משנות העבדות הלא רחוקות בארצות הברית, שם שועבדו השחורים לאדם הלבן. אך, כמו בהרבה דברים, עם ישראל עודנו אוחז בתופעות ישנות שעברו מן העולם ויצאו מהאופנה, וכך גם בעבדות. אך אין מדובר כאן לעבדות בשר ודם - אלא למימד הרבה יותר עמוק ועקרוני של מערכת היחסים בין אדון לעבד. מדובר כאן על הקשר בין הקב״ה לעמו ועבדיו.

האדונים- עבדי ה’

פרשתנו כוללת את הלכות שמיטה ויובל, ותוך כך היא נותנת יחס רב להלכות העבדים ושחרורם בשנות דרור אלו. התורה מתייחסת אל עבדים בצורה מאד הומנית ומתחשבת, ומורה שכל עבד ישתחרר לאחר שש שנות עבדות. הטעם לכך ניתן, במובן מסויים, בסוף הפרשה. הפרשה נחתמת בפסקה הנותנת טעם ובצורה מסויימת משמעות לכל ציוויי השמיטה והיובל, ובפרט להלכות הנוגעות לעבדות: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים - אני ה' א-להיכם. לא תעשו לכם אלילים, ופסל ומצבה לא תקימו לכם, ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה - כי אני ה' א-להיכם. את שבתותי תשמרו, ומקדשי תיראו- אני ה'." (ויקרא, כה נו, כו א-ב)

אם נקרא את הפסוקים טיפה לעומק נבחין כי שני הפסוקים החותמים את הקטע מנותקים ולא שייכים לרוח החתימה של פרשת בהר. כפי שאמרנו מקודם, הקב”ה מניח את הנחת הייסוד לפיה אנו, עמו, עבדיו. אם כן, מדוע התורה מוסיפה עוד חמישה ציוויים אשר לא קשורים בהכרח לפרשת השמיטה והיובל, ובהכרח לא קשורים לחתימתה? מחלקי הפרקים הנוצריים הגיבו לקושי הזה בצורה פשוטה - הם חתכו את שני הפסוקים האחרונים מפרק כ”ה ושמו אותם בראש פרק כ”ו. אך המסורה והחלוקה לפרשות השבוע איננה מקבלת את גישה הזו, שכן הפרשה הפתוחה (ה’אנטר’ של התורה) מצויה בדיוק בין פרשת בהר לפרשת בחוקותי, מה שמוכיח ללא ספק כי שני הפסוקים האחרונים קשורים לפסוק הראשון. כעת נותר לנו להסביר- איך?

“סיתרא דגבורה”

נעיין מעט בשלושת הפסוקים. ה ’ פותח בדיבור על עם ישראל בגוף שלישי (נסתרים): “כי לי בני ישראל”, ומסיים בפנייה אליהם, בגוף שני: “אני ה’ א-ליהכם ”. מכאן ואילך הוא מצווה את בני ישראל בצורה ישירה חמישה ציוויים. שלושה מהם קשורים לעבודה זרה, ושניים קשורים לקדושה: לא לעשות אלילים, לא-להים פסל ומצבה כתצוגה של הקב”ה ולא להשתחוות על אבן משכית שלא בבית המקדש. אם נשים לב, ישנה הדרגה ברמת האיסור- בתחילה עשיית אלילים המתנגשים ומחליפים את האמונה בה’ יתברך - א-ל אחד! לאחר מכן מגיע איסור ליצור ייצוג ממשי לקב”ה, פסל או מצבה. האיסור הוא בהפיכת ה’ למוחשי, ולא בעבודה לאלילי נכר. האיסור האחרון אפילו קל יותר ומגדיר את המיקום המדוייק של המקום בו ניתן לסגוד ולהשתחוות לה’, מפני שבמיקום אחר יש ספק שמא ההשתחוויה איננה לקב”ה. לאחר מכן אנו נפגיש בשני ציוויים פשוטים וקצרים: לשמור את השבת ולירוא מהמקדש. מה הקשר בין כל הציוויים?

בתורה ישנה חלוקה לשני צדדים, הנקראים בשמות רבים: “סור מרע” לעומת “עשה טוב”, “אהבה” לעומת “יראה”, “בנים” לעומת “עבדים”.

תורת הסוד מכנה זאת “חסד” לעומת “גבורה”. שני הצדדים מבטאים שני פנים שונים בעבודת ה ’ - אחד הנובע מתוך קירבה, שמחה, אהבה, תחושה פתוחה ומשוחררת מול ה ’. הפן השני הוא פן של יראה ופחד, כפיפות קומה, רטט ואימה - תחושה קטנה ומצומקת מול האינסוף הא-להי. כפי שראינו מקודם, חתימת הפרשה מתייחס אל בני ישראל כעבדים, ולכן מן הסתם הציוויים נובעים מ”סיתרא דגבורה”, מהפן הירא והפוחד. ואכן, הציוויים כולם ציוויים הנוגעים לעבדות - בתחילה שלא להחליף את האדון ה’ א-להים ולא לכפור באדנותו בשום צורה, בין קלה ובין כבדה. לבסוף אנו נתקלים בשני ציוויי “סור מרע”, ציוויי פחד ויראה מה’- לשמור את השבת ולירוא מהמקום הקדוש - בית המקדש. אך מה מיוחד בשבת ובמקדש שהם נבחרו לחתום את הפרשה? מדוע דווקא יראתם היא המתאימה לבטא את היראה של ייצוג בני ישראל כעבדים?

“וגילו ברעדה”

אם נחשוב על שני הציוויים נגלה כי הם אינם ציוויי עבדות קלאסיים. אמנם מורגשת בהם תחושת הפחד מפני האדון הא-להי, אך הציוויים עצמם הפוכים ממהות העבדות. השבת היא זמן בו אסור לעשות מלאכה, דבר ההפוך מעצם העבדות שכל תפקידה הוא לעבוד ולעמול למען האדון. גם בית המקדש נוגד את עצם העבדות, מפני שהמקדש הוא מקום בו האדם יכול לבחור (כפי שלמדנו בשבוע שעבר) להתקרב לקב”ה, להחליט בעצמו על הרצון לעבוד את ה’ ולהתקשר אליו. החלטה, בחירה וחיבור בין העבד לאדון הינם דברים המנוגדים בעצם מהותם לעבדות - ומכאן שבית המקדש איננו תואם באופן מהותי את העבדות לה’.

אך כאן אנו למדים שיעור גדול. גם כשאנו עבדי ה’ - עבדותנו מגיע ממקום של בחירה וחופש, כניעות שמקורה בהתקרבות ויראה שמקורה בהתקשרות עמוקה. וכן להפך- גם כשאנו מחוברים לה’ כבנים אהובים לפני אביהם עלינו לזכור שיש ”לשמור על הדיסטנס” ועל היראה. היראה והאהבה, הקרבה והמרחק, משמשים בערבוביה - וכאן אנו מגלים כיצד יש לעבוד את ה’ - "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" (תהילים, ב יא)