זעקת פסח שני - למה ניגרע? - חזקה מתמיד

לכבוד פסח שני שחל היום, אנחנו מביאים מאמר של הרב לויצ"ח גינזבורג שפורסם באתר חב"ד - אור אין סוף ומקווים שנלמד כולנו לא רק לזעוק למה נגרע, אלא גם לעשות את הניתן כדי לקרב את הקרבת הפסח במועדו.

אין ספק שלאחר קריאת המאמר ישאל כל אחד את עצמו מה ניתן לעשות בפועל. את התשובות ניתן יהיה לקבל באירוע שיתקיים היום בין הערביים. 

לפרטים לחץ כאן >>

בזכות אותה "חוצפה" שיהודים העיזו לתבוע ולדרוש ממשה רבינו ומהקדוש ברוך הוא את הזכות להביא את קרבן הפסח - נתן לנו ה' את "פסח שני". את ההזדמנות לתקן ולהשלים גם למי שהיה טמא, בדרך רחוקה, ואפילו במזיד. וכדברי חז"ל: "חוצפה, אפילו כלפי שמיא – מהניא"... ומה אנו עושים כדי לזרז את הגאולה?...

אילו היו שואלים אותנו, הייתה לבטח התגובה המיידית: חוצפה, חוצפה שאין כדוגמתה! - מה קרה: יהודים שהיו "טמאים לנפש אדם" ולא יכלו להקריב את קרבן הפסח במועדו, אינם יכולים לשאת זאת, והם פונים בקריאה ובתביעה אל משה רבינו: "למה ניגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו?!"

מה פירוש "למה ניגרע?!" - הייתם טמאים ולא יכולתם להביא את הקרבן. שבו בשקט וקוננו על מר גורלכם. בשנה הבאה תביאו גם אתם קרבן. רוצים אתם לשנות את כללי היסוד, הכללים שקבע הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, ש"עבר זמנו בטל קרבנו"?! מנין לכם כזו חוצפה לדרוש ולתבוע מה שהפסדתם. ובפרט לפי הפירוש שהפסדתם זאת באשמתכם בלבד: "לכם" - שזה הי' ברצון, במזיד.

אבל התגובה האלוקית לא הייתה כזו. בזכות אותה "חוצפה" שיהודים העיזו לתבוע ולדרוש ממשה רבינו ומהקדוש ברוך הוא את הזכות להביא את קרבן הפסח - נתן לנו ה' את "פסח שני". את ההזדמנות לתקן ולהשלים גם למי שהיה טמא, בדרך רחוקה, ואפילו במזיד. וכדברי חז"ל: "חוצפה, אפילו כלפי שמיא – מהניא".

ואם בשביל קרבן אחד כך – אומר הרבי בפסח שני תנש"א - מה נאמר אנו, שכבר למעלה מתשע עשרה מאות  שנים נמנע מאתנו להקריב כל כך הרבה קרבנות בבית המקדש. בוודאי ובוודאי שעלינו להרים קול זעקה ותביעה אל הקדוש ברוך הוא ואל משה עבדו ("וביקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם" – "זה מלך המשיח. ומעמו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בם"): "למה ניגרע?!", איננו יכולים עוד לשאת זאת. רוצים אנו ומשתוקקים בכל מאודנו להקריב את הקרבנות בבית המקדש השלישי!

מלמעלה מצפים לאותה זעקה ותביעה. רוצים מאתנו שנרעיש עולמות ו"לא ניתן מנוחה" לא למעלה ולא למטה. שנקרא מעומק הלב "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". "לישועתך קוינו כל היום". "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". "עד מתי?!".