הרב ישראל אריאל: כך הוקם מכון המקדש

איך השב"כ והמשטרה סייעו לכונן את מכון המקדש?

מה הכלי הראשון שהיה במכון ולמה הוא היה שבור? איך העלייה מרוסיה השפיעה על מכון המקדש? ואיזה פתרון הציע הרב ישראל אריאל, ראש המכון, ליהודי שעלה מאתיופי וחסך כסף כדי להקריב קרבן בבית המקדש? ריאיון אישי עם הרב ישראל אריאל

בעת שכיהן הרב ישראל אריאל כרבה של ימית, הזמינו הרב יוסף אלבום לעלות להר הבית. הרב אריאל נסע לירושלים, אך המשטרה לא אפשרה לו ולחבריו לעלות: "עמדנו ברחבת הכותל, וחזרתי בבושת פנים. אז להגיע מימית היה עסק שלם – יום עבודה מלא. מהבוקר עד הערב, אין תחבורה ציבורית מסודרת. כך הבנתי את הבעייתיות שבמצב הקיים בהר הבית. הבנתי שמשהו פה אינו תקין, וכי מוכרחים לשנות את המצב ואת המוּדעות ואת התודעה בכל הקשור להר".

לאחר כמה שנים, לאחר הגירוש מימית, ביקשו תלמידי ישיבת ההסדר בקריית ארבע לעלות להר, ופנו לרב אריאל, שעבר להתגורר בעיר העתיקה בירושלים, כדי שימסור להם שיעור בענייני המקדש בלילה שלפני העלייה. הרב הסכים, והתלמידים הגיעו לשיעור בביתו.

"היה לילה קר. נגשתי להכין תה, ולפתע אני שומע במדרגות רעשים. רגע לאחר מכן כ-12 אנשי שב"כ הלבושים בבגדים אזרחיים נכנסו לבית, אקדחים שלופים, עלו על הכיסאות, והזהירו: 'אף אחד לא זז ממקומו, אתם כולכם עצורים'. ממש כמו בסרטים. הם לקחו את כולנו למעצר, האשימו אותנו שתכננו להיכנס להר הבית דרך מחילה, ולחכות בה שבועיים, ובערב פסח בי"ד בניסן לעלות עם כבשים מבטן האדמה ולהקריב קרבן. היינו במעצר 11 יום. פתחנו שם ישיבה והתחלנו ללמוד מסכת מידות. יומיים לפני פסח שחררו אותנו מהמעצר ויצאנו לחירות, ואז החלטנו להקים את מכון המקדש – המכון ללימוד, מחקר ובניין המקדש. עד היום אני מודה למשטרה ולשב"כ שחייבו אותנו לחשוב, כי בלעדיהם לא היינו מגיעים להחלטה לפעול לקידום המקדש".

הכסף לא הספיק: יש מַזרק אבל בלי ידית

ר' דוד אלבום התמסר למקדש בצורה שלא תתואר ולא תשוער. אף על פי שלא היה לו ידע בנושא המקדש ואף לא האמצעים הכספיים לפעול לבניינו (לאחר מלחמת ששת הימים הקים הרב אלבום את "התנועה לכינון המקדש" - העורך), הוא למד אריגה, קנה מכונת אריגה ידנית, צלל לעומק הנושא גם מבחינה הלכתית, והוציא תחת ידיו את בגד הכהונה הראשון. אי אפשר להקריב קרבן פסח בלי בגדי כהונה.

"יום אחד הגיע אליי הרב אלבום ונתן לי מין כלי כסף שיש לו חוד למטה. 'זה מזרק. רק חסרה לו ידית כי הכסף לא הספיק', אמר. הוא היה עומד בתחנה המרכזית בירושלים ומשיג מהעוברים והשבים כמה שקלים לטובת כלי המקדש. כיוון שגם גם אני לא הייתי מעשירי ירושלים, הלכתי לגמ"ח ולוויתי 500 שקלים כדי לשלם לצורף שיכין ידית".

לאחר שכבר היו כמה בגדי כהונה והמזרק האמור, עלה רעיון לקיים את 'תערוכת כלי המקדש'. "איך עושים תערוכה?! בכמה בגדים וכלי וחצי?! החלטנו שאנו נעשה את ההשתדלות שלנו, והקב"ה יסייע בשאר", נזכר הרב. "לקחנו את מה שהיה, הייתה אישה שהעמידה את ביתה לטובת התערוכה, ופרסמנו ברחבי עיר: 'תערוכת כלי המקדש'. 'חדר הבגדים' כלל את 4 בגדי לבן של הכוהן: החולצה, המכנסיים, המצנפת, האבנט. לקחנו את המזרק, עוד לפני שהדבקנו את הידית, והצגנו את שניהם בתערוכה: 'זה המזרק, וזו הידית'. הבאנו אבני מזבח - אבנים "מפולמות" (לחות - העורך) וכך ריכזנו כמה פריטים קטנים. המדריכים היו ילדיי, בני 10–12. וב"ה, היה תור גדול".

מנורת הזהב מפלסטיק ומגבס

בהמשך קיבל עליו הרב אריאל לעסוק חצי שעה בשבוע בענייני המקדש. כצעד ראשון החליט לבנות את אחד הכלים המרכזיים במקדש: המנורה.

"ציירתי לעצמי את המנורה לאור דברי הרמב"ם ועוד כמה מקורות, והייתה לי דוגמה של מנורה מכסף שהכין קודם לכן הרב אלבום. הבאתי את האומן חיים אודם, ואמרתי לו: 'אני רוצה שתעשה את המנורה'. חיים אמר שצריך ללמוד איך. הוא בא לכולל, והתחלנו ללמוד. חצי שעה הפכה לשעה, אח"כ לשעתיים, לשלוש וכו'. הלימוד והחקר ארכו שנה תמימה, ובמהלכה הוצאנו ספר על המנורה. חיים הכין סרטוטים שונים של מנורה, ואח"כ את דגם מנורה שהיה עשוי מפלסטיק ומגבס. המנורה עמדה בתערוכה, וחשבו שזו מנורה אמתית. רק 12 שנים אחר כך מצאנו תורם שתרם למנורה האמתית, זו העשויה זהב".

היה זה כשהרב מקובר, מנכ"ל המכון, הוזמן להרצאה בפני השליחים בבית חב"ד בניו יורק. הוא הרצאה בפניהם על המקדש, והרב של אוקריינה שמע ואמר לו: 'יש לי מישהו שמתעניין ורוצה לבנות את המקדש. ואדים רבינוביץ' שמו'. הרב מקובר נפגש עם מר רבינוביץ', והסביר לו שכרגע בעייתי לבנות בפועל את בית המקדש אבל אין כל מניעה מלבנות את המנורה.

"לאחר שהוא הסכים, חיפשנו אומן שיוכל לצקת את המנורה", מספר הרב אריאל. "בהתחלה יצקנו מברונזה, כי השגנו הלוואה שהפסיקה רק לברונזה. מנורה מזהב טהור עולה מיליונים. אחרי שהייתה מנורה מברונזה, הבאנו אומן מיוחד שיודע לעשות מזהב. אמרנו שיש לנו כיכר זהב, ואנחנו רוצים ציפוי למנורת הברונזה. בנינו אמבטיה גדולה, ועבדו בשיטת האלקטרוליזה: במשך שבוע, הזהב נופל על המנורה, אחרי שמפרקים אותו לחלקים קטנטנים, מיליארדים של חלקים. וזה נופל על הברונזה, ומכסה אותה מכל הכיוונים".

התרומה של היהודי מאתיופיה

הרב אריאל לא הסתפק בבגדי כהונה ובכלי המקדש, ורצה עוד. העלייה מרוסיה עזרה לו בכך. "העלייה מרוסיה הביאה ארצה אומנים רבים ברמה גבוהה", מספר הרב. "החברה בישראל לא קלטה אותם בצורה מסודרת, ואומנים רבים חיפשו עבודה. יום אחד ראיתי אחד מהם ברחוב בן יהודה מצייר פָּנים תמורת 20–30 שקלים. אמרתי לו: תבוא אליי, תתחיל לצייר מקדש! הוא בא והתחיל לצייר. כך פניתי אל עוד אומנים וברגע שהיו לנו כמה ציורים, החלטנו להוציא ספר על המקדש. הוצאנו את הספר הראשון של המכון – 'מן המשכן עד המקדש בירושלים'".

הספר היה יריית הפתיחה בעסקי המו"ליות של המכון, ובמהלך השנים נוספו אליו סידורי המקדש, מחזורי המקדש וכמובן הגדת המקדש.

"רצינו להתמקד בספר שכמה שיותר אנשים ייחשפו אליו ואל התוכן שלו. הזמן שכל עם ישראל יושב מול ספר הוא בליל הסדר – מול ההגדה של פסח. הוספנו הסברים להגדה, תמונות והיא נמכרה ביותר מ-20,000 עותקים! חשבנו מתי עוד כל עם ישראל יושב מול ספר? ביום הכיפורים! וכך התחלנו להוציא את סדרת מחזורי המקדש".

היום יש במכון תערוכה של 400 מ"ר, 300 תמונות ואת רובן אין מקום להציג, כולל שמוציא לאור מסכתות מהגמרא בענייני המקדש ובהן ביאור מקיף, מדרשה שמגיעה ל-50,000 תלמידים בשנה, מענה מקוון לשו"ת באתר המכון, בית ספר לכהונה ועוד. הרב מדגיש שהמכון אינו רק מוזיאון אלא הוא הרבה יותר מזה: "לפני פסח האחרון היה תרגול של הבאת קרבן הפסח. באו 20 כוהנים, רובם מביהמ"ד לכוהנים של מכון המקדש. הם תרגלו איך מעבירים את המזרקים מיד ליד, איך שופכים את הדם על המזבח וכו', וכל הבגדים היו של המכון. ב"ה שהתרגול זכה לפרסום תקשורתי ועורר עניין רב. אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך, ומתפללים שנזכה להגיע מהלימוד למעשה".

עוד דוגמה כיצד מכון המקדש הופך למעין מקדש מעט, ולא במובן המושאל של העניין, אפשר למצוא בסיפור המיוחד על יהודי שעלה מאתיופיה והגיע לכותל וביקש לפגוש את רב הכותל. "הביאו אותו לרב גץ זצ"ל, רב הכותל", מספר הרב אריאל. "היהודי אמר לרב: 'חסכתי 300 שקל ואני רוצה להקריב קרבן'. אמר לו הרב גץ שהמקדש חרב. השיב אותו יהודי: 'באתיופיה שמענו שהמקדש בנוי, ומביאים קרבנות. הלכתי במדבריות, ולידי מתו אנשים. נדרתי שאם אגיע לירושלים אקריב קרבן לקב"ה כתודה, ועכשיו מה אעשה?!'. היהודי הוציא שקית וסיפר לרב גץ שכל פעם הוא שם כסף בצד בעבור הקרבן, וכך חסך די כסף לקרבן. אמר לו הרב גץ: 'תשאל את מכון המקדש מה לעשות'. היהודי פנה אליי, ואמרתי לו: 'נוכל להתיר לך את הנדר, ובכסף שאספת במקום להקריב קרבן במקדש נכין כלי לעבודת המקדש'. הוא הסכים. עשינו לו התרת נדרים, ועד היום יש במכון כלי שהוא לא תרומה של גביר גדול, אלא של יהודי פשוט שמסר את נפשו להגיע למקדש".