יסורי הכיבוש

ואף מילה על פוליטיקה * זו מחלוקת הלכתית טהורה שהתעוררה בשבועות האחרונים בקרב פעילי ההר בשאלה האם עליה לרחבת כיפת הסלע – מקום המקדש – בזמן הזה ובהעדר אפר פרה אדומה היא מעשה מומלץ מ'דין כיבוש' או לחילופין פעולה פסולה מכל וכל * ובכלל, תוהים שם, איך בעצם כובשים? 

בית הדין של תנועות הר הבית, יש דבר כזה, התבקש בשבועות האחרונים בידי כמה מפעילי האירגונים הללו לדון בשאלה האם הגיעה העת לעלות לרחבת כיפת הסלע. רוב היהודים שומרי המצוות העולים להר, יש לדעת, נמנעים מכך. הם מסובבים את הרמה המוגבהת שעליה ניצבת כיפת הסלע מבלי לעלות אליה. הסיבה – הלכתית. העליה להר הבית מותרת לפי ההלכה רק לאחר טבילה קפדנית, אך לעומתה הכניסה למקום שבו עמד המקדש אסורה ללא טהרה באפר פרה אדומה, וזו כידוע איננה מצויה בימינו, עדיין לא. לחלק מהמתחם הזה אסורה הכניסה אפילו במקרה שתימצא אי שם פרה אדומה. לקודש הקדשים, למשל, שלפי הזיהוי הסביר והמקובל ניצב ממש במרכז כיפת הסלע, מותר רק לכהן גדול להיכנס וגם זאת רק פעם בשנה. חלקים אחרים ברמה מזוהים כמקום העזרה או כ'חֵיל' – המתחם שהקיף את העזרה ושקדושתו איננה מהתורה אלא מדברי חכמים בלבד.

כבר היו בעבר שומרי מצוות שלא השלימו עם הריחוק הזה. הרמב"ם, למשל, שאפר פרה אדומה בוודאי לא היה מצוי בזמנו, כתב באגרת ידועה שלו "ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו". הרב גורן מסיק בספרו 'הר הבית' שבימי הביניים המנהג היה להיכנס חופשי חופשי למקום המקדש ולכיפת הסלע, וזאת תוך הסתמכות על הפסיקה ההלכתית הקובעת שבעת החורבן אין חלות ההגבלות ההלכתיות הקיימות בעת שהבית על עומדו. בימינו, מכל מקום, הפסיקה הזו איננה מקובלת, בין השאר בהסתמך על הרמב"ם עצמו שבספרו 'היד החזקה' כתב שגם בזמן החורבן יש לשמור על דיני הכניסה. סתירה? כך נראה.

לא יורדים מהרמה

מי שעירער על הטאבו הזה לאחרונה הוא, איך לא, ח"כ משה פייגלין. מרגע שנבחר לכנסת החל לעלות לרחבת כיפת הסלע מתוך תפיסה שכעת, כאיש ציבור, הוא נציג הריבון (ואצל פייגלין, יש לשער, הכוונה היא תרתי משמע), וככזה חובה מבחינתו לסובב בכל רחבי ההר ולא להגביל עצמו למרחב שלמרגלות הרמה. פייגלין טען בשפה לא הלכתית שבהימנעות מעליה לרמת כיפת הסלע יש מעין יצירת 'כותל מערבי' חדש – הגבלה יהודית מתוצרת עצמית שמשדרת שוב למוסלמים שֶלב ההר, מקום קודש הקדשים, הוא מחוץ לתחום ליהודים.

ביטוי הקסם הוא 'דין כיבוש'. הסבר המושג, על רגל אחת: כאשר יש חשש שהחזקה היהודית על המקום הקדוש תעורער, ניתן להיכנס אליו שלא על פי גדרי ההלכה הרגילים. ואכן, בעקבות מעשהו של פייגלין גבר השיח בקרב תנועות המקדש בנושא. אחריו נדרש לעניין הרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש ומורם ורבם של רוב פעילי הר הבית. בתשובה שכתב לפני כארבעה חודשים הוא הכריע שכיבוש נעשה לאו דווקא בידי הרשויות המוסמכות והחמושות, אלא לא פעם בעזרת אזרחים מהשורה: "מול הרפיסות וההכנעה המשפילה של מוסדות השלטון במדינה כלפי הר הבית, חוזרת האחריות על כל יחיד מישראל לעשות עד היכן שידו מגעת כדי לקיים את הנוכחות היהודית בהר".

על רקע סגירתו החוזרת ונשנית של הר הבית בפני לא-מוסלמים,
בין השאר ביום ירושלים ובחג השבועות האחרון, מעניין לקרוא

את גזיר העיתון הזה שאיתר ישראל מידד משילה, עיתון 'האור'

של אליעזר בן יהודה מכ"ה באדר ב' תר"ע (4.4.1910), ובו 

ידיעה חגיגית על פתיחת הר הבית לכניסת לא-מוסלמים 

באופן חופשי. כפי שניתן לקרוא, גם זמני הפתיחה ליהודים 

היו נדיבים אז יותר מאשר בימינו, ואפילו הובטח שהשוטרים 

העות'מאנים ישמרו על הסדר.

"מבחינת ההלכה", הוסיף הרב אריאל, "אין מניעה מלהיכנס לכל מקום בהר, אפילו לקודש הקדשים ואפילו בטומאה, וכפי שכתב הרמב"ם (בית הבחירה ז, כג): 'בשעה שנכנסין הבנאים לבנות ולתקן בהיכל או להוציא משם את הטומאה מצווה שיהיו הנכנסין כהנים תמימים. לא מצאו תמימים – ייכנסו בעלי מומים, ואם אין שם כהנים ייכנסו לויים. לא מצאו לויים – יכנסו ישראל. מצווה בטהורים. לא מצאו טהורים – ייכנסו טמאים'. כלומר, אפילו תיקון קל בהיכל דוחה את הטומאה, ובוודאי שכיבוש ההר מיד זרים דוחה את הטומאה. הלכה זו אמורה אף באשר לקודש הקדשים".

בית הדין של תנועות הר הבית, מכל מקום, זהיר יותר מאשר הרב אריאל. אב בית הדין הוא הרב אליעזר שנקולבסקי המכהן כרב קהילה בבית שמש וכר"מ בישיבת ההסדר בשעלבים. שאר חברי בית הדין הם הרב איתי אליצור (בנו של אורי ז"ל), הרב עזריה אריאל (בנו של הרב ישראל אריאל), הרב הלל בן שלמה והרב ברוך כהנא. הרכב בית הדין פירסם בשבוע שעבר הודעה שלפיה לעת עתה רק נציגי השלטון במדים רשאים להיכנס מבחינה הלכתית במסגרת תפקידם לכיפת הסלע ולעלות לרמה הסובבת אותה."במקרה של כניסה למקום המקדש לצרכי כיבוש, ישנה עדיפות לכניסת כהנים על פני לויים או ישראלים. כמו כן", הוסיפו, "ישנן הקפדות נוספות השייכות לנכנס באופן זה, שהעולים להר הבית כדרך שגרה אינם מחוייבים בהם – טבילה במקוה לפני שקיעת החמה בערב שלפני הכניסה, טבילת הבגדים, ועוד". בסוף פסק הדין נוספה הערה שעל פיה בית הדין, מודע לכובד האחריות בהתרת איסורי הכרת הכרוכים בכך, "ימשיך לדון בשאלות המתחייבות מהעניין ולברר את שאלת הכיבוש מהצדדים ההלכתיים והמעשיים".

מי שמיהרה להגיב להחלטת בית הדין היתה רחל סלע משילה. היא כתבה לדיינים: "ובכל זאת יורשה לי להקשות: במציאות מוכח שלכל עליה שלנו כדרך שיגרה יש משמעות של כיבוש. הנוכחות שלנו היא כיבוש, ההליכה, הישיבה, התפילה, הבאת עוד ועוד אנשים. האמנם כיבוש הוא רק מי שפועל בשליחות המדינה כפי שעולה מהפסק הזה? האם לעצם הנוכחות היהודית בהר אין משמעות של כיבוש?

"אברהם הולך בארץ וקורא בשם ה', ויש לכך תוקף של כיבוש. בימי הבית שני כבשו על ידי חזקה, כלומר עיבוד שדות, בניית ישובים, הימצאות, וחז"ל כידוע קובעים שכיבוש על ידי חזקה בר-קיימא יותר מאשר כיבוש במלחמה. גם במאבק על ההתיישבות בארץ ועל גבולותיה – חבלי ארץ גדולים שלא היו אמורים להיות בידינו הם היום חלק ממדינת ישראל בזכות האנשים שהתיישבו בהם, ולא תמיד בשליחות איזה מוסד עליון. וכן הדבר בימינו בשטחי יהודה ושומרון. המציאות בהר הבית מעידה בעליל שהיותנו שם היא בעלת משמעות של כיבוש, וכל מי שעולה להר הבית מכיר זאת היטב".

עד שיהיה כאן רוב דתי

אחד מבכירי תנועות המקדש הגיב לסלע באריכות, ופתח מעין חשבון נפש בעניין: "אילו היה עומד בפנינו מוטה גור ושואל האם מותר לו לעלות על הרמה ולטהר את המקום מהשועלים שהילכו בו, אין ספק שהתשובה הייתה חיובית. אך מצבנו שונה. רשמית מדינת ישראל היא השולטת על הר הבית, ומעשית מדינת ישראל היא המאפשרת לערבים לעשות בו כרצונם. במצב זה צריך לבחון את השאלה: לאן בדיוק עלינו לכוון את המסר שלנו, והאם עלייה לרמה תשרת את המסר הזה?

"הקדוש ברוך הוא גילגל אותנו למצב שבו, עד כמה שניתן לצפות בעיני בשר ודם, לשם חידוש המקדש ועבודתו אנחנו זקוקים להסכמת ממשלת ישראל, ובמדינה דמוקרטית המשמעות היא הסכמת רוב עם ישראל. ובמציאות המדינית שאנחנו נתונים בה, עם ישראל וממשלתו יזדקקו לרצון עז כדי להסכים. מכיוון שכך, עלינו לפעול לשינוי תודעת העם כלפי המקדש. קשה יהיה להלהיב את הציבור החילוני למקדש. לכל היותר ניתן לרכך את התנגדותו הצפויה. המשמעות: כנראה לא יהיה מקדש בדרך הטבע בלי רוב דתי בישראל.

"בעזרת ה' יהיה בעם ישראל רוב דתי בעוד כמה עשרות שנים, בסיועם של תהליכים דמוגרפיים ורוחניים. המטרות עד אז הן שלוש: א. לשמור את הר הבית בידינו עד לזמן ההוא, ולא לתת לשלטון החילוני שבינתיים לגזול אותו מעם ישראל ולמסור אותו לערבים כפי שכבר עשה לסיני ולגוש קטיף, לשכם ולרמאללה. ב. להכשיר את הקרקע התודעתית בציבור הדתי להקמת מקדש כשהמפתחות יהיו בידיו. ג. לערוך את ההכנות הלימודיות והמעשיות הנחוצות כדי שכאשר המפתחות יהיו בידינו בעזרת השם נוכל להקים את המקדש ולהשיב את העבודה לסידרה כדת וכדין ובמלוא ההיקף.

"האם העלייה לרמה כיום משרתת את המטרות הללו? טרם הבנתי כיצד. נכון, זה מעביר מסר לוואקף שלא ויתרנו על הרמה, אבל הוואקף איננו הכתובת למסרים שלנו. כשמדינת ישראל הריבונית שולחת את שליחיה למקום המקדש, היא מביעה בזה כלפי אויבינו את אחיזתה של ישראל במקום. אבל כשאנשים פרטיים עושים זאת, לא ברור לי מהי התועלת. יש כאן אמנם שדר חשוב גם כלפי המשטרה-ממשלה: אנחנו רוצים גם את זה, ולא נסתפק בפחות ממקום המקדש. אבל האם נכון לעכשיו זוהי הכתובת המתאימה למסרים שלנו? הכתובת העיקרית של המסרים שלנו איננה הערבים, ואיננה, להבדיל, המשטרה או הדרג הפוליטי הישראלי, אלא הציבור הישראלי הרחב ובעיקר הציבור הדתי. מה שיבסס את מעמד הר הבית בציבור הזה – הוא החשוב.

"המסקנה לדעתי הפוכה: מעמדו של הר הבית בציבור שלנו רחוק מאוד מלהתבסס כדבעי, והיתר לדחיית איסור 'כרת' עלול לחבל בהישגים התודעתיים החשובים-אך-חלקיים שכבר הושגו. כאשר נעלה אל הרמה, ניתן נשק אמיתי בידי מתנגדינו: 'תראו לאן הם התדרדרו; שומר נפשו ירחק מהם'. נאבד ציבור ענק".

ואולם עו"ד אביעד ויסולי, יו"ר המטה המשותף לתנועות המקדש, חושב לגמרי להפך כפי שמתברר מתגובתו: "הכיבוש בעת הזו הוא ברגלינו ולא ברגלי השוטרים והחיילים. אם אנחנו לא נלחץ, לא יהיה בהר הבית ולו שוטר או חייל אחד. את הריבונות נתן לנו מוטה גור על מגש של כסף, אבל כשהיהודים התמהמהו ולא הגיעו, היא מעולם לא התבססה. אות הקלון הוא על מצח הציונות הדתית שרצה לחפש גבעות שוממות ושכחה את הר הבית. יחד עימה יחלקו גם הרבנים שעד היום לא ניתן לכנס אותם כדי לקבוע הלכות בסיסיות שבלעדיהן לא ייתכן כל פולחן יהודי בהר הבית. בקיצור – המחדל ותיקונו נמצאים אצלנו, ולא אצל אף אחד אחר, וחבל שאנחנו כה מעטים".