מה שמותר ומה שאסור לחשוב ביד בן צבי

דוקטורנטית שמאשימה את רב הכותל בהמצאת תחליף למקדש, ד"ר שמסתבך באיתור זיקה פלשתינית להר הבית וארכיאולוג שמצא שם לראשונה שרידים מימי הבית הראשון * מוסד 'יד בן צבי' קיים בשבוע שעבר כנס מלא תובנות בעניין ההר והבית. רק ההיסטריה שמא מישהו ייחס למכון הזה חלילה את העמדה הלא-נכונה הביאה לכמה רגעים מרגיזים * רשמים 

קשה למצוא כאן משא מורשת פלשתיני כבד מנשוא.
ד"ר שחאדה וכרזת 'הגמל נושא המשאות' בכנס 'יד בן צבי'

ימימה כהן היא דוקטורנטית באוניברסיטה העברית בירושלים ומדריכת טיולים בעיר. בשנה האחרונה כתבה דוקטורט שבמסגרתו בדקה את היחס לבית השלישי בשלושה אתרים שונים הסמוכים להר הקדוש: מנהרות הכותל, מרכז דוידסון ומכון המקדש. כהן גילתה ששלושת האתרים חלוקים זה על זה, אולי בתת-המודע, בשאלת עתיד המקדש. בשבוע שעבר חשפה את גילוייה בהרצאה מרתקת בכנס שהתקיים ב'יד בן צבי'.

את עמדת מרכז דוידסון השוכן מדרום-מערב להר הבית מגדירה כהן במשפט אחד – "הארכיאולוגיה היא האידיאולוגיה". היא מצטטת דמות משמעותית בהנהלת האתר שהתבטאה בנוסח: 'בעוד השכנים מלמטה – עיר דוד – מדברים על ארץ ישראל, ואילו השכנים מלמעלה – מנהרות הכותל – מדברים על עם ישראל, המטרה שלנו היא להציג רק את הארכיאולוגיה'. "ביחס להיבט העתידי של המקדש", מסבירה כהן, "קיימת במרכז דוידסון שלילה מוחלטת. אין כאן שום אפשרות לדבר על הבית השלישי. ואם שוללים את העתיד, נותר לדבר רק על העבר, ארכיאולוגיה והיסטוריה בלבד. יוצא מכך שהכותל המערבי בחלק שנתון לאחריות המרכז הזה מגודר בגדרות כמו מוצג מוזיאוני, והמבקרים אינם יכולים כלל להתקרב אליו ולגעת בו. רק למדריך הקבוצה יש את האפשרות לעבור את הגדר ולהסביר. זאת בניגוד גמור ליחס כלפי אותו קיר במנהרות הכותל, שם דווקא מעודדים את המבקרים לגעת בקיר".

במכון המקדש זיהתה כהן אמירה הפוכה ביחס לעתיד – ציפיה למקדש. טוב, ככלות הכל מטרת המכון כידוע היא להפיץ את הידע על מנת לקדם את בניין הבית השלישי. יחס מורכב יותר, לעומת זאת, היא גילתה במנהרות הכותל, המצויות תשעים מטרים בלבד ממקום קודש הקדשים. הקרן למורשת הכותל מנהלת את המקום בהובלת רב הכותל והמקומות הקדושים שמואל רבינוביץ'. "באתר הזה היחס לעתיד מורכב", מסבירה ימימה כהן. "אין כאן ציפיה כמו במכון המקדש ומצד שני גם לא שלילה מוחלטת כמו במרכז דוידסון, אלא בעיקר הדחקה וחשש מההיבט העתידי של המקדש".

ולשלב ההוכחות: "כששאלתי מדריכים במנהרות הכותל על הבית השלישי הם הגיבו בנוסח 'אני מרגיש לא נוח עם הנושא' או 'לא עשיתי עם עצמי לימוד מספיק כדי לדעת אם זה טוב'. גורמים בכירים במנהרות הסבירו לי שהחשש שלהם מדיבור על בית המקדש השלישי הוא שהדבר יגרום למבקרים לחוש שלא בנוח וכך יאבד אפילו החיבור שלהם לכותל המערבי.

"שמעתי שני מדריכים ותיקים מתווכחים בעניין הזה", היא ממשיכה. "אחד מהם אמר שלדעתו צריך לדבר על הבית השלישי כי זהו הדבר המשמעותי באמת. המדריך השני עקץ אותו בשאלה האם בכל פעם שהוא רואה בחורה שמנה הוא מודיע לה במפורש שהיא שמנה. 'לא תמיד צריך לומר את הדבר האמיתי', סיכם. וזו בדיוק גישת המנהרות", מסכמת גם כהן. "לא רוצים לדבר שם על העתיד ומצד שני גם לא על העבר. זה משאיר לנו את ההווה, ואם בהווה אין בית מקדש, הפתרון הוא ליצור תחליף לבית השלישי בדמות הכותל עצמו. במנהרות לקחו את הציפיה היהודית לגאולה, ומשכו את כל המשמעות למטה, אל הקיר".

ואיך זה מתבצע בפועל? "בתחנה הראשונה המדריכים מסבירים מה בעצם היה המקדש, כשכל מדריך בוחר היבט אחר שלו: אתר של אחדות, מוקד עליה לרגל, סמל של עם ישראל וכדומה, ולאורך הסיור ממחיש איך אותו היבט כבר מתממש בפועל בכותל. רב הכותל עצמו, אגב, מסביר לאורחיו שבית המקדש היה בית תפילה לכל העמים, ומיד טורח להוסיף: 'הגעתם היום לכותל המערבי שהוא בית תפילה לכל העמים'. המסר: הכותל כבר מספק את כל מה שבית המקדש אמור היה לספק".

כהן, מעניין לדעת, דווקא רואה בחיוב את המגמה הזו: "אפשר לראות בזה פרשנות שתורמת ליציבות ולשלום במזרח התיכון. הרי אם אתה מציע למבקרים חלופה להר, אתה משמר את החלוקה שלפיה המוסלמים על ההר ואילו היהודים בכותל". מצד שני, ראוי לומר, כהן איננה שומרת מצוות וזו כנראה הסיבה לקצר מסויים. אחרי הכל, שומרי מצוות המתפללים בכל יום לפחות שלוש פעמים לבניין הבית יתקשו להודות שהם אינם מעוניינים בו. ואכן, מה שבעיני כהן הוא חיובי, בעיני מושא הפרשנות עצמו נחשב לגנאי גדול. לבקשת 'מקור ראשון' שלח רב הכותל את תגובתו לטענות:

"אינני יודע מניין שאבה הגברת המצוטטת טענה כה מקוממת ורחוקה מן האמת. רב הכותל והקרן למורשת הכותל המערבי עוסקים במסירות בחיבור הדור הצעיר לשרשרת הדורות היהודית ולכיסופים לירושלים ולמקדש. זאת באמצעות עידוד הביקורים בכותל המערבי ובמנהרות הכותל, שבמסגרתם הם נחשפים, בין היתר, לשרידים מימי הבית השני ולדגם משוכלל של בית המקדש. אמת, החיבור החינוכי לעבר היהודי המשותף לכולנו ולתעצומות הנובעות ממנו, מפנה את תשומת הלב לעבר יותר מאשר לעתיד לבוא. אמת, הקרן למורשת הכותל רואה עצמה מחוייבת באופן מלא לפסיקות מועצת הרבנות הראשית בנושא הר הבית, אך הטענה כאילו הכותל מוצג בידי רב הכותל והקרן למורשת הכותל כ'מחליפו של הר הבית' חלילה, היא בוודאי שגגה נוראה שנפלה תחת ידיה של הגברת כהן".

להלן תיקרא: אומנות פלשתינית

בדומה לקרן למורשת הכותל, מתברר, גם ב'יד בן צבי' פוחדים מאוד מהבית השלישי. רק זה יסביר מדוע פרופ' רוני רייך מאוניברסיטת חיפה חש צורך להקדים להרצאתו הארכיאולוגית בכנס התקפה נגד נסיונות של גורמים דתיים לחדש את הקרבת קרבן הפסח. "הלא שמוע מזבח טוב", נזף בשומעיו בלשונו של שמואל כאילו הוא גם נביא ולא רק ארכיאולוג. וזה באמת היה מפליא – בערך מחצית מהיושבים בקהל נמנו על חובשי הכיפה, אבל אף לא מרצה אחד כזה בשני המושבים שהוקדשו להר הבית. אפילו ההרצאה שנשאה את הכותרת "הר הבית בשיח התרבותי של הציונות הדתית" הועברה בידי מרצה חילונית ממכללת ספיר. המרצה, יעל שנקר, ניתחה את השינויים בעניין הר הבית בשיח התרבותי של הציונות הדתית באמצעות ספרו של חיים באר "עת הזמיר", והסרט 'ההסדר' של יוסי סידר. בעוינות-מה היא הרבתה לתאר את מה שכינתה 'הקשר המסוכן בין ציונות לבין שמירת מצוות'.

וזה כבר העיד שמשהו כאן מקושקש לגמרי. עם כל הכבוד לשובר הקופות בעל העלילה המופרכת, 'ההסדר' הוא כבר לא ממש אקטואליה אלא יצירה שמלאו לה 14, ושבעיני רבים היתה מצוצה מהאצבע עוד בשחר ינקותה. שלא לדבר על 'עת הזמיר' שכבר מלאו לו 27 שנה. עת הזמיר כבר חלפה מזמן. מה לאלו ולשינויים עדכניים בשיח הציוני-דתי סביב ההר?

בסוף הערתי לה בעדינות שאולי דווקא יחס היסטרי מהסוג הזה, המסמן את הר הבית והשאיפות הדתיות כלפיו כמקור כל הרע, הנפיץ והמסוכן בעולמנו, מגדיל את היתכנות התרחיש האפוקליפטי של 'ההסדר', בעוד שהתייחסות עניינית מבינה ומכבדת היתה מרגיעה את העניינים. שנקר לא נתנה להערה לקלקל את התזה: "מה שקורה בהר הבית מתבצע בחסות הממלכתיות. המפגש הזה, החיבור בין לאומיות שמטבעה שואפת להגשים את עצמה לבין תשוקה דתית שלאורך שנים נזהרה מכך, הוא הסיפור".  

במסגרת המאמץ לסמן באופן ברור את קווי התקינות על סרגל הדעות גייסו ביד בן צבי גם את ד"ר חוסני אלחטיב שחאדה ממכללת לוינסקי. ביקשו ממנו לדבר בכנס על "הר הבית באומנות הפלשתינית", אך התוצאה היתה די מגוחכת. עם כל הרצון, והיה הרבה, שחאדה לא הצליח למתוח לאחור את המושג 'אומנות פלשתינית' מוקדם יותר מאמצע המאה ה-19. גם בלי זה הנסיון של שחאדה התגלה כבעייתי למדי. לתהיות כמה מהיושבים בקהל מה מייחד את האומנות הפלשתינית משאר האומנות הערבית עד שהיא ראויה להתייחסות נפרדת, נאלץ שחאדה להודות ש"מה שמייחד את האמנים הפלשתיניים היא העובדה שהם פלשתיניים". יפה ונאה.

אבל זה איננו הנתון החשוב ביותר. חצי הרצאה חלפה עד ששחאדה הגיע לנושא שלשמו נתכנסנו – הר הבית באומנות הפלשתינית. קודם לכן הוא הראה שלל יצירות, חלקן יפות, יש להודות – המראות את כל פני העיר ומאורעותיה – מלבד את המקום שבו היתה אמורה לעסוק ההרצאה. הציור ה'פלשתיני' הראשון שהציג שחאדה שבו נראה הר הבית, חארם א-שריף בלשונם, צוייר בשנת 1945. תהיתי באוזני המרצה אם לא נמצאו יצירות פלשתיניות קדומות יותר שהר הבית נראה בהן. הפרופ' השיב שדווקא קיימות כאלו. כעת נותרה רק השאלה מדוע, אם כן, הוא לא טרח להראותן בהרצאה המתמקדת בהר הבית, והעדיף להראות במקומן ציורים המציגים את גבורתם של עומר וסלאח א-דין או את חומות העיר.

ובלי ציניות, נניח לרגע שאותן יצירות המכילות את ההר והבית אכן קיימות – בכמה שנים הן קדמו ל-1945? הרי אפילו לו יתברר שהר הבית שימש כמוטיב בולט באומנות הפלשתינית גם לפני מאתיים שנה (בהנחה המסופקת מאוד שמישהו מערביי ארץ הקודש שייך עצמו בעת ההיא ללאום הפלשתיני), זה אפילו לא מתקרב לוותק של מוטיב הר הבית באומנות היהודית. לאור ההרצאה הזו אפילו בור כמוני יכול לקבוע בוודאות: יהודים חלמו לשוב להר הבית והזכירו אותו ביצירותיהם בזמן שהעם הפלשתיני ואומנותו המופלאה לא היו אפילו חלום רחוק.

בסיום ההרצאה הראה שחאדה כרזה שלדבריו הפכה לאהודה ונפוצה מאוד בחברה הפלשתינית בשל העובדה שהיא מסמלת את "מה שקרה ב-48'" (בלשונו הזהירה של שחאדה). הציור, של אמן בשם סולימן מנסור, מכונה בשם "הגמל נושא המשאות". נראה בו ערבי זקן וכפוף נושא על גבו שק המכיל בתוכו את בנייני ירושלים ובלבם כיפת הסלע. אולם הבה נודה, ד"ר שחאדה: אם השק אכן מייצג את משא הדורות של ערביי הארץ, הוא לא אמור להיות כבד מאוד.