פרשת קרח: מודל ושמו כהן

גיליון | 166 כ“ג סיוון תשע“ד | פרשת קרח

מודל ושמו כהן

מוקדש לשובם בשלום של חברינו גיל - עד מיכאל בין בת גלים, יעקב נפתלי בן רחל דבורה ואייל בן איריס תשורה.

 הוא צעד באיטיות ובאלגנטיות על גבי הבמה המאולתרת שהוקמה בפאתי מחנה לוייה. מתחת לשפמו נמתח חיוך דק וערמומי. דיבורו היה איטי ומעודן, מילותיו והסברים היו פשוטים ומלאי רטוריקה. הקהל שנאסף סביבו היה שבוי בקסמיו. לאט לאט חילחלו מילותיו אל אוזניהם וליבותם, וככל שהם השתכנעו מן הדיבור החלקלק, החנופה המרומזת וכישרון הדיבור כך הם השתלהבו ותססו. הם דיבור על צדק, זעמו על עליונות והתנשאות, העבירו בוקרת על ההנהגה המושחתת ויצאו כנגד חוסר השוויון. מעל לחישותיהם שהפכו לצעקות נישא קולו של הנואם, קרח, שצעק והסית, שכנע ושלהב : ”משה ואהרן ! רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?! " (במדבר, טז ג )

אל מול טענות קרח

הסיפור מוכר לכולנו. קרח יוצא בצעקות ובהתמרמרות כנגד משה ואהרן, נערך מבחן א-להי המוכיח שמשה ואהרן הם בחוריו של ה' וקרח מקבל את עונשו. אך אם נשים לב, משה איננו מתמודד עם טענותיו של קרח. הוא איננו ניצב מולו ומנהל דיון פומבי, ויכוח בראש חוצות ומוכיח קבל עם ועולם כי טענותיו של קרח אינן אמת.

נראה שההתחמקות מסיפוק סימני קריאה אחרי סימני השאלה שהציב קרח נובע מכך שטענותיו של קרח היו, מתחילתן ועד סופן, דמגוגיה ומניפולציה על הציבור, על מנת לשכנע אותו לתמוך בו ב“מסע בחירות“ כנגד אהרן ומשה ולהדיח את המנהיגים הנוכחיים. על דמגוגיה שכזו אין צורך לספק תשובה, שכן עצם חשיפת הפרצוף המכוער המסתתר מאחוריהן הוא המביא להתמוססות הטענות ופקיעתן. ולמרות זאת אנו נזקקים לאמת ואיננו יכולים להתפשר ולא להתייחס לאמירות עצמן, שכן מקובל בידנו שיש לשמוע את האמת מפי מי שאמרה, ולא משנה מי הוא או מה הם מניעיו, שכן על האמת יש לעמוד.

ואכן נראה שיש בדבריו של קרח מן האמת. הקריאה הנישאת ש "כל העדה כולם קדושים!", היא איננה אלא שיקוף של דבריו המפורשים של ריבון העולמים בספר שמות : "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש " (שמות, יט ו).

והרי חזרו ושיננו באוזנינו את דבריהם של הבעל שם טוב, הרב קוק ור' שלמה קרליבך שכל יהודי הוא קדוש. יכול להיות שטענותיו של קרח הן הצודקות ולמשה אין דרך להשיב עליהם?

הקדושה - פרי המאמץ

על מנת לענות על שאלה נוקבת זו עלינו לעמוד על ההבדל הדק בין שני הפסוקים שהעמדנו. "כל העדה כולם קדושים" לעומת "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". אם נבחן את ההבדל נגלה שהוא טמון במילה ”תהיו“. קרח פונה אל העם ואומר להם - ”אתם קדושים ! מצד עצמכם אתם קדושים ואין כל צורך בעבודה או מאמץ כדי להגיע למדרגה זו ! “לעומתו הקב“ה מצווה את עם ישראל ואומר להם – היו קדושים ! היו ראויים להיות ממלכת כהנים ! התאמצו, השקיעו, עיבדו ! תתפסו אט אט בסולם המדרגות, מן מידות הזריזות והזהירות עד היראה והקדושה, עד שתהיו ראויים לעבודה בבית המקדש, השראת שכינה וקבלת נבואה.

קריאתו של קרח אינה דורשת מאמץ מצד השומעים, ולכן כה קל להם לקבל אותה. לעומתו ניצב משה, שליחו של ה', ודורש מהעם להתרומם ולהתעלות עד שיגיע עדי ה'.

הכהן כמודל

נראה שבהבדל הזה טמונה גם המהות של תפקיד הכהונה, ושל בית המקדש בכלל. הכהנים אינם אנשים הזוכים לקדושה מצד עצמם. הם צריכים לעבור תהליך הכשרה ארוך מאד, כך שרק בגיל עשרים, לעיתים אף שלושים, הם זכאים לעבוד בבית המקדש. תהליך הכשרה זה אמור לזכך ולטהר אותם עד שיביא אותם למדרגה של קדושה. הכהנים הופכים להיות דגם וסמל לכל באי בית ה', מודל לאדם קדוש, לאדם שעבד ועמל, השקיע והתאמץ, וזכה לבסוף לכהן בבית ה'.

כנגד מודל זה ניצבים הכהנים המושחתים והמרושעים שהובילו, פעם אחר פעם, לחורבן המקדש. החל מחפני ופנחס בני עלי, שהביאו לחרבן משכן שילה, ועד הכהנים הצדוקים בסוף ימי בית שני, שהתעלמו משוועת דלים ועניים והפכו למעמד אצולה אריסטוקרטי ומרוחק מהעם. כהנים אלו, שזנחו את עבודת המידות והמוסר, והחליטו לנצל את מעמדם ומקומם על מנת להתעשר על חשבון הציבור הפשוט, על מנת לזכות לכבוד שלא מגיע להם, הפכו למהרסי ומחרבי המקדש. כנגדם עלתה קרנם של החכמים, שהציבו את הדמות שכנגד - דמותו של לומד התורה הדבק בה' ובדרכיו, דרכי היושר והמוסר.

הר ה' - הר של משפט והצדק

כאן אנו מוצאים גם את תפקידה של ירושלים ותפקידו של בית המקדש העומד במוקדה, להיות דגל ונס של מציאות מוסרית, ערכית ומשפטית, "כי שמה ישבו כסאות למשפט " (תהילים, קכב ה). בית ה' הופך להר רם ונישא אליו עולים הכל מתוך תודעה שיש להיטהר, הן מן הטומאה הפיזית והן מטומאות המוסר והמידות - "והלכו עמים רבים, ואמרו : לכו ונעלה אל הר ה', אל בית א-להי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה, ב ג). ובכך משמש בית ה' והעובדים יותר ממיקום פיזי ודמויות בשר ודם, אלא נקודות אור הזוהרות אל כל אדם באשר הוא, ומנחות את דרכי ה' ונתיבותיו.

מבוסס על מאמר של חנן פורת מתוך הספר ”מעט מן האור לספר במדבר“