מתכוננים לשבועות || לומדים מקדש, עולים להר הבית ומתכוננים לחידוש עבודת המקדש במהרה
אברהם בורשטיין לא סומך על הנס. הוא מאמין שצריך להתכונן ברצינות. לשם כך הוא מוציא מדי חג דפי לימוד של הלכות אותו החג במקדש. הלימוד הרציני יוכיח מצד אחד את רצינות כוונותינו ומצד שני יחזק בנו את הרצון לשוב ולחדש את עבודת המקדש.
סדרת מה יעשו היום בבית המקדש/ אברהם בורשטיין
לרבים מאיתנו ציפייה גדולה לבית המקדש ולהשבת העבודה בו. אולם, לא כולנו יודעים כיצד התבצעו בעבר, וכיצד יתבצעו בע"ה בקרוב, עבודות אלו באופן מעשי. וכך, המבט על הציפייה למקדש, והבנת פסוקי הקרבנות הנלמדים בתורה והנאמרים בתפילה, עלול להיות לא מובן ותיאורטי בלבד.
מטרת הסידרה לקרב אלינו בשפה ברורה וקלה את הנעשה בזמנים השונים במקדש, על מנת שאדם יוכל לחיות את 'חיי המקדש' ביום יום ובמיוחד בחגים ובמועדים. לקראת החג יעמדו בע"ה בבית המקדש ובסביבותיו תלמידי חכמים גדולים, ויורו למעשה כיצד לנהוג, ואין לפסוק הלכה מהכתוב כאן! מהדורה זו הינה ראשונית ונתונה להערות ושינויים.
מה נעשה היום בבית המקדש?
חג השבועות
א. עליה לירושלים וההכנות לחג
לקראת חג השבועות, עולים המוני בני אדם מכל רחבי הארץ לירושלים, כדי לזכות להֵראות לפני ה'. לקראת החג, נשלמת ההערכות בירושלים לקבלת פני ההמונים. מכינים תשתיות של מים, מזון ומקומות לינה, ודואגים לכמות מספקת של בעלי חיים לצורך קרבנות החג.
כל אחד מהגברים, דואג להכין לעצמו לפחות שלושה קרבנות שאיתם הוא יכנס לבית המקדש – עולת ראיה, שלמי חגיגה ושלמי שמחה. וכן להכין את עצמו – לדאוג להיות טהור ומסופר [א].
ב. הכנת שתי הלחם
בחג השבועות, מקריבים קרבן מיוחד - 'שתי הלחם', שהוא הקרבן הראשון ('ביכורים') המובא למקדש מחיטה של התבואה החדשה, ובגללו נקרא חג השבועות 'חג הביכורים'[ב], והקרבתו מתירה להקריב מנחות ולהביא ביכורים מהתבואה החדשה.
כיצד מכינים את הלחמים?
לקראת החג, בוחרים חיטים מובחרות שגדלו בא"י, וקוצרים כעשרים וחמש ליטר[ג]. מפרידים את הגרעינים מהפסולת ומהמוץ, ו'משייפים' את הגרעינים, כדי לקבל גרעינים נקיים מסובין ומורסן[ד], ואז טוחנים אותם בטחינה גסה, הגורמת גם לקמח הדק שאינו משובח – להתפורר, ולשאריות הסובין והמורסן להתקלף. את הסולת מנפים שתים עשרה פעמים, (בנפות ברמת צפיפות שונה) כדי להוציא את הקמח הדק שבגרעין, ואת שאריות הסובין והמורסן, וממה שנשאר לוקחים כחמש ליטר[ה] סולת נקיה.
מחלקים את הכמות לשנים, מחמיצים אותה, מערבבים אותה עם מים ומכינים שתי חלות גדולות, (אורך 56 סמ' ורוחב 32 ס"מ), ומוסיפים בארבעת הפינות של הלחם ארבעה קרנות (בגובה 5 ס"מ)[ו].
לאחר שהלחמים מוכנים לאפיה, מכניסים אותם לעזרה ואופים כל אחד בנפרד, ושומרים אותם לבוקרו של חג השבועות.
ג. קרבן מוסף של שבועות
בבוקרו של החג, מקריבים הכהנים את קרבן התמיד, ובנוסף עוד עשרה קרבנות עולה (שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים), וכן שעיר חטאת אחד. יחד עם קרבנות העולה, מביאים סולת ושמן למנחה הבאה עם הקרבן. מערבבים את הסולת והשמן, מוסיפים מלח, ומקריבים את הכל על גבי המזבח. בנוסף, לוקחים יין בכמות השווה לשמן ומנסכים אותו על גבי הספל שבראש המזבח.
עבודה זאת, מחולקת בשווה בין כלל הכהנים, ואינה שייכת דווקא לכהנים שהגיע תורם לעבוד באותו השבוע.
בזמן ניסוך היין של הקרבן, הלויים שרים בפה את ההלל, והנגנים מנגנים בחלילים ובשאר כלי נגינה, והכוהנים תוקעים בחצוצרות כסף.
ד. שתי הלחם והקרבנות הבאים עימו
קרבן 'שתי הלחם' הקרב בחג השבועות מגיע בסיומם של חמישים הימים של 'ספירת העומר', שאותם ספרו החל מהקרבת קרבן העומר שבפסח: "מיום הביאכם את עמר התנופה עד ממחרת השבת השביעִת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה' ". קרבן זה כולל את שני לחמי החמץ, שהוכנו כבר מערב יום טוב, ואליו מצרפים עוד עשרה קרבנות הקרבים לעולה (פר אחד, שני אילים (בניגוד למוסף הכולל שני פרים ואיל אחד) ושבעה כבשים), שני כבשים לשלמים[ז], ושעיר אחד לחטאת. גם לקרבנות אלו מוסיפים מנחות ונסכים (סולת ושמן וכן יין לניסוך ע"ג המזבח), והכוהנים תוקעים בחצוצרות.
את 'שתי הלחם', לא מקריבים על גבי המזבח אלא רק מניפים: "קרבן ראשית תקריבו אתם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח". הכהן נעמד בכניסה לעזרה מבפנים (מזרח), מניחים על ידיו את שני הלחמים כשלצידם שני הכבשים, בעודם חיים, ומניף אותם יחד לארבעת הכיוונים, וכן למעלה ולמטה.
לאחר שחיטת הכבשים, לוקחים מהם את החזה והשוק ומניפים אותם יחד עם שתי הלחם.
את הלחמים מחלקים - לחם אחד נותנים לכהן הגדול, והוא יכול לחלקו לאחרים, ולחם שני, יחד עם שני כבשי השלמים, מחלקים בין כלל הכהנים. הם צריכים לאכול בעזרה את הכבשים והלחם עד חצות הלילה של מוצאי חג השבועות.
ה. מצוות ראייה ושלמי חגיגה ושמחה
במהלך חג השבועות, כל אחד ואחד מהגברים מחוייב להיכנס לבית המקדש.
בשעת כניסתו לעזרה האדם מצווה להביא עימו קרבן עולַה – 'עולת ראיה' , וכן עליו להביא גם קרבן שלמים – 'שלמי חגיגה'. האדם סומך את ידיו על הקרבנות, תוך כדי אמירת דברי שבח לבורא, ונותן אותם לכהנים כדי שיקריבו אותם לה'.
כמות הנכנסים לעזרה במהלך החג היא רבה מאד, ולכן באזור שאליו מותר לישראלים להיכנס הצפיפות מרובה מאד ויתכן שאפשרית רק בזכות נס, למרות זאת, בזמן שעולי הרגל משתחווים, הם מצליחים להשתחוות ברווח
בזמן שעם ישראל בעזרה, הם זוכים לראות את גודל אהבת ה' לעמו ישראל – הכוהנים מגביהים את השולחן ומראים להם את לחם הפנים שעליו, וכן מגלגלים את הפרוכת ומראים את הכרובים המחובקים זה עם זה, ואומרים להם: "ראו חיבתכם לפני המקום", שהקב"ה עושה נס לישראל ולחם הפנים נשאר חם עד זמן שנלקח, למרות שעובר שבוע שלם מזמן שהונח על השולחן, וכן הכרובים המחובקים מבטאים את אהבת ה' אלינו.
מלבד הקרבנות הללו, כל אחד מביא עימו גם קרבן שלמים – 'שלמי שמחה', המיועד לאכילת בשר לקיום מצוות השמחה ברגל. מצוות השמחה שייכת גם לנשים, אולם הבעל הוא זה שמצווה לשמח את אשתו, ולכן היא עולה לירושלים ובעלה דואג לה שתאכל מקרבן השלמים.
לאחר צאת החג, על האדם להישאר ללון בירושלים, ובבוקר שלמחרת יכול לשוב לביתו.
ו. ביכורים
חג השבועות נקרא אמנם 'חג הביכורים', אולם עיקר קריאתו בשם זה מתייחסת דווקא ל'שתי הלחם' הקרבים בו, שהם ה'ביכורים' של המקדש, המתירים להביא מהתבואה והפירות החדשים. אולם עדיין חג השבועות קשור למצוות הביכורים בכך שהבאת שתי הלחם מתירה גם את הבאת הביכורים למקדש ולכן נעסוק בקצרה גם במצווה זו.
ה'ביכורים' הם פירות או תבואה משבעת המינים, שאותם מביאים לבית המקדש, והם צריכים להיות דווקא מהמובחרים שגדלו בארץ ישראל.
כאשר האדם רואה שפירותיו התחילו לצמוח, הוא מסמן את הפרי או הפירות הראשונים, וכשהם גדלים הוא עולה לבית המקדש ומביא לפחות כמות של אחד משישים[ח].
הבאת הביכורים מותרת החל מהקרבת שתי הלחם בחג השבועות שהם הביכורים שבמקדש, ועד לחנוכה. יש אומרים שלא מביאים ביכורים בחג השבועות עצמו.
העלאת הביכורים לירושלים והבאתם למקדש נעשית בקבוצות. בזמן בית המקדש, ישנם בארץ ישראל עשרים וארבעה 'מעמדות', וכל 'מעמד' מביא יחד את ביכוריו.
בלילה שלפני העלאת הביכורים לירושלים, אנשי המעמד שיש להם ביכורים מתאספים לעירו של 'ראש המעמד'. הם ישנים ברחוב עד הבוקר, ואז אומר הממונה לאנשים: "קומו ונעלה ציון אל (בית) ה' א-להינו", ושיירת הביכורים יוצאת לכיוון ירושלים. לפני השיירה הולך שור שקרניו מצופות זהב ובראשו עטרה של זית, ובדרך מנגנים ואומרים "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". ההליכה מתבצעת במהלך היום ולא בערב.
כאשר השיירה מתקרבת לירושלים, אנשי השיירה מסדרים בצורה יפה את הסל ושמים את הפירות היפים למעלה, ומודיעים לאנשי ירושלים על הגעתם. האנשים החשובים שבירושלים יוצאים לקראתם, ובעלי העסקים עוצרים את מלאכתם ושואלים בשלומם של הבאים. הנגינה נמשכת בתוך ירושלים עד להר הבית, יחד עם אמירת: "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים", ושם לוקח כל אחד בעצמו את הסל, תולה מצידיו תורים ובני יונה, ונכנס להר הבית כשהסל על כתפו. כשהולכים בהר הבית אומרים את פרק התהילים - "הללויה הללו אל בקדשו וכו' ".
נכנסים לעזרה, ומסיימים את הפרק: "כל הנשמה תהלל יה הללויה", והלויים שרים: "ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי". כל אדם אוחז בסלו ואומר: "הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו", ואז מוריד את הסל מכתפו, אוחז בשפתו, והכהן אוחזו מתחתיו, ושניהם יחד מניפים את הסל. ואז אומר את פרשת מקרא ביכורים: "ארמי אובד...", מניח את הסל בפינת המזבח[ט], ומשתחווה בפישוט ידים ורגליים ויוצא.
את הביכורים הכהנים מקבלים, והם צריכים לאכול אותם בטהרה כתרומה, מי שהביא סל נצרים נותנו לכהן יחד עם הביכורים, ואילו מי שהביא סל מתכת נוטלו בחזרה לעצמו. בנוסף, האדם מקריב קרבן שלמים שהביא עימו, וצריך להישאר בירושלים בלילה שאחריו.
[א] "ואמר רבי יצחק: חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, שנאמר ובנבלתם לא תגעו" (ר"ה טז:), "וכן אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להכנס למקדש כולו מתחילת עזרת ישראל ולפנים כשהוא שתוי יין או שכור או פרוע ראש דרך ניוול או קרוע בגדים... אבל ישראל שגדל שערו עד שנעשה מחלפת ולא היה דרך ניוול הרי זה מותר להכנס לעזרת ישראל" (רמב"ם ביאת המקדש א', י"ז).
[ב] "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם".
[ג] שלש סאין לפי מידות הגר"ח נאה.
[ד] לאחר הזרייה והברירה, עושים לגרעינים שיוף הנקרא בלשון חז"ל 'שיפה' ו'בעיטה', בימינו ניתן לעשות זאת במכונות חשמליות, ולכאורה הדבר מותר.
[ו] וי"א שלרמב"ם אין קרנות לשתי הלחם.
[ז] כבשי השלמים הללו נקראים 'כבשי עצרת' והם מיוחדים בכך שהם שלמי הציבור היחידים הקיימים, והם גם השלמים היחידים שיש להם דין של קודשי קדשים.
[ח] מפירותיו וי"א מהפירות שביכרו.
אברהם בורשטין
אשמח מאד לשמוע הערות
(052-3114334)
ניתן לשלוח לכתובת זו בקשה לקבלת הקבצים:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה