‏הצגת רשומות עם תוויות מאמר תורני. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מאמר תורני. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 2 במאי 2017

יום העצמאות: במקום אחד ובלב אחד

מִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ || לַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ

הקמת מדינת ישראל מאחדת את עם ישראל מבחינות שונות: גיאגרפית, פיזית, פוליטית וכלכלית  התעוררת הרגש הלאומי והאחדות  המקדש גורם לאחדות  האחדות שומרת על ישראל  הפירוד מקור לכל הצרות  היטלר מטיף לנו מוסר  הצרות גורמות לאחדות 


↓ מאת: שמואל בן חמו

הקמת מדינת ישראל מאחדת את עם ישראל מבחינות שונות: גיאגרפית, פיזית, פוליטית וכלכלית.

התעוררת הרגש הלאומי והאחדות 

יום העצמאות הוציא מתרדמת הגלות את הזהות הלאומית של עם ישראל. 

היהדות הינה הדת היחידה המכילה מימד גיאוגרפי. המציאות הטבעית של עם ישראל מתקיימת כאשר הוא שוכן בארץ ישראל כעם עצמאי. 

המרכזיות של ארץ ישראל ביהדות מדגישה את חשיבות האחדות של עם ישראל. כאשר העם מאוחד במקום אחד, שם שמים מתקדש בעולם. 

האחדות של עם ישראל מגיעה לשיאה עם בנין המשכן ובית המקדש.


המקדש גורם לאחדות 

בנין המשכן במדבר פעל לאחדות העם בדיוק כמו ארץ ישראל. לאחר חטא מכירת יוסף שהביא את גלות מצרים וחטא העגל יש לאחד את בני ישראל מחדש. 

בזמן חנוכת המשכן הכהנים ובני ישראל הקריבו קרבנות מיוחדים: עגל כדי לכפר על חטא העגל ושעיר עזים כדי לכפר על מכירת יוסף, כמו שכתוב: 
וַיֹּאמֶר אֶל-אַהֲרֹן, קַח-לְךָ עֵגֶל בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה--תְּמִימִם; וְהַקְרֵב, לִפְנֵי ה'. וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר: קְחוּ שְׂעִיר-עִזִּים לְחַטָּאת, וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי-שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה. וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים, לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה' (ויקרא ט,ב-ד)
אחי יוסף שחטו שעיר עזים ושפכו את דמו על כתונת הפסים של יוסף כדי להטעות את יעקב אבינו, כמו שכתוב: 
וַיִּקְחוּ, אֶת-כְּתֹנֶת יוֹסֵף; וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת-הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם (בראשית לז,לא)
מכירת יוסף גרמה לפירוד גדול בעם ישראל המחייב תיקון. עבודה זרה אף היא פוגעת באחדות העם כאשר כל אחד מכוון את תפילותיו לישות אחרת ולא ל-אל אחד. 

המשכן והקרבנות באים לתקן את הפירוד ולגרום להתאחדות העם מחדש.


האחדות שומרת על ישראל 

ה"שם משמואל" בפרשת שמיני מסביר איך החטא גורם לפירוד בעם ישראל והאחדות שומרת עליו מכל המזיקים. 

כאשר בני ישראל מאוחדים אין מקום לכוחות החיצוניים להיכנס בתוכם כי הם דבוקים אחד לשני. אפשר לדמיין מעגל של אנשים צמודים אחד לשני. אם מישהו מבחוץ ינסה להיכנס למעגל הוא לא יצליח בגלל הצפיפות. אם תהיה פריצה אז הוא יוכל לחדור פנימה. כך פועלים כוחות החיצוניים כדי להזיק לישראל. אם יש להם פתח הכי קטן הם מתפרצים בתוכו ויכולים ח"ו לפגוע בישראל. האחדות מגינה על עם ישראל מפני כוחות הטומאה. כמו שכתוב: 
"ויש לומר דהנה מחמת חטא אדם הראשון נתערב טוב ורע וניתנה שליטה לכחות חיצונים שבכל מעשה ויבוא גם השטן בתוכם, והעצה לזה היא התאחדות ישראל, כי כשישראל מתאחדים זה בזה הם כמחיצה של בני אדם שאינם מניחים לזר להיכנס לבין השורות, ואך כאשר יש פירוד ביניהם נכנסין דרך הביקוע." (שם משמואל שמיני שנת תרע"ה דפים קעז-ח)
כאשר בני ישראל מאוחדים במקום אחד ובלב אחד אף אחד יכול לפגוע בהם. לכן הקב"ה ציווה לבנות את המשכן במדבר כדי לאחד את כולם באוהל אחד ובלב אחד של עבודת הקרבנות, כמו שכתוב: 
"כשישראל מתאספין ומתאחדין אז הקב"ה נקרא מלך ישראל, ואז האוהל מועד הוא היכל מלך" (שם משמואל שמיני שנת תרע"ה דף קעח)
עכשיו ניתן להבין את חשיבות העלייה לרגל של כל העם לירושלים הממחיש את כוח האחדות בלב אחד ובמקום אחד.


הפירוד מקור לכל הצרות 

הפירוד בעם ישראל בא לידי ביטוי בעונש הגלות וזה הדבר הכי קשה לישראל. 

האויבים הכי גדולים שלנו כמו עמלק והנאצים האשימו את עם ישראל על חוסר אחדות וחוסר שאיפה לאומית. 

המן הרשע כינה אותנו במגילת אסתר, עם מפוזר ומפורד כמו שכתוב: 
וַיֹּאמֶר הָמָן, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם, וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה, לְהַנִּיחָם. (אסתר ג,ח) 
נראה לפרש שעם ישראל במהותו הוא מאוחד לפי דברי המן הרשע, יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד אבל עכשיו הוא מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים לכן ניתן לפגוע בו כי אין הוא מקיים את ייעודו ח"ו. 

כאשר בני ישראל בוגד בתפקידו ומתערב עם העמים ואינו מאוחד למען ארץ ישראל, תורת ישראל ובית המקדש יש רשות לכוחות החיצוניים לפעול. 

בגלות בבל רוב העם לא רצה לבנות את בית המקדש השני ולא גילה רצון לחזור לארצו לכן המן הרשע ניסה להשמיד את ישראל.


היטלר מטיף לנו מוסר 

לפני שמונים שנה היטלר יש"ו טען את אותם הדברים בספריו ובנאומים שונים. ננסה להביא כמה דוגמאות כדי לראות עד כמה הדברים מדהימים. 

בנאום בפרלמנט הגרמני היטלר קורא ליהודים לצאת מהגלות ולבנות מדינה ככול העמים. אם לא יעשו זאת הם יסתכנו בהשמדה. 
"ישנם בעולם שטחי התיישבות לרוב, אך אחת ולתמיד יש להפריך את הדעה, שהאל כאילו הועיד את העם היהודי לחיות, באחוזים מסוימים כטפילים בגופם של עמים אחרים ולנצל את עבודתם היצרנית. היהדות תצטרך להתאים את עצמה לפעילות ישרה ובונה, כמו עמים אחרים, אחרת תאבד במשבר בעל עוצמה ללא תיאור." (נאומו של היטלר ברייכסטאג הגרמני ב- 30 בינואר 1939) 
בספרו מיין קאמפף הוא מגנה את הציונות וחושב שזאת תרמית. כי הוא ראה שרוב היהודים התנגדו לתנועת הציונות והעדיפו להישאר בגלות בקרב הגויים. 
"חלק מגזעו מודה בגלוי על היותו עם זר, אך גם בכך טמון שקר. כי בעוד הציונות מנסה לאחז את עיני העולם באומרה שהרהורי התשובה הלאומיים של היהודים ימצאו סיפוקם ביצירת מדינה פלשתינאית – מערימים היהודים פעם נוספת על ה"גויים" המטומטמים." (קטעים מתוך "מיין קאמפף" [="מלחמתי"] מאת היטלר) 
בספר נוסף היטלר יש"ו חשב שהיצר הלאומי נשכח מעם ישראל בעקבות הגלות הארוכה. 
"עם זאת מהווה התאגדותם הדתית מדינה אמיתית, כי היא מבטיחה את קיומו של העם היהודי, את התרבותו ואת עתידו. והרי אלה הם תפקידי המדינה בלבד. העובדה, שמדינה זו איננה נתונה להגבלה טריטוריאלית, כמו אצל מדינות אריות, עובדה זו קשרוה למהותו של העם היהודי, שאין בו הכוחות היצרניים הדרושים להקמתה ולקיומה של מדינה טריטוריאלית משלו." (קטעים מתוך "הספר השני" של היטלר, 1923).

הצרות גורמות לאחדות 

כאשר הרוע שולט בעולם ומתנכל ביהודים, בסופו של דבר זה גורם לדברים טובים לעם ישראל. האם מתאחד מתוך צער ותפילה וכך ניצל מהשמדה. בסופו של דבר עם ישראל חוזר לארץ ישראל ובונה את בית המקדש. כך היה אחרי גלות מצרים, גלות בבל ועכשיו עם גלות אדום. 

הקמת מדינת ישראל מהווה ההתחלה של סיום הגלות. 

נראה לומר שחנוכת המשכן והמקדש דומים ליום העצמאות. לאחר אלפיים שנות גלות ולאחר השואה עם ישראל התאחד בארצו. מדינת ישראל גרמה לכל יהודי העולם להרגיש שהם תושבים ארעיים בקרב הגויים. חנוכת המשכן או המקדש מהווים שלב נוסף באחדות עם ישראל.

במה הדור שלנו זכה? 

מדוע הדור שלנו זכה לראות את הקמת המדינה ושחרור ירושלים? 

האם הדורות הקודמים לא היו זכאים? האם הדור של הרמב"ם לא היה מספיק גדול? הדור של האר"י הקדוש או הדור של האור החיים והבעל שם טוב? 

בעל ה"שפת אמת" עונה בצורה נפלאה לשאלה הזאת. 

כל דור מוסיף את הזכויות שלה לכל הזכויות של עם ישראל. לכן לאחר אלפיים שנה של גלות הצטברו זכויות רבות שגרמו לסיום הגלות המרה והפירוד בין הגויים. 
"ונראה לפרש כי כל ימי הדורות מצטרפין ומתכנסין כל ההארות של עבודת בני ישראל להיות ראוין לגאולה, כי היעלה על הדעת שדור הגאולה יהיו כל כך ראוין בזכותם בלבד לגאולה, רק שזכות כל דור ודור עוזר ומביא מעט בנין בית המקדש" (שפת אמת דברים תרל"ד)
למעשה אנחנו זכינו בשם כל הדורות הקודמים. 

הקמת מדינת ישראל גרמה לאחדות פיזית וגיאוגרפית של היהודים מכל התפוצות. שחרור ירושלים סימן שלב נוסף באחדות העם כאשר מתחילים לגעת במקדש. 

מלחמת ששת הימים עוררה בתוכינו אחדות רוחנית שטרם התממשה. כאשר נבנה את בית המקדש השלישי זה יהיה הסימן שעם ישראל מאוחד בצורה מושלמת ללא שום פתח לכוחות חיצוניים. 

בע"ה ביום העצמאות זה נתפלל לאחדות העם בארצו, בירושלים ובבית ה' בב"א.

הגיליון מוקדש לעילוי נשמת הלל יפה בת רינה, משה בן סולטנה ולרפואתם השלמה של יוסף בן שבה ונעמי חיה בת אריאל אסתר ומשה דב בן מלכה


יום רביעי, 23 בנובמבר 2016

הר הבחירה/ יהודה עציון

"המקום אשר יבחר" – הבנה חדשה || יהודה עציון

מזה זמן כתבתי מאמר שהוכתר בפסוק "מִי אֱ-לוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי ה' וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱ-לֹהֵינוּ", ואשר בחלקו השני דנתי באחיזת האסלם בהר הבית, והכתרתיו בפסוק: "אֲשֶׁר אָמְרוּ נִירֲשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱ-לֹהִים" • המאמר זמין לקריאה ברשת בדף זה: http://the--temple.blogspot.co.il/2015/01/blog-post_5.html


↓ מאת: יהודה עציון


והנה, בעקבות קריאה בשיעורו של הרב אמנון בזק לפרשת וירא, עלה בי הרהור נוסף המשלים את אשר כתבתי שם, ואציגה נא אותו אל לבבכם השומע:

הנה ציטוט (ערוך) מדברי הרב בזק [והוספות שלי]:
תמצית הרעיון של אברהם היתה: "אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה", קבלת הכרעת ה' בכל מקרה, [בין אם יהיה בנו "השֶׂה", בין אם יתגלה לו "שֶׂה" אחר]. קבלה זו הראתה ש"עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה". 
המילה 'לראות' במקרא משמעותה הרבה פעמים היא בחירה, ולא ראיה, כפי שניתן לראות מהפסוקים הבאים: "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מ"א ל"ג); "וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ" (שמואל-א' ט"ז א'); "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל עֲבָדָיו רְאוּ נָא לִי אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן וַהֲבִיאוֹתֶם אֵלָי" (שם י"ז). 
לאור זאת, ניתן גם להבין את המשך מעשיו של אברהם: 
"וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ" (שם י"ג). אברהם נושא את עיניו ורואה איל שהסתבך. בוודאי יש בכך רמז מאת ה', שהוא אכן בחר ב"שֶׂה" אחר, בָּאַיל.
ואכן, אברהם קורא למקום ההוא "ה' יִרְאֶה", שכן המסר המרכזי הוא המחויבות לדבר ה'. אברהם לא ידע שבסופו של דבר ה' באמת יבחר לו שֶׂה אחר. בהתאם לכך, מקום זה הוא "המקום אשר יבחר", וה' עתיד לבחור בסופו של דבר את המקום הזה כביטוי למחויבות לבחירת ה'.
הנה למדנו אפוא ש"אחד ההרים" בארץ המוריה – זה אשר קורא לו אברהם "ה' יִרְאֶה" – הינו לא רק "המקום אשר יבחר" ה' בו, אלא הוא קודם-כול המקום בו בחר ה' בין יצחק לבין ה"שֶׂה" – הוא האיל – לאמור: מי משניהם יעלה כאן לעולה? וַתהי תשובת-המעשה: "וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ".

והעיקרון הזה – שההר הוא נקודת הבחירה בין שניים – ממשיך ופורט על מיתרי התודעה...

גם אם לא ניזקק לַמדרש שישמעאל היה עֵד ממרחק למעשה העקידה, כאחד הנערים היושבים "פה" בעוד אחיו ניגש עד "כה", הנה בכל זאת יש לשוב אל המדרש המובא ברש"י בתחילת המעשה, ונביאנו בגירסת מדרש תנחומא (וירא מ"ד):

[אמר הקב"ה אל אברהם] "קח נא את בנך", אמר לפניו: איזה בן? אמר לו: את יחידך, אמר לפניו: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו: אשר אהבתָ, אמר לפניו: ריבונו של עולם יש גבול בַּמֵעַיים? אמר לו: את יצחק.

ומכאן ננסה לחדור במחשבה אל מחשבת האב אשר לא נחשבה. מה היה אילו חלילה ירד אברהם מן ההר – אחרי שעלה בשניים – ושב אל נעריו לבדו? כלום לא היה אז מאמץ אל חיקו בכל-לב את ישמעאל בנו, יחידו, אשר אהבו? כלום לא היתה האהבה הזאת מתעצמת עתה אלף מונים, לאחר שנתקפדה השאלה אם יש גבול בַּמֵעַיים? 

אין אנו יודעים – וחלילה לי לשים זאת בפי אברהם ובלבו – אם היה מנסה לבקש מן הקב"ה להסב אחור את דברו ולתת לבנו הגדול את הבטחת הארץ הזרע, לאחר שנדחה ממנה בפירוש, שהרי אמנם הובטח לגביו כי "לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ" אבל רק "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע". ובכן, את זאת לא אומַר, ויישאר הדבר חתום כי לא בא מֵעולם. אבל בכל-זאת יש לומר שבחירת יצחק הועמדה כאן – על המיוחד שבהרים – בסכנה חמורה מאין כמוה; כמעט-רגע היא היתה לאַין באִבחת חרב – והנה ירד הבן מן המזבח אל חייו ועתידו, ובאה השבועה כי כל גויים יתברכו בזרעו. אמור מעתה: ברדת אברהם מן ההר, יצחק אִתו וישמעאל מולו, הוברר באופן סופי שבהר הזה – "המקום אשר יבחר" – שב הקב"ה ובחר לא רק בין יצחק לבין איל, אלא גם בין אלה השניים: ישמעאל ויצחק.

לא זו אף זו; ניתן לדרוש את הכתובים כלהלן: עד עתה היתה בחירת יצחק גלויה רק לאברהם, בדבר ה' אליו. בשעה שאמר לו המלאך "אל תשלח" נתבררה הבחירה מחדש, וראה אברהם את האיל בַּסבך כי ראה (= בחר) הקב"ה את הנער, וקרא האב את שם המקום ה' יראֶה. אבל התורה מעידה שבמעמד זה ניטע שֵם חדש לַמקום בפי כול, לימים רבים: "אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה". מיהו זה שיֵרָאה לפני ה' הנראֶה שם? מיהו זה שראיית הבחירה הכמוסה היתה לו למִצוַת ראיה והירָאוּת (רֵאָיון בפי חז"ל) – גלויה לכל באי עולם – בַּ"מקום אשר יבחר"?

הווה אומר – אם צריך עוד לומר – זה יצחק וזרעו, עולה תמימה, שאין חוצה-לָארץ ואין גלות אוחזת בו, ובתוך הארץ מתייחד הוא עם הבוחר-בו על פסגת אחד ההרים.

וגם אין צריך לומר עד כמה מעצים ההרהור הזה את הבנת חוצפת בני ישמעאל הנדחקים דווקא אל הר-הבחירה הזה, נאחזים בסלע – באתר השבועה לָאב כי יירש זרע-יצחק את שער אויביו – ודוחפים חוצה מן השער את בני בניו. בכל כוחם מתאמצים הם "להפוך את הסיפור", שקר לאמת, אמה לגבירה מגורש ליורש, ונחלת המדבר לכתר ההר.

יכול היה ישמעאל לזכות בַּברכה שבורך בה – עִם ישראל ולא כנגדו – אילו היה נשאר עֵד נאמן, מרחוק, לייחוד קודשא-בריך-הוא-וישראל בַּמקום אשר בחר. אדרבא, דווקא אז יכולים היינו לקרבו, לתת לו מדור אצל ההר, להכניסו תחת כנפי השכינה.

ואולם, לפחות בינתיים, בוחר ישמעאל בהכחשה, במלחמה, ועודו "מצחק" – משים את עצמו כיצחק – לאמור: אני אירש את אברהם, לבדי, על כל המשתמע מכך.

ונותרנו אנו מתפללים עבורו כאברהם טרם היותו לאבינו: "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ", כי דובר שקרים לא ייכון לפני ה'; כי רק אם מן ההר והארץ הוא יַרפה את ידו, רק אז ימצא מול עיניו את אחיו, ידידו, ויד-ביד נאחז בשולי גלימתו של אבינו, אביו מולידו.

יום ראשון, 23 באוקטובר 2016

יופי לך מזבח!

עצים ליד המזבח? || יופי לך – ולא לאחרים

המשנה בסוכה (ד,ה) מתארת כיצד היו מקיימים את מצות הערבה, כאשר בסיום הקפות המזבח ביום השביעי של חג הסוכות, מופיעה אמירה לא שגרתית, שהיתה נאמרת לרגל הפרידה מהמצוה: "בשעת פטירתן מה הן אומרים? יופי לך מזבח! יופי לך מזבח!". מה משמעותה של אמירה זו? מדוע היו אומרים כן?

יהודים עם לולבים בכניסה להר הבית צולם ע"י אדם פרופ

↓ מאת: הרב הלל בן שלמה


עצים בסמוך למזבח – איסור או מצוה?

מצות הערבה הנוהגת במקדש, של זקיפת הערבות בצדי המזבח והקפת המזבח, נוהגת כהלכה למשה מסיני. נראה לכאורה, כי מצוה זו מנוגדת לכוונה העומדת מאחורי אחד מהאיסורים המפורשים בתורה: "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוקיך" (דברים טז,כא). עיקר האיסור אמנם נאמר על המזבח, אבל בדברי חז"ל אנו מוצאים אזהרות הנלמדות מפסוק זה בנוגע לנטיעת עצים בכל שטח הר הבית, ובנוגע לבניית אכסדראות של עץ בכל שטח העזרה (ראה בספרי שם). ממילא, העמדת עצים בסמוך למזבח עצמו – גם אם לא באופן האסור, משום שהוא אינו קבוע במקום ונמצא שם רק באופן זמני – בכל אופן, הדבר נראה כמזכיר את עצם האיסור המדובר. 

מציאות של עץ אשרה הנטוע בסמוך למזבח מוכרת לנו מספר שופטים (ו,כה), שם הורס גדעון את מזבח הבעל של אביו וכורת את האשרה אשר עליו. על פי הדברים הללו מבאר הרמב"ן את טעם האיסור של נטיעת העצים בסמוך למזבח – שאנו רוצים להתרחק מדרכיהם של עובדי העבודה הזרה, שהיו נוהגים לעשות כן. כך גם משתמע מהאיסור המופיע בדברים שם בסמוך "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוקיך", שהקב"ה שונא את המצבות של עובדי העבודה זרה. מעין הדברים הללו מבאר הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה יג): "שהזהירנו שלא לטעת אילן במקדש או בצד המזבח על דרך הנוי לו והכבוד, ואפילו כיון בזה עבודת האל יתעלה. כי כך גם כן היו מגדלים עבודה זרה, שהיו נוטעין לפניה אילנות יפים ונחמדים בבתי עבודתם" (ומביא דבריו בספר החינוך במצוה תצב).


"יפה נוף" – בהקפת המזבח

על פי המובא יש לומר, כי יש משום דרך נוי וכבוד בנטיעת עצים בצד המזבח, ומן הראוי היה שאף אנו נעשה זאת – לולא היו עושים זאת גם עובדי העבודה הזרה. זאת, בדומה למובא ברש"י שם על איסור בניית המצבות, שבימי האבות המצבה היתה רצויה לפני ה', אך מאחר שהיא נעשתה בדורות שלאחר מכן בידי עובדי העבודה זרה, היא הפכה להיות שנואה (ולא כאבן עזרא המבאר שרק מצבה לע"ז שנואה ולא מצבה לה'). כך גם כותב הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה יא) בנוגע לאיסור עשיית מצבה, וכך הוא מבאר (שם לא תעשה יב) גם את איסור ההשתחויה על אבן משכית – שכך היו עושים העובדים לעבודה זרה.

אמנם, בנוגע לאיסור אבן משכית הדבר מפורש בגמרא (מגילה כב,ב; וגם הרמב"ם שם מזכיר זאת), שדווקא בשאר הארץ ההשתחויה נאסרה – ואילו במקדש היא מותרת. ייתכן לומר בדומה לזה, כי אף על פי שישנו איסור לטעת עצים ולבנותם באופן בולט במקדש, בכל אופן מהלכה למשה מסיני נקבע, כי אין אנו מוותרים על היופי הראוי למקדש, גם אם הגויים משתמשים בו, ויש זמן בו אנו מראים לאן באמת שייך היופי האמיתי.

וכך מופיע במדרש (פסיקתא רבתי פסקא מא; ילקוט שמעוני רמז תשנה) על הפסוק האמור על ירושלים "יפה נוף משוש כל הארץ": "יפה נוף – אמר רבי לוי: יפה נוף שלה בהקפת המזבח". כלומר: ירושלים עיר המקדש היא המקום היפה האמיתי, וישנו יופי מיוחד המופיע בה בשעה זו של הקפת המזבח.


יופי לך – ולא לאחרים

על פי הדברים הללו נראה לבאר את האמירה בשעת הפרידה מהמזבח: "יופי לך מזבח" – דווקא למזבח זה שהוא מזבח ה' שייך היופי, ולא למזבחות האחרים. כך גם מוסיף רבי אליעזר בהדגשה במשנה שם, שהיו אומרים "ליה ולך מזבח", כמבואר בגמרא (סוכה מה,ב), שהכוונה היא לשני דברים אנו מודים לה' ("לה' אנו מודים") ומפארים את המזבח ("ולך אנו משבחים ומקלסים").

וכך מבאר שם רש"י: "יופי לך - היופי הזה אנו עושין לך, שאתה מכפר עלינו... ליה אנו מודים - שהוא אלהינו. ולך אנו משבחים - שאתה חביב לפניו לכפר עלינו, מודים לאו לשון הוד, אלא לשון תודה, שאנו מודים בו ולא כופרים". אם כן, למצות הערבה ישנה משמעות של אמונה בה' והדגשת השייכות של היופי האמיתי למקדש ולמזבח, תוך הבדלתנו מעובדי האלילים הכופרים בה' ומנסים לשווא לייפות את מקומות עבודתם.

יום שבת, 22 באוקטובר 2016

הושענא רבה: נבואת חגי שנאמרה בו ביום והלקח לדורנו

הושענא רבה, חיבוט ערבה ובנין המקדש || אבא, אנחנו אוהבים אותך

ספר חגי קצת הכמות ורב המסר ובעיקר לעניין הר הבית והמקדש, בתחילת הספר נאמרה נבואתו המפורסמת של חגי הנביא שנאמרה ביום אחד לחדש הששי [דהיינו ראש חודש אלול היום הוא נקרא תחילת ימי הרחמים והסליחות] "כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם: עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָ אָמַר יְיָ:"


↓ מאת: אליהו בן צבי

לאחר כחמישים יום נאמרה נבואה נוספת על ידי חגי הנביא ורציתי להתבונן קצת במסר היוצא מנבואה זו "בַּשְּׁבִיעִי בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְּבַר יְיָ בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: אֱמָר נָא אֶל זְרֻבָּבֶל בֶּן שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶל שְׁאֵרִית הָעָם לֵאמֹר: מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם: וְעַתָּה חֲזַק זְרֻבָּבֶל נְאֻם יְיָ וַחֲזַק יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַחֲזַק כָּל עַם הָאָרֶץ נְאֻם יְיָ וַעֲשׂוּ כִּי אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת: אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתְּכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם וְרוּחִי עֹמֶדֶת בְּתוֹכְכֶם אַל תִּירָאוּ:" אי אפשר לדעת כמובן על איזה רקע נאמרה נבואה זו אבל מתוכן הדברים אפשר להבין מה היה הטענה, עומדים כאן אנשים שזכו לראות את הבית הראשון בבניינו ועכשיו מתבוננים עליו ואומרים:
  1. הבית החדש הרי הוא כלום ואין בו יופי ולא הדר, לא היה להם הרבה כסף כמו שרואים גם בתחילת חגי וגם בספר עזרא, וממילא הבית לא היה יפה.
  2. גם החכמים לא היו אתם אלא להיפך היו פשוטי העם [כמו שמבואר בספר עזרא (פרק ז') שרק אחרי בניין הבית עלה עזרא מבבל עם העם, ונגשים אליו אלו שכן נמצאים (פרק ט) ואומרים שהעם לא נבדלו מטומאת גויי הארצות,] וא"כ איך מתאים לנו להיות בוני הבית הגדול המדובר.
תשובת חגי הנביא בשם ה' היא "כִּי כֹה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְאֶת הַיָּם וְאֶת הֶחָרָבָה: וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר יְיָ צְבָאוֹת: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת: גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר יְיָ צְבָאוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת:" אתם תעשו את שלכם ואני אעשה את שלי ארעיש את השמים ואת הארץ וכו'.

התאריך המדובר של נבואה זו הוא כ"א בתשרי יום הנקרא היום הושענא רבא ע"ש שמרבים בבקשות הושענא, והנה מנהג נביאים הוא או יסוד נביאים הוא לנענע ביום זה ערבות ולחבוט בהם [רש"י סוכה מ"ד. כותב שהנביאים זה חגי זכריה ומלאכי], הרבה טעמים נאמרו במנהג זה ואולי אף אני אענה את חלקי בזה.
  1. הערבה היא המוצר הכי זול בארבעת המינים כידוע מחירו הזול ביחס לשלשת המינים האחרים, וכן הערבה נובלת מהר ומתקלקלת מהר.
  2. הערבה במדרש מסמל את האנשים הריקים ללא תורה וללא מצוות
ביום כ"א בתשרי אנו באים לקדוש ברוך הוא עם הערבה ומשמיטים את כל המינים האחרים ואומרים לפניו "אבא אנחנו אוהבים אותך" ניתן ככל שביכולתנו אבל זה מה שיש לנו, ואבא עונה לנו אני מרעיש את השמים ואת הארץ ומוריד לנו גשמי ברכה.

גם אנו עכשיו באים לקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם אבא אין לנו מה לתת לך אנו רוצים לחזור בתשובה שלימה אנו רוצים לבנות לך בית אבל אנחנו אנשים חלשים בממון חלשים ברוחניות אנחנו ניתן ככל שביכולתנו נבנה את הבית לפי האפשרויות שבידינו ואבא עונה לנו תעשו בחפץ לב וארצה בו אכבדה אמר ה' ואחר כך הקדוש ברוך הוא ישלים את חלקו.


מכאן אנחנו קוראים קריאה לכולם: אמרו לאבא "אבא אנחנו אוהבים אותך ורוצים לבוא לפניך ולירא בבית מקדשך ולשוב בתשובה שלימה לפניך".

יום שלישי, 26 באפריל 2016

מצוות קרבן פסח - ללא בית המקדש וללא מזבח

מאמר תורני לחג || כיצד יתכן להקריב קרבן פסח על הר הבית ללא מזבח

קרבן פסח
↓ מקריבים - אף על פי  שאין בית

כתוב בגמרא במסכת זבחים דף קז: "א"ר יהושע שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית ואוכלין קדשי קדשים אע"פ שאין קלעים, קדשים קלים ומעשר שני אע"פ שאין חומה מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא."

וכן נפסק להלכה ברמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ו' הלכה ט"ו "לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חרבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אע"פ שאין שם חומה, שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא."

וכן פסק הרמב"ם הלכה למעשה בהלכות מעשה הקרבנות פרק י"ט הלכה ט"ו "מי ששחט קדשים בזמן הזה, והעלם חוץ לעזרה חייב מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים. שהרי מותר להקריב אע"פ שאין בית, שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא כמו שבארנו."

↓ מקריבים - אף על פי שאין מזבח

כתוב בגמרא במסכת זבחים דף נט. "אמר רב גידל אמר רב מזבח שנעקר מקטירין במקומו".

וכן פסק הרמב"ם בהלכות תמידין ומסופין פרק ג' הלכה ב' "מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו".

וכתב הרדב"ז (שם מובא ברמב"ם פרנקל) "כן הדין במזבח החיצון שנעקר ממקומו, מקריבין במקומו קרבנות כדאמר ר' יהושע (עדויות פרק ח' מ"ו) שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית וכבר הארכתי בזה למעלה שלהי הלכות מעשה הקרבנות ע"ש."

תצלום רמב''ם מהדורת פרנקל עם פירוש הרדב''ז

ובהלכות מעשה הקרבנות שם (פרק י"ט הלכה ט"ו – רמב"ם פרנקל) על ההלכה שפסק הרמב"ם "מקריבין אע"פ שאין בית" מקשה הרדב"ז וז"ל: "וא"ת והא ליכא מזבח ואין מקריבין אלא בזמן שהמזבח שלם או פגום (זבחים נט.), וי"ל בזמן שהוא בנוי ופגום אין מקטירין עליו, אבל אם נעקר ממקומו מקטירין במקומו. כדאמרינן מזבח שנעקר מקטירין במקומו". ועוד העריך שם להביא ראיה מהכפתור ופרח להקריב אף בלי מזבח.

תצלום מספר הרמב''ם
ואף שלכאורה הרדב"ז הוא דעת יחיד, פשט הגמרא ודיקדוקה משמע כדבריו והאמת יורה דרכו.

וזה לשון הגמרא במסכת זבחים דף נט. "מניין למזבח שנפגם שכל הקדשים שנשחטו שם פסולין, שנאמר 'וזבחת עליו עולתיך ואת שלמיך' וכי עליו אתה זובח, אלא כשהוא שלם, ולא כשהוא חסר". ובפשטות נראה שדברי הגמרא קאי רק על "נפגם" וכן נראה מהדרש "ולא כשהוא חסר" = פגום.

↓ ראיה מדברי הרשב''א - בעניין פתיחת דלתות ההיכל

דברי הרדב"ז לעניין מזבח, דומים לדברי הרשב"א על פתיחת דלתות. שכתב הרשב"א במסכת שבועות דף ט"ז. "הא דאמר ר' יהושע שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית וכו', איכא למידק, דהא שחיטת קדשים צריכה פתיחת דלתות, וכדדרשינן אל פתח אהל מועד, בזמן שהפתח פתוח ולא בזמן שהוא נעול (עירובין ב.).
ותירץ הרשב"א שיש לומר "דהתם בזמן שהבית קיים דאיכא פתח ואיכא דלתות".

ודבריו תואמים ממש לדברי הרדב"ז, – שדווקא כשיש מזבח, היה צריך להיות מזבח כדינו, שלם ולא פגום. אבל כשאין מזבח כיון שאנו פוסקים "קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא", ופוסקים גם "מזבח שנעקר מקטירין במקומו", - א"כ קדושת מקום המזבח לא פקעה, וכמו שאפשר להקטיר קטורת, כך אפשר להקריב קרבנות, כיון שהמקום בקדושתו עומד.

ולסיום כבר מובטחים אנו מהגר"א "קרבן אחד ויהיה כבר לאחר הפעולה" (הובא בדרישת ציון – קלישער)

להגדלה לחץ על התמונות

יום שלישי, 29 בספטמבר 2015

אין שמחה ללא מקדש!

סוכות, שמחה ובית המקדש || שמואל בן חמו

למה יש לשמוח באופן מיוחד בחג הסוכות ? 
מדוע בזמן חנוכת בית המקדש הראשון אכלו ביום כיפור?

↓ מאת: שמואל בן חמו

חג הסוכות מתאפיין בשמחה גדולה כאשר שלוש פעמים המילה שמחה מוזכרת בתורה בעניין חג הסוכות. זהו חג שמח שחל אחרי ימים הנוראים שהם ימי דין וחשבון נפש. השמחה היא הפסגה רוחנית וקיום התכלית של בריאת העולם. 

המאמר מבוסס על דברי החלבן בספרו: טללי חיים על חג הסוכות, דפים שסט-שעג. 

השמחה תמיד מלווה בבשר כמו שכתוב בתלמוד הבבלי: "תניא רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר (דברים כז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלקיך " (פסחים קט ע/א). 

לא מדובר באכילת בשר סתם אלא באכילת קרבן שלמים. כי קרבן שלמים מביא שמחה לאדם שאוכל בשר שהתקדש בבית המקדש. קרבן שלמים נקרא כך (מלשון שלום) בגלל שהוא מחבר את האדם להקב"ה דרך אכילה של בשר הקרבן. בחג הסוכות אנחנו מחוייבים לעלות לרגל ולהביא שלמי חגיגה. בעזרת הקרבן- שהאדם והקב"ה כביכול נהנים ממנו, שני עולמות מתחברים. העולם העליון והעולם הזה מתחברים וזה גורם לשמחה גדולה. 

החיבור הזה מתקיים בחג הסוכות לכן החג מאופיין בשמחה יתרה. 

יש מקום אחד בלבד שבו מתקיים החיבור בין שני העולמות והוא בבית המקדש, ובמיוחד בזמן הקמתו. כמו שכתוב במשנה: " וכן הוא אומר, (שיר השירים ג) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו. ביום חתנתו, זו מתן תורה. וביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו. אמן." (תענית ל ע/ב). 

חג הסוכות הוא מנוגד ליום כיפור. כאשר ביום כיפור אנחנו מתנתקים מהעולם החומרי ומנסים לעלות לעולם הרוחני. למעשה אנחנו מבטלים את החומר מול הרוח, כאשר ביום התשיעי אנחנו מרבים באכילה וביום העשירי דומים למלאכים. בחג הסוכות אנחנו חוגגים ביום אחד את החיבור בין עולם העליון לבין עולם התחתון. כמו שהנשמה יורדת לגוף האדם ואינה מתבטלת אליו. 

על פי הדברים שהבאנו ניתן להבין למה בזמן חנוכת בית המקדש הראשון אכלו ביום כיפור ולא המשיכו את השמחה בחג הסוכות. 

בנין בית המקדש הינו יום שיא בהיסטוריה של עם ישראל. בימי שלמה המלך סיימו את בנין בית המקדש שבוע ימים לפני חג הסוכות. שלמה המלך לא דחה ביום אחד את השמחה המלווה את חנוכת בית המקדש הראשון. בנוסף לכך, יום כיפור חל שלושה ימים לאחר סיום המקדש. בלי להסס, שלמה המלך החליט להמשיך את ימי השמחה ולא צמו באותה שנה. 

כמו שמכתוב בתלמוד הבבלי: "א''ר פרנך א''ר יוחנן אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים והיו דואגים ואומרים שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה יצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא מאי דרוש אמרו קל וחומר ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד דוחה שבת דאיסור סקילה מקדש דקדושתו קדושת עולם וקרבן צבור ויום הכפורים דענוש כרת לא כ''ש אלא אמאי היו דואגים התם צורך גבוה הכא צורך הדיוט הכא נמי מיעבד ליעבדו מיכל לא ניכלו ולא לישתו אין שמחה בלא אכילה ושתיה........ ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו לאהליהם שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה שמחים שנהנו מזיו השכינה וטובי לב שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר " (מועד קטן ט ע/א). 

החלבן מפרש שימי חנוכת המקדש הינם גבוהים יותר מיום כיפור. בחנוכת המקדש העליונים מתחברים עם התחתונים. לעומת זאת ביום כיפור בגלל החטאים מבטלים את הגוף החומרי. ובחג הסוכות משיגים את השלמות והחיבור בין שני העולמות. 

כך היה בזמן חנוכת המקדש, עם ישראל הגיע למדרגה גבוהה כל כך שלא הצטרך לכפר על עוונותיו ביום כיפור. 

נראה לומר שהאכילה והשתייה נהפכו לכלי לקבלת השכינה. כאשר הגברים חזרו לבתיהם טעונים בקדושת המקדש, הם זכו להתברך בבנים זכרים. בע"ה נראה בשבוע הבא במאמר על פרשת זאת הברכה את הקשר הקיים בין ברכת ה', בית המקדש ופריה ורביה. 

שלמה המלך לא ביטל את חג הסוכות כי המהות של החג זהה לחלוטין לימי שמחה של חנוכת המקדש. 

בע"ה אנחנו נראה בעינינו את שמחת בנין המקדש. בינתיים נרגיש קצת בשמחת החג בעלייה לרגל בהר הבית במקומות המותרים ונתפלל בכל ליבנו להתעוררות כללית של העם למען בנין בית המקדש השלישי בידי אדם בב"א.


הגיליון מוקדש לרפואתם השלמה של מרסל מזל טוב בת איבון פתחון ונעמי חיה בת אריאל אסתר ומשה דב בן מלכה

יום שישי, 19 ביוני 2015

קֹרַח - הקטורת הקושרת

ותחזינה || גיליון 213 | ג' בתמוז תשע"ה | פרשת קֹרַח



מאת: יובל קופרמן

כאשר נראה שהמצב עומד להתפוצץ ולא ניתן למצוא פתרון קופץ משה ומציע מבחן דיפלומטי- האל ישפוט. שני הצדדים יגישו את מנחת הקטורת שלהם ביום המחרת, וריבון העולמים יבחר בזוכה המאושר שיזכה לשרת ככהן ה' עד סוף הימים. מבחן זה טומן סכנה בצדו, שכן צל מותם של נדב ואביהוא, שמתו בעת הקטרת קטורת, עודנו מרחף על המחנה. למרות הסכנה נענים קרח ועדתו למבחן.

הקטורת מככבת בפרשתנו כגורם מרכזי. נראה שהיא המסבבת את המוות והחיים בכל הפרשה. בעת מבחן הקטורת של אהרן מול מאתיים וחמישים אנשי עדת קרח יוצא אהרן בחיים, לעומת מאתיים וחמישים האנשים שנשרפים באש שמיים. למחרת היום מתלוננים בני ישראל, וה' משלח בהם את הדבר. מיד נשלח אהרן עם מחתה מלאה קטורת, ובמקום להישרף כשם שנשרפו נדב ואביהוא או עדת קרח הוא עוצר את המגפה. ואנו עומדים תמהים ושואלים - "וכי נחש ממית ונחש מחיה"? מהו פשר תפקידה הכפול והבלתי אפשרי של הקטורת, שפעם מחייה ופעם ממיתה?


אחד עשר הסממנים של עם ישראל


עם הקטורת אנו נפגשים בכל בוקר, בסדר קרבנות הפותח את תפילת שחרית, כאשר אנו אומרים את "פיטום הקטורת", הקטע המתאר את המרכיבים ואת דרך ההכנה של הקטורת. אחד הפרטים הראשונים שנמסרים לנו הוא מספר המרכיבים: "ואחד עשר סממנין היו בה: הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה... מור וקציעה, שיבולת נרד וכרכום... הקושט... קילופה... קינמון...". המספר אחד עשר איננו מספר נדיר בבית המקדש. להיפך. אנו מוצאים אותו בכל מיני מקומות ובהקשרים שונים. בבית המקדש הראשון, למשל, עמדו בהיכל עשר מנורות ועשר שולחנות לבד מהמנורה והשולחן שנשמרו עוד מתקופת המשכן. בסך הכל- אחד עשר שולחנות ואחת עשר מנורות (ועיין בספר מלכים א, ז מט). המספר מופיע שוב במרחק שבין החומה שהקיפה את העזרה לבין הכותל המערבי (האמיתי!) של ההיכל: "ואחת עשרה אמה לאחורי בית הכפורת" (משנה, מידות, ה א). כפי שאנו יודעים, למספרים ישנה משמעות עמוקה ונסתרת הדורשת מאתנו לחשוף אותה ולרדת לעומק פישרה, וכך גם במקרה הזה, בו תובע מאתנו המספר אחד עשר את בירור מהותו.

אחד מסממני ומרכיבי הקטורת הייתה החלבנה, צמח שריחו המקורי רע. עירובו של צמח בעל ריח רע בקטורת השביח, באופן מפתיע, את ריחה. עובדה זו הביאה את חז"ל לקשור בו משמעות עמוקה: "אמר ר' חנא בר בזנא, אמר ר' שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטורת" (כריתות, ו ע"ב). התנאי לתפילה מוצלחת של עם ישראל הוא שותפותם של כל הצדדים והמרכיבים של העם- גם של אנשים פושעים וחטאים. הצבו"ר מורכב מצדיקים, בינוניים ורשעים, וחסרונו של כל אחד מהם פוגם בשלמותו של הקהל ושל הקהילה.

לאור תובנה זו נוכל לפרש שאחד עשר מרכיבי הקטורת הם ייצוג של אחד עשר מרכיבי עם ישראל, דהיינו- אחד עשר השבטים. השבט השניים עשר, שבט לוי, מיוצג על ידי הכהן, האוסף בכפיו את כל חלקי עם ישראל ומקטיר אותם אל הקב"ה, אלי שמיים. פירושה המילה הארמית "קטורת" הוא "קושרת" (שכן האותיות טי"ת ותי"ו מתחלפות), ובכך מבטאת הקטורת את הקשר שהיא יוצרת בין כל חלקי עם ישראל, קשר הנמשך מעלה מעלה, וקושר את העם אל א-להיו.


ייחודו של כל שבט


וכאן אנו מגיעים לשורש טעותו של קרח. קרח חשב שכל ישראל שווים, כל ישראל קדושים, והוא אכן צדק- כל ישראל עם קדוש הוא, אך לא כל ישראל שווים. כשם שלכל אדם כישרונות שונים ויכולות שונות כך גם לשבטי עם ישראל ישנם כוחות וסגולות שונות. בני אהרן לבדם הם המסוגלים לשמש ככהנים, כשם שבני יהודה הם המלכים. אין תפקידו של זה נוגע לתפקידו של זה.

מרכיבי הקטורת אינם שווים בכמותם. יש מרכיבים השוקלים שבעים מנה, ויש מרכיבים השוקלים שישה עשר מנה. לכל שבט כמות שונה והשפעה שונה על הקטורת. לכל מרכיב ושבט יש מקום משלו בקטורת ובעם ישראל. אין המרכיבים שווים זה לזה משום שאין שני בני אדם הזהים אחד לשני. לכל אחד יש את המינון הנכון והמדויק שלו מול הקב"ה. כאשר הכל שווים- הקטורת נפסלת ואיננה עולה לריח ניחוח לפני ה'. וכשם שנכון הדבר כלפי כל שבט ושבט, כן נכון הדבר בנוגע לכל אדם ואדם.


לגימה מ"מי השילוח"


נראה שבדיוק לנקודה זו מכוון ר' מדרכי ליינר מאיזביצא, בעל "מי השילוח", באחת מדרשותיו על פרשתנו. הרבי מאיזביצא קושר בין המאבק בעדת קרח לבין תלונותיהם של בני ישראל בהמשך פרשתנו, המובילות למבחן המטות המוכנסים אל קודש הקודשים, וכה דבריו:

"עניין המטות שציווה הקב"ה ליקח אחר מעשה קרח... לרמוז כי לעתיד יראה ה' יתברך לכל אחד ואחד שיגיע לחלקו ומקומו האמיתי בחיים הנצחיים, ולא יתאווה לחלק חברו. כי קודם שנתברר לכל אחד חלקו משתוקק לו נחלת חברו, כמו שהיה מחלוקת קרח, שהיה רוצה ומשתוקק לחלק אהרן הכהן. וזה היה עניין המטות, שהראה ה' יתברך לכל אחד ואחד את מקומו, שיש לכל אחד ואחד מקום טוב, ולא התלוננו על חלק אהרן ומשה...". בפרשת המטות נכנסו אל קודש הקודשים מטותיהם של כל שבטי ישראל, וכפי שמוכיח הרבי מאיזביצא בהמשך, המטות כולם פרחו. אמנם רק מטהו של אהרן הכהן הגדול הוציא פירות, אך המבחן הוכיח שלכל אחד ואחד מעם ישראל יש שייכות ומקום בקודש, כל אחד על פי דרכו וחלקו. התאווה לחלקו של האחר הרי היא חוסר קבלה של הצורה בה ה' ברא אותי ושל המהות שלי בעולם.


הקטורת הקושרת


צורתה המתוקנת של הקטורת נותנת לכל אחד ואחד בעם ישראל מקום הייחודי לו בקודש, מקום שאינו נוגע ופולש לחלקו של חברו, שאינו ספוג בקנאה ובחמדנות אלא בקדושה וטהרה המבינה לעומק את הייחודיות והמיוחדות של כל אדם ואדם. הפרת האיזון ושיווי המשקל שיוצרת הקטורת מביאה לערעור של ההתנהלות החברתית, בין אדם לאדם, ועל כן גם לערעור של ההתנהלות בין הקב"ה לעולם. אם הקטורת היא כלי לקידום אינטרס אישי או להתנצחות הרי היא הופכת לסם מוות ולאש אוכלת השורפת את כל הנוגע בה. אך אם הקטורת נושאת בחובה אהבה גדולה לעם ישראל, מסירות גדולה לקב"ה, אמונה שלמה בכוחי וביכולותיי וענווה גדולה- הרי היא הופכת לסם חיים, וכל הנוגע והמתקשר בה זוכה להיתמר ולהתעלות, להתקטר עם עמו ועם א-להיו.

יום רביעי, 15 באפריל 2015

תקון חטא המרגלים על ידי בנין ירושלים

חורבן המקדש כתוצאת חטא המרגלים || בנין המקדש - תיקון החטא

תקון חטא המרגלים צריך להיות על ידי בנין בית המקדש
מאת: הרבנית רבקה שמעון  
חברים לדרך יקרים. את הדברים הבאים אני מפרסמת בגלל יום השואה. לעילוי נשמת אם סבתי, רבקה הי"ד, צדקת גדולה שנשרפה במיידנק.
זכיתי להשתייך למשפחות שבמעשיהם זרזו את הגאולה. מצד אבא, משפחות ריבלין, משפחות מן מצד אמא, משפחת יוסקוביץ, שסבי ז"ל, ר' יהודה אריה ליב, קם ועלה ארצה עם משפחתו ב 1935. את הדברים הבאים, שרלוונטיים מאד לימינו בנושא הר הבית והמקדש, העתקתי מהספר ונבנתה ארץ על תילה שחיבר אברהם ב. ריבלין, 1984. הספר הוא מעיזבונה של הצדקת ,שוחרת המקדש וירושלים, אסתר שליסר ז"ל לבית ברוק, קרובת משפחה שלי.

↓ מאת: הרב הלל ריבלין ז"ל*

חטא המרגלים במדבר בימי משה הוא אחד החטאים הכלליים הגדולים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום. על פי מדרש רבותינו נגזרה בכיה לדורות בגלל חטא המרגלים, בכיה על חורבן בית המקדש, חורבן ירושלים ושממת הארץ. במידה מרובה סבלו וסובלים ישראל בכל הדורות סבלות ותלאות הגלות המרה בגלל חטא המרגלים. חלק גדול של עונש החטא הזה הוטל בעצם ימי המעשה של החטא בדור המדבר, כמבואר בתורה, אך שארית העונש נתחלקה לחלקים שהוטלו על כל הדורות ר"ל.
תקון רב לחטא המרגלים יכול לבוא על ידי גאולת ירושלים ובנינה ועל ידי הפעולות לקיבוץ גלויות, לפי הכלל הידוע כי זה לעומת זה עשה אלוקים ומדה כנגד מידה היא הן לחוב והן לזכות, תקן במה שפגמת, תקן כל דבר לפי המקום, לפי הזמן, לפי המעשה ולפי הפרסום, והנה חטא המרגלים שהביא בכיה לדורות כדרשת רבותינו על הפסוק "ויבכו העם בלילה ההוא", אותו לילה היה ליל תשעה באב, שבו נחרב בית המקדש, נמצא שתקון חטא המרגלים צריך להיות על ידי בנין בית המקדש, ולפני בנין בית המקדש צריך להיות בנין ירושלים כמבואר עפ"י רבינו (הגר"א) לפי הפסוק "ירושלים תבנה והיכל הוסד" שנאמר על אתחלתא דגאולה האחרונה כמו בימי כורש.
ובעונותינו הרבים, רבים הם החוטאים חטא גדול של וימאסו בארץ חמדה. גם רבים מתופשי התורה לא ידעו ולא יבינו שנתפשו בחטא המרגלים, נסחפו בקליפת חטא המרגלים בכל מיני סברות כוזבות ותואנות שוא ומדוחים, גם מכסים את סברותיהם בדעה המופרכת שאין מצות ישוב ארץ ישראל נוהגת בזמן הזה. דעה זו כבר הופרכה עפ"י גאוני עולם ראשונים ואחרונים. המרגלים האלה רוצים להיות יותר גדולים מרבותינו, תנאים ואמוראים, שקבעו שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה ורבינו הרמב"ן זיע"א שקבע את מצות ישוב ארץ ישראל  כמצות עשה שבתורה וירשתם אותה וישבתם בה. ורבינו בעל התוספות יו"ט כתב שלפני הגאולה תהיה אתחלתא כמו שהיה בימי כורש בימי בית שני וכן רבינו השל"ה הקדוש (בשער האותיות) המבאר את גודל מצות ישוב ארץ ישראל בכל עת ובכל זמן, לא פסקה הקדושה של מצוה אף לרגע אחד. ומי גדול לנו בכל הדורות האחרונים כרבינו הגר"א, קדוש ישראל, אשר בדברים חוצבים להבות אש האיץ בתלמידיו לעלות לארץ ישראל ולעסוק בקיבוץ גלויות והרבה לזרז את תלמידיו להחיש את קץ המגולה לקרב הגאולה על ידי ישוב ארץ ישראל. כמעט בכל יום דבר אלינו רבינו ברתת והתרגשות כי "בציון ובירושלים תהיה פליטה" ולא לאחר את המועד. מי ימלל ומי יתאר את גודל דאגתו של רבינו בדברו אלינו הדברים כאלה וכאלה ברוח קדשו ובדמעות בעיניו.
מה גדול הוא הכאב של העובדא שרבים מאהב"י וביניהם גם מעשירי עם שבמדינות רוסיא אשר התכוננו בהתלהבות לנסוע לארץ ישראל במצות רבינו הגר"א ונתקררו דוקא על ידי כמה מתופשי התורה אשר לא ידעו ולא יבינו וזאת מה שכתב רבינו כי בקבוץ גלויות יגבר הסטרא אחרא ר"ל וזאת מה שנאמר במדרש כשישראל יוצאיםן מן הגלות עמלק מזדמן להם בדרך. וזהו כח הטומאה אשר על זה נאמר "אשר קרך בדרך" מה חזק כוחו כח השטן שהכניס דעה כוזבת גם בתופשי התורה לעכב את הגאולה הרי המרגלים היו גדולי ישראל והשטן השיאם ר"ל.
ועוד לזאת, בין המעכבים שבגולה יש גם כאלה המפריעים לשלוח תמיכה לחיזוק הישוב בארץ ישראל. שומעים אנו מפי השד"רים שלנו, כמה מעשים נוראים מעין אלה, לדוגמא אחד מהם: ביום היארצייט של רבינו הגר"א זצ"ל דרש אחד משד"רינו בבית הכנסת בעיר פלונית בעד חיזוק הישוב בארץ ישראל, אחריו עלה הבמתה גבאי הקהילה ואמר: עסק חדש יצרו גבאי הכולל בירושלים, אינם מסתפקים בבקשת נדבות בעד לחם לעניים אלא גם נדבות לבנין ירושלים לקנות שדות וכו' וכו' להרחבת הישוב, ועוד חלומות כאלה, אם היא עת רצון מלפני ה', אמר אותו גבאי, להביא את הגאולה, אז אין צורך לקנות שדות וכו'. והנה אותו גבאי אין לו שום מושג מדרכי הגאולה ואינו יודע או שאינו רוצה לדעת את דברי הנביא "שדות בכסף יקנו" בארץ בנימין וסביבי ירושלם וכו' (ירמיה לב), ודברי הנביא "הרחיבי מקום אהלך" שכל אלו נאמרו על האתחלתא דגאולה כפי שבארתי בפרקים הקודמים.


* הרב הלל ריבלין עלה ארצה בשנת תקס"ט (1809) בראש השיירה הראשונה של ה"פרושים" מרוסיה שריעננו את הישוב העברי בירושלים וביססוהו. הוא חיבר את הספר "קול התור" בשנות שבתו בירושלים (עד פטירתו בשנת 1838 במגיפת הדבר שהפילה אזקרבנות למאות בעיר) הספר נשאר בכתובים, עד אשר יצא לאור בשנת תשכ"ט 01969)על ידי "מכון תורה שלמה" (ירושלים) לאחר שכעשרים שנה קודם לכן הדפיס הרב שלמה זלמן ריבלין, בן נינו של המחבר, מספר קטן של עותקים בשביל בני המשפחה בלבד. מתוך הספר הזה"קול התור", מועתק חלק מן הפרק החמישי.

יום חמישי, 19 במרץ 2015

ויקרא - עולה ושלמים- בין רצוא לשוב

ותחזינה || גיליון 201 | פרשת ויקרא | א' בניסן תשע"ה
מאת: יובל קופרמן

נראה שאת פרשתנו, פרשת ויקרא, ניתן לחלק לשלשה חלקים. החילוק הזה איננו חילוק מאוחר או פרשני, אלא נמצא בפסוקים ממש. שלוש פעמים כתוב בפרשתנו כי ה׳ מדבר אל משה. שלוש התגלויות שונות, שלשה ציוויים שונים. בפעם הראשונה, פרק א פסוק א, נכללות לפנינו פרשיות קרבן העולה והשלמים (לפרטיהן ולדקויותיהן). בפעם השנייה, פרק ד פסוק א, אנו נפגשים עם קרבן החטאת ועם הקהל המגוון הנמנה על מביאיה, החל מקטן העם וכלה בנשיא ובציבור כולו. בפעם השלישית, פרק ה פסוק יד, מסופר לנו על קרבן האשם.


לא קשה לשים לב שההתגלות הראשונה יוצאת דופן, בשל העובדה כי בה מסופר לנו על שני קרבנות שונים, בשונה משתי ההתגלויות האחרות, בהן מסופר לנו על קרבן אחד בלבד. כדי לגשת לסוגיה זו עלינו להבין בתחילה מה הקשר בין קרבן העולה לקרבן השלמים. שאלה זו נראית פשוטה, מפני שבאופיים שני הקרבנות הללו דומים למדי- שניהם מובאים (בדרך כלל) כנדר או נדבה על כל סיבה שימצא לנכון המקריב להביא אותם. שניהם קרבנות רשות שלא נושאים על גבם מטען, כדוגמת קרבנות החטאת והאשם. לאור הבחנה זו אנו נזקקים לשאלה מהו, אם כן, ההבדל?

כדי לענות על כך עלינו לשים לב להבדלים שבין הקרבנות, ולשם כל נבדוק מספר נקודות: מדוע הקרבן קיבל את שמו ומה משמעות השם? מתי מקריבים כל אחד מהקרבנות כאשר הוא מובא כקרבן חובה? מהם הפרטים ההלכתיים המיוחדים לכל אחד מן הקרבנות?

מעט על העולה

נפתח בקרבן העולה. הפרט המיוחד ביותר הנוגע לקרבן זה הוא כי בשר הבהמה נשרף כליל על גבי המזבח, בשונה משאר הקרבנות, בהם חלק אחד או יותר היה נאכל על ידי הכהנים או הבעלים. זו הסיבה שהקרבן נקרא עולה- מפני שהוא עולה כולו על המזבח לה׳, ואכן, אחת המילים הבולטות בפרשיות קרבן העולה היא המילה ״על״, החוזרת שוב ושוב, ומרמזת על התעלות ועלייה המגיעות בעקבותיו. קרבנות התמידים והמוספים, וכן קרבן הראייה שהיה חייב כל אדם שבא אל בית המקדש בשלושת הרגלים להביא (על שם ההתראות עם ה׳ בביתו) היו קרבנות עולה. זהו קרבן מסוג ״קודשי קודשים״ (בשונה מקודשים קלים) שהיה מוקרב רק בחלק הצפוני של העזרה, דהיינו- מול הכניסה להיכל.

מעט על השלמים

״רבי יהודה אומר: כל המביא שלמים- מביא שלום לעולם. דבר אחר: שלמים- שהכל שלום בהן, הדם והאימורין למזבח, החזה ושוק לכהנים, העור והבשר לבעלים.״ (תורת כהנים, דיבורא דנדבא, טז א-ב). מלשון המדרש אנו מגלים כי שמו של קרבן השלמים מרמז על שלום ושלמות. מעניין מה בקרבן גורם לכך. בשונה מקרבן העולה, רק חלק מן הבהמה מוקרב על המזבח, והנותר נאכל בעיקרו על ידי הבעלים, ומיעוטו על ידי הכהנים. בנוסף לכך קרבן השלמים מיוחד ושונה משאר הקרבנות מפני שבו ישנה את מצוות ה׳תנופה׳- הכהן והמקריב מניחים יד תחת יד מתחת לבשר הקרבן שאיננו מוקרב על המזבח ומניפים אותו אל מול פתח המקדש (כמו הנפת הביכורים). השלמים הוא קרבן מסוג ״קדשים קלים״, זאת אומרת- הוא מוקרב בכל שטח העזרה ולא דווקא מול פתח ההיכל. קרבן השלמים מובא בדרך כלל כביטוי לשמחה, לתודה ולחגיגה (כדוגמת שלמי התודה ושלמי החגיגה) והבאתו כוללת, כאמור, אכילה של הבשר בשטח ירושלים, מה שיוצר סיבה למסיבה ולשמחה משפחתית של מביא הקרבן; כמו ללכת למסעדה טובה כל המשפחה ביחד.

בין עולה לשלמים

אם כן, הצבנו לנגד עינינו את שני הקרבנות, וכעת אנו נדרשים לשאלה- מה ההבדל המהותי ביניהם? נראה שקרבן העולה הוא קרבן של התמסרות טוטאלית לקב״ה. הכל עולה למזבח! הכל נשרף באש השמיימה! התנועה הנפשית שבעקבותיה מובא הקרבן היא תנועה של התבטלות לא-להים, עמידה מול האינסוף בתחושת קטנות עצומה וקריאה- אתה הוא ואין עוד מלבדך! כל כולי מסור אליך ונשרף על מזבחך. זהו קיום ששואף לחוסר קיום, ממשות שרוצה להתאיין (להיות לאין), להכלל בתוך הבלתי נתפסות של ה׳. קודש קודשים.

לעומתה התנועה הנפשית של קרבן השלמים היא תנועה הרבה יותר נינוחה ומפויסת. הקרבן מתחלק- חלק הולך לסעודת שמחה של הבעלים, חלק לכהנים, שלוחיו של הא-ל, וחלק לה׳. הקרבן מונף ומוקדש לה׳, אך לאחר מכן נאכל לשובע. זה מקום הרבה יותר שלם, הרמוני, מיושב ומפויס. אין פה זעקה נוראה של רצון להתקרב לה׳, אין פה השלכה טוטאלית אל האינסוף. יש כאן שלמים שהכל שלום בהן, שמביאים שלום לעולם, יש כאן משפחה שיושבת ושמחה בעולם הזה ובממשות שלו, ולא מנסה לחתור אל הבלתי נתפס ואל האין.

העולה והשלמים- רצוא ושוב

ההבדל שתיארנו בין שני הקרבנות מתואר בשפה הקבלית והחסידית על ידי המושג ״רצוא ושוב״. הרצוא הוא ההתלהטות, הריצה ביקוד נפש אל הקב״ה, אל האין, כאשר צעקת כיסופים וכמיהה מהדהדת. תנועה זו בהכרח יוצרת ניתוק משאר בני האדם, שאינם נמצאים בחוויה דומה ואינם יכולים להבין את המקום הזה בלי להיות בתוכו. כמו כן נוצר ניתוק מהעולם הזה ומדרך ההתנהלות בו, שכן מי שנשרף באורו של ה׳ לא יכול לתת דעתו לדברים ארציים וממשיים.

אבל אחרי הרצוא, כמו אחרי הגאות, מגיע השוב, בו מצטננת אש ההתלהבות ופתאום ה׳ מרגיש רחוק יותר. עכשיו האדם כבר איננו עומד על סף האין. הוא נמצא בעולם הזה, בקיום ובממשיות. בנקודה הזו הוא שואל את עצמו כיצד אני מכונן קשר עם ה׳ דווקא מכאן, מתוך הקיום, מתוך הריחוק. התשובה היא כי יש צורך בהשלמה, בשלמות- של חגיגה ותודה, של אהבה ושמחה. יש צורך שלא להתנכר לעולם הזה אלא לקבל אותו ולעבוד דרכו את ה׳, דרך הממשות והחומריות.

לדעת מה להקריב

קרבן העולה וקרבן השלמים הינם שתי אפשרויות לביטוי הרגשות ותנועות הנשמה שתיארנו. אין כאן טוב יותר ופחות, גבוה יותר או פחות. יש כאן שלבים שונים, מקומות ומצבים שונים שבהם האדם מצוי. פעמים הוא זקוק לזבח שלמים שיבטא את המיושבות שבעולם הזה, ופעמים הוא זקוק לאש התמיד של קרבן העולה הלוהט לה׳. בכל מקרה, שתי התנועות הללו קשורות כי שתיהן חלק מאותה מערכת של גאות ושפל, עלייה וירידה. כמו הוצאה והכנסה של האוויר לריאות, כך גם הקרבנות, הרצוא ושוב, עוצר את נשימתו ומוציא את האוויר. פעמים אנו כאן ופעמים אנו כאן. רק שנדע להקריב את הקרבן הנכון בכל זמן, לדעת איפה אנו נמצאים וכיצד עלינו להתייחס ולהגיב למציאות ברגע הזה, ותמיד תמיד לשאת כפנו אל הא-להים הטוב אשר בשמיים ואשר שומע לכל הקוראים אליו באמת, מקבל את הרצוא ומקבל את השוב, ומשרה את שכינתו עלינו, את האור ואת הטוב.

יום ראשון, 8 במרץ 2015

כי תשא - המרחב שבתוך הקדושה

ותחזינה || גליון 199 | ט"ו באדר תשע"ה | פרשת כי תשא
מאת: יובל קופרמן

פרשת כי תשא היא פרשה ארוכה, מלאת נפתולים, עליות ומורדות, מרובת נושאים ופרשיות. בתחילתה מופיעה סדרת פרשיות שמשמשות כסוג של סגירת מעגל של נושאים שלא הוזכרו בפרשות המשכן הקודמות: מחצית השקל, עשיית הכיור וכנו, שמן המשחה והקטורת, מינויו של בצלאל בן אורי ושמירת השבת. מתוך כל השלל הרב המופיעה בפרשת כי תשא אני רוצה לבקש לגעת בנקודה שהאירה לי מתוך התבוננות בפרשת שמן המשחה ובפרשת הקטורת הנמצאות בתחילתה.

נגיעה בשמן המשחה
רפרוף מהיר על פרשיית שמן המשחה מגלה את הרעיון המרכזי שלה: קודש. המילה חוזרת על עצמה אחת עשרה פעמים באחד עשר פסוקים! הקדושה המתוארת כאן נוכחת בהרבה מובנים (שקל הקודש בו נקנים החומרים, אופייה הקדוש של המשחה, פעולת הקידוש שהיא עושה וכו׳), ומכוונת אותנו להבנה של מהות שמן המשחה: השמן יוצר מקום של קדושה- הוא מקדש את המשכן, את כליו ואת המשרתים בו, הוא קדוש בפני עצמו ואסור לאיש (למעט מספר יוצאי דופן) לגעת בו או להכין כדוגמתו.

נגיעה בקטורת
מיד אחרי שמן המשחה מגיעה פרשיית הקטורת (אשר את חלקה אנו אומרים בכל בוקר בסדר קרבנות). פרשיית הקטורת קצרה יותר ועמוסה פחות בביטויי קדושה, איך גם היא מכוונת למקום הזה. תיאור מעשה הקטורת הוא הדרגתי, כאשר בכל שלב אנו מתוודעים לתכונה נוספת שלה, בכל פעם זוהי תכונה פחות גשמית ויותר רוחנית ומטאפיזית: ״ועשית אותה קטורת, רוקח מעשה רוקח, ממולח, טהור, קודש״ (שמות, ל לה). הבנייה ההדרגתית של הפסוק מכוון אותנו אל שיאו- מרקיחה ומילוח אנו מגיעים אל טהרה ואף גבוה ממנה- לקדושה. כמו כן הקטורת מכונה ״קודש קודשים״ (לו).
הבה פנה לרגע את תשומת. הלב לפסוק החותם את מינויו של בצלאל בן אורי (המופיע בהמשך פרשתנו) בו מסופר לנו במילה אחת על ייעוד הכלים של המשכן. בעוד ארון הברית מיועד ״לעדות״ (לא ז) והבגדים מיועדים ״לכהן״ (י) זוכים שמן המשחה והקטורת לייעוד מכובד אף יותר- ״ואת שמן המשחה ואת קטורת הסמים לקודש!״ (יא).

היכן ההקטרה והריח?
אך התמונה לא שלמה. עד כה ציירנו את הקדושה שהתורה עוטרת לקטורת, אך נראה שהעיקר חסר מן הספר, ואת הפרט החשוב ביותר שנוגע לקטורת התורה מסתירה- ההקטרה והריח! כל תכליתה של הקטורת היא הקטרתה, אך היא נאמרת בחטף ולא מקבלת את עיקר המיקוד. כל מהותה של הקטורת היא הריח שהיא מפיצה- והוא נזכר רק פעם אחת וגם זאת בהקשר של שלילה- מצוות לא תעשה: אסור להריח את הקטורת. למה הפוקוס של התורה לא מוקדש להקטרת הקטורת אלא לקדושה שלה?

הקדושה כפתח לאינטימיות
כדי לענות על קושי זה אני רוצה לעסוק במושג הקדושה. מהי קדושה? כיצד היא נוצרת? האם היא תכלית או מטרה? בתחילת פרשת קדושים נמצא רש״י מפורסם האומר: ״קדושים תהיו- פרושים תהיו״. הקדושה מתבטאת בנבדלות שלה מן המציאות החומרית. ואכן- הקודש מצוי הרחק מהישג יד, והכניסה מוגבלת לאנשים מאד מסוימים ובתנאים מאד מסוימים. נראה שהפרישות נוצרת מתוך אמירה שלילית- המקום הזה הוא מחוץ לתחום, הוא איננו קרוב אלינו. התודעה הזו יוצרת מצב בו אנו תלושים מן הקדושה ורחוקים ממנה- מפני שהקדושה בהכרח מבדילה את עצמה מאתנו. אך נראה שאם נדייק מגלה שהקדושה איננה מרוחקת ממנו אלא נוצרת על ידינו, והפרישות שלה היא איננה שלילית אלא חיובית.
בתחילת מסכת קידושין (ב ע״ב) שואלת הגמרא מדוע נקרא מעשה החתונה בשם ״קידושין״, ועונה- ״דאסר לה אכולא עלמא כהקדש״ (שאסר אותה על כל העולם כמו הקדש). והתוספות מבאר: ״...ופשטא דמילתא (ופשטות הדברים) ׳מקודשת לי׳- מיוחדת לי ומזומנת לי״ (ד״ה דאסר). מה זאת אומרת? קידוש האישה, כמו קידוש חפץ לשם שמיים ולשם בית המקדש, הופך אותה למיוחדת ומיועדת לאדם מסויים, למקום מסויים. מעשה הקידוש אוסר את האישה לכל העולם, אך בה במידה הופך אותה למיוחדת ומזומנת לאדם אחד. הקדושה המוצגת כאן איננה הקדושה השלילית שזיהינו לפני כן, המרוחקת והמובדלת מאתנו. זוהי קדושה קרובה ונוכחת, אינטימית. הקדושה איננה מרחיקה אותנו אלא אנו יוצרים את הקדושה ומרחיקים על ידיה את כל המניעים הזרים, הפסולים המבקשים להרוס את החיבור שיווצר בתוכה. החיבור בין איש לאשתו יכול להיווצר רק אם הם יהיו מיוחדים זה לזו, וכך גם בין האדם לא-להיו: יש מקום בו הכל נשאר בחוץ ורק הוא ואני נכנסים. המקום הזה הוא הקדושה.

מעל הקדושה, מעבר למילים
ולאחר שיצרנו קדושה- על ידי שמן המשחה, על ידי איסור הנגיעה, הכניסה ואפילו האיסור ליצור דבר דומה; אנו מוזמנים להיכנס פנימה. הקדושה יצרה לנו את המרחב שבתוכו אפשר כבר להיפרד ממילים ומהגדרות, זהו מרחב שמעל הקודש- המקום בו לית מחשבה תפיסא כלל (אין המחשבה תופסת בכלל). זהו אוהל מועד, בו מתוועדים האדם וא-להיו- התוועדות שהיא התוודעות עמוקה, ״והאדם ידע את חוה אשתו״- מפגש שהוא אחר והוא מדהים והוא מעל לכל תיאור. מפגש שהוא מופרש ומנותק מכל העולם, כי שם זה רק הוא ואנחנו ואין עוד מלבדנו. הקטורת, שמן המשחה- הם השערים והפתחים אל הקדושה הזו, אך ההתרחשות עצמה, הריח וההקטרה שהם למעלה מטעם ודעת- בהם כבר אי אפשר לגעת. הם מעל המילים.