אבני המקדש עדיין כאן

קודם נתכנן את העתיד || אחר כך נחקור את ההיסטוריה

  

אבני הבית השני לא נעלמו לשום מקום. הן עדיין כאן. כל הראיות מצביעות על כך שהן גנוזות מטחווי קשת מהר הבית * בית עלמין מוסלמי מכסה ככל הנראה על סודותיו המסעירים ביותר של העבר היהודי

מאת: יהודה עציון

הר הבית והמקום שאליו הובלו לפי ההשערה אבני הבית השני.
התמונה צולמה בידי ישראל ברדוגו מחברת 'ישראל באוויר'
המספקת טיסות היכרות בנתיב מיוחד סביב הר הבית

שנים ארוכות אני מהפך במחשבותַיי בשאלה מציקה – להיכן נעלמו כל אבני בית המקדש השני? מדובר במסה עצומה – רבבות טונות של אבני גזית משובחות וגדולות מאוד, בשילוב רכיבים של שיש מיובא (כעדות התלמוד במסכת סוכה נא, ב) – ובכל החפירות לא נמצאה (לכאורה) ולו אבן אחת אשר ניתן לשייכה למקדש.

מוכרת התשובה המיידית שאבני בניין שנהרס שולבו בבניינים חדשים, בבניה משנית, ואפשר גם שסותתו לאבנים קטנות יותר – ואין הדעת נחה בכך. ראשית, ייתכן שנלקחו חלק מן האבנים לשימוש חוזר, אך ודאי לא כולן; ושנית – אף על פי כן – אינני יודע על ממצא של אבנים ה"חשודות" כאבני מקדש גם במבנים אחרים שנתגלו, שלמים או הרוסים.

עתה – 1944 שנים לחורבן בית מקדשנו – הנני רושם בפניכם השערה, שבשלב זה לא תוכל להיבדק באופן מדעי לאישושה או הפרכתה, אך ערכתי לה מעין "מבחן היתכנות" ראשוני, ודומני שהיא אפשרית. (אוסיף כאן שכאשר פרשתי את עיקרי הדברים בפני ד"ר גבי ברקאי, מומחה דגול לתולדות ירושלים, הוא השיב לי שכבר שנים רבות הוא דן בשאלה זו בהרצאותיו ומציע את הפתרון דלהלן; ועוד נשוב ונסתמך על ברקאי בכמה פרטים).נפתח בַּשאלה: מתי נעלמו מן ההר שרידי המקדש, מי העלים אותם ומדוע?
ובכן, קיימות עדויות לכך שבְּדורות התנאים היו הריסות המקדש גלויות לעין כול – קטעי קירות שֶשַׂרדו ואבנים פזורות על פני השטח. כוונתי הן לעדויות במקורותינו, הן בכתביהם של היסטוריונים נוצרים. בינתיים אצביע על שני מדרשים:

במדרש שיר השירים רבה (ב') נדרש הכתוב "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ" (שה"ש ב, ט) – "זה כותל מערבי של בית המקדש. למה? שנשבע לו הקדוש ברוך הוא שאינו חרב לעולם". בנוסח מקביל של המדרש ניתנת הסיבה לַדבר: "שֶהשכינה בַּמערב". אין ספק שהכוונה היא לכותל המקדש שהוא "אחורי בית הכפורת"; רק בדורותינו הצמידו מדרש זה (ואחרים כמותו) אל הכותל המערבי של הר הבית. הסיבות לכך מובנות ומגבירות את אֵבֶל החורבן, ואכמ"ל.

במדרש זוטא (קהלת ז') מסופרת שיחה בין רבי מאיר לבין אלישע בן אבויה, וזמנם הריהו לאחר מרד בר כוכבא. בן אבויה מסביר לרבי מאיר מדוע חסומה בפניו דרך התשובה, ואלה דבריו: "פעם אחת הייתי רוכב על הסוס סמוך לכותל מערבי של בית המקדש, ושמעתי בת קול יוצאת מבית קודשי הקודשים ומפוצצת ואומרת: 'שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים' (ירמיהו ג' כ"ב) חוץ מאלישע, שהיה יודע כוחי ומרד בי".

לאחר החורבן נאסר על יהודים לשבת בירושלים. בשנת 132 ייסד אדריינוס את העיר האלילית איליה קפיטולינה – זו היתה העילה לפרוץ מרד בר כוכבא – וכל אותו זמן, גם לאחר כישלון המרד, עדיין היו שרידי המקדש מתגוללים בָּהָר כאבנים אין בהן חפץ...

ואולי, אולי, יש לתקן את המשפט האחרון. ארכיאולוג הונגרי בשם טיבור גרול ביקר במוזיאון האיסלם בהר הבית בשנת 2003, מבטו נח על לוח אבן בגודל מטר וחקוקה בו כתובת לטינית הכוללת את שמו של מפקד הלגיון העשירי, כובש מצדה, פלביוס סילווה. הכתובת – שנמצאה בשפכי עפר בתוך אורוות שלמה בשנת 1996 – מספרת על "קשת", משמע אפוא שסילווה בנה בהר הבית קשת ניצחון, סמוך לאחר חורבן הבית, וד"ר גבי ברקאי מניח שבַּכתובת המונומנטלית פיאר סילווה את זכרם ופועלם של אספסיינוס וטיטוס.

אם נניח שקשת זו, וגם רחבה מרוצפת סביבה ומבנים נוספים, נבנו באבני המקדש החרב – אולי אפילו ממש על מקומו – הרי שנוכל להניח שאבותינו הזדעזעו מחילול אבני הקודש, והיה זה "זעזוע המשך" לאסון החורבן עצמו ולכל המורָאות אשר נלוו עליו. קיימת גם אפשרות שחיילי הלגיון העשירי בנו את המחנה שלהם בהר הבית, ואם אכן כך היה, הרי מן הסתם השתמשו גם הללו באבני המקדש, כנבואת הפורענות אשר חזה יחזקאל (ז, כב-כד): ..."וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ ... וְהֵבֵאתִי רָעֵי גוֹיִים וְיָרְשׁוּ אֶת בָּתֵּיהֶם, וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן עַזִּים וְנִחֲלוּ מְקַדְשֵׁיהֶם".

וכאמור, כעבור כמה עשרות שנים נוסדה העיר האלילית איליה קפיטולינה בידי הקיסר אדריינוס. ההיסטוריון דיו קסיוס כותב שבִּמקום מקדשם של היהודים הקים אדריינוס מקדש ליופיטר, ומקדש זה אמנם מופיע על מטבע רומי שנטבע באיליה קפיטולינה. כמה חוקרים ערערו על ההבנה הזאת וגרסו שמקדש יופיטר נבנה במקום אחר בירושלים, אך לאחרונה פרסמו ד"ר ברקאי וצחי דבירה את ממצאי חפירתו של המילטון בָּהָר, כבר בשנות ה-30, ומתברר שנתגלה שם גמלון של מקדש אלילי ועליו תבליט קנטאורוס (סוס-אדם).

נוסף על כך, ייתכן שהתקיים בהר הבית גם אתר פולחן לאדריינוס "האלוהי" עצמו, אשר צלמיו הועמדו במקום ההיכל ועדיין ניצבו שם כעבור מאתיים שנה (!). כך מעיד 'הנוסע מבורדו' בשנת 330 לערך – וזו לשונו: "ישנן [בהר הבית] שתי אנדרטאות של אדריינוס, ולא רחוק מהן נמצאת אבן נקובה שהיהודים באים אליה כל שנה [בתשעה באב] ומושחים אותה בשמן [אל נכון, מתואר כאן סלע אבן השתיה]. הם מקוננים על עצמם באנחות, קורעים את בגדיהם, ואז עוזבים [את המקום]".

יוליאנוס מופיע

ההבטחה הגדולה והכישלון. יוליינוס הכופר

וכך מגיעים אנו אל פרשה חשובה ועלומה עד מאוד, פרשת הניסיון לבנות בַּשלישית את המקדש בעידודו הנמרץ של הקיסר יוליאנוס, אשר התאמץ לבטל את התנצרות האימפריה הרומית וחתר להשבתה אל הדת היוונית רבת-האֵלים. קצרה היריעה מלתאר כאן את עולמו הרוחני והמדיני של יוליאנוס, אך "בַּשורה התחתונה" – כחלק משינויי האידֵאה והמדיניות – הוא המריץ את היהודים לבנות מחדש את המקדש בירושלים ולחדש את עבודת הקרבנות (גם לטובתו ולהצלחתו במלחמותיו).

מקורותינו שותקים בעניין זה (או כמעט כך) – כנראה נחלקו הדעות בין החכמים – אך בפועל נענו אבותינו לָאתגר, ונגשו לַמלאכה בַּסתיו של שנת 362 לסה"נ. ייתכן שהכתובת החרותה בדרום הכותל המערבי – "וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם" וכו' (על-פי נבואת ישעיהו ס"ו י"ד) – מביעה את ההתלהבות של ימי הבניה. כרוניקאים נוצרים, המתבלים את העובדות בהוספות "דתיות" בגנות יוליאנוס "הכופר" ובניסי האֵל שהכשיל את המפעל – מדווחים שתחילת המלאכה היתה בפינוי הריסותיו של המקדש הישן, הוא הבית השני.

נצטט כאן שניים מהם – סוזומֶנוס ותיאודורֶטוס – אשר כתבו כשמונים שנה לאחר האירוע, הראשון ארץ-ישראלי (מעזה) והשני חי באנטיוכיה.

כותב סוזומֶנוס: "[מלבד יוזמת יוליאנוס], מה שהניע את היהודים עצמם היתה המחשבה שהגיעה העת לבנות מחדש את המקדש. אחרי שסילקו את שרידי המבנה הקדום-יותר, הם חפרו באדמה ופינו את יסודותיו. יש אומרים שביום המחרת, בשעה שעמדו להניח את היסודות הראשונים, התרחשה רעידת אדמה גדולה. בשל הרעידות העזות נזרקו אבנים מִמעמקים, ואבנים אלה פגעו בַּיהודים שעסקו בָּעבודה, כמו-גם בָּאנשים שעמדו מן הצד וצפו בַּנעשה".

וכותב תיאודורֶטוס: "הם [היהודים] הרסו את שרידי המבנה הקודם, מתוך כוונה לבנות את הכול מחדש. אולם, אחרי שאספו אלפי סלים של גיר וסיד, פרצה סערה פתאומית – וסופות, רוחות ומערבולות אוויר, פיזרו את הכול לכל עבר".

ישנם חוקרים הסבורים שיש "לתרגם" את יד הא-לוהים המתוארת כאן לחבלה בידי אדם – גם במקומות אחרים הציתו נוצרים מקדשים פגניים באותה תקופה – אך בירור זה חורג מענייננו. וכאן עלינו לשאול: מדוע לא השתמשו הבונים באבני המקדש השני? לכאורה היה זה דבר מתאים וראוי, המבטא את השיקום ואת ההמשכיות, ומה גם שזהו "אוצר" זמין בהר הבית שיחסוך עבודה רבה.

התשובה קשורה לעניות דעתי למה שתיארנו, שאבני המקדש שימשו קודם-לכן לבניית נוכרים בָּהָר – פעם ופעמיים – ואולי ממש חוללו לפולחן עבודה זרה אשר נעשה על רצפת ההיכל. מן הסיבה הזאת נִמנו וגמרו אבותינו שלא לבנות באבנים אלה את המקדש החדש, האמור להיות טהור ממגע הטומאה, לפנותן אל מחוץ להר, ולגנוז אותן.

תקדים דומה אנו מוצאים בהכרעתם של החשמונאים, בבואם לחדש את עבודת הקודש עם שחרור המקדש מידי היוונים. המשנה מספרת שאת אבני המזבח הם החליטו להצניע בְּקרקע בית המוקד, בְּלשכה מזרחית-צפונית, "בה גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח שֶשיקצום מלכי יוון" (מידות א' ו').

ספר מקבים-א' מתאר זאת בהרחבה – הרי זהו יסוד חג החנוכה – והנה אלה דבריו (בדילוגין): "וַיראו את המקדש שומם ואת המזבח מחולל ...וַיקרעו את בגדיהם ...וַייצעקו השמיימה. ...וַייוועצו על אודות מזבח העולָה המחולל, מה יעשו לו. וַתיפול להם עצה טובה להרסו, לבל יהיה להם לחרפה כי טִמאוהו הגויים, וַייתצו אותו. וַיניחו את האבנים בהר הבית במקום מתאים עד אשר יבוא נביא וְיורה על אודותן. וַייקחו אבנים שלמות כַּדָת, וַיבנו מזבח חדש... וַיעשו את חנוכת המזבח ימים שמונה" (פרק ד', תרגום רפפורט).

אבנים מחוללות

ובכן, השערתי היא שמאותה סיבה החליטו גם בוני יסודות המקדש בימי יוליאנוס לפנות את אבני בית-שני שחוללו ביד גויים – ולגנוז אותן. השערה זו תוכל לעמוד גם אם לא שוקצו האבנים בטומאת עבודה זרה באופן ישיר; כי אולי די בכך שיד אֱדום הטמאה, יד מלכות הרשעה, החריבה את הבית – והרי רצו אבותינו לבנות בית חדש לִמשׂוֹשׂ לב, בית שלא יהא "מנוגע" בחֶרפַּת החורבן.

ואולם, דא עקא, בניית המקדש נעצרה בעודה באיבּה. כמה חודשים אחר-כך נהרג יוליאנוס בַּקרב עם הפרסים (363) – עוד קודם לכן נתקלו הבונים במניעות שונות (כנ"ל, וכנראה גם שריפה מסתורית שפרצה בָּאתר) – ואולי המלאכה היחידה שאכן נעשתה בפועל היתה עקירתן וגניזתן של אבני הבית השני. נעבור אפוא אל השאלה הבאה – היכן הוא האתר שאליו הוסעו אבני הבית?

ד"ר גבי ברקאי מדגיש שעלינו לחפש את המקום רק ודווקא במזרחו של ההר, שכן מִשלושת עבריו האחרים היתה העיר מְבונה. ובכן, היה על מנהלי העבודה למצוא מקום נמוך מן ההר, אך לא נמוך מדי. ערוץ הקדרון איננו מתאים – לא סביר שהאבנים תושלכנה מראש החומה ותחסומנה את הערוץ, וגם אין זו דרך כבוד. נחוץ היה מבצע הנדסי עתיר כוח-אדם, בו תוסענה אבני הבניין אל אתר קרוב, שניתן להכשיר אליו דרך היורדת במתינות יחסית – לשם "יגלישו" הפועלים את האבנים, יסדרו אותן בערימות ויכסו אותן בעפר.

השערָתי היא שהמקום המתאים היה המורד המזרחי של הגבעה שמִצפון-מזרח להר הבית, בכֶתֶף הקִדרון, ממזרח לשער האריות. הנתיב היורד לשם – "ציר הפינוי" – חוצה את ערוץ נחל בית-זיתא על גבי מילוי (הסוכר את 'בריכת ישראל' בצידה המזרחי), וממשיך אל המקום שבו נמצאת כיום רחבת שער האריות (בקטע זה לא היתה אז חומה); בשנות ה-30 נערכה שם חפירה ארכיאולוגית ונתגלתה אבן-הכתובת (ביוונית) האוסרת כניסת נכרים לתחום העזרה הפנימית, עם עוד שברי שַיש אשר ניתן לשייכם לַמקדש. האם אלה הם "עקבות העבודה" שאנו מדברים עליה?

הלאה משם, במורד הגבעה – תחת 'מעלֵה מוטה גור' דְהיום, וממנו צפונה ומזרחה – היתה אולי במה טבעית שֶניתן היה לערוך עליה את האבנים בשכבות, אולי הכשירו במה כזאת, ואולי סידרו את האבנים בנדבכי מדרגות (מעין טרסות). אפשרות נוספת היא שהיתה שם מחצבה עתיקה, נטושה, שיצרה שקע מתאים לאתר הגניזה. מכל מקום, לאחר שהוסעו לשם אבני המקדש ונגנזו תחת שכבת מילוי, התקבלה "טופוגרפיה חדשה": נוצר בַּמקום בֶּלֶט מלאכותי גדול היורד בשיפוע מתון, שעליו קוברים המוסלמים את מתיהם זה כ-550 שנה.

ההשערה היא אפוא שהשיפוע הנוכחי של הגבעה הינו תוצאה של מפעל הגניזה, וייתכן שהמילוי אף "דחף" את ערוץ הקדרון מזרחה תוך הצרת רוחב העמק. לכן ניתן להבחין שהגבעה "פולשת" אל מרחב הקדרון בצורה מוזרה, והכביש "נאלץ" לבצע סביבה עיקול גדול בהתאם לַ"טופוגרפיה החדשה".

על הגבעה הזאת – בית הקברות המוסלמי (המכונה: יוסֶפִיָה) – אין בידינו מידע ארכיאולוגי. אולי היא צופנת סוד – את סודֵנו שלנו – זה כ-1650 שנה; אך עוד עלינו ללמוד ולבדוק היטב את עומקי סלע-האֵם במורדות הגבעה, על-מנת להבין אם יש מקום להשערתנו, תרתי משמע.

בינתיים תישאר השאלה ההיסטורית תלויה בחלל, והמלצָתי היא שלא נמתין לפתרונה אלא נִפנה לעתיד ונתחיל כבר עתה בחציבת אבני גזית לבניין הבית השלישי. בתוך כך ניתן להרהר מה יהא דינן של אבני הבית השני אם וכאשר תימָצֵאנה. האם נשלב אותן בבניין המקדש החדש, או אם לאו? לאוזנם של הקוראים החושבים עכשיו שזו "הִלכְתָא למשיחָא" או שאלה לַמשיח, אלחש קריאה של תפילה-לְמעשה: נו, קדימה, משיח עכשיו!