"אולי הגיעה עת"

חלום שנגדע בתאי הגזים || על הרב שמעון סופר הי"ד שחלם לחדש את עבודת הקרבנות

על רב ישיש מהונגריה שביקש לעלות לירושלים ולחדש בה את עבודת הקרבנות – אך בסופו של דבר נרצח בידי הנאצים שגדעו כך את כהונתו בת 64 השנים בקהילת ערלוי

↓ מכתב הכמיהה והתשובה המאכזבת

הרב שמעון סופר הי"ד

תמצית חייו של הרב שמעון סופר נכללה במכתב הזה, ששיגר באמצע החורף ההונגרי של שנת 1925 לרב של ירושלים:

"ערלוי, יום ה' ד' בשבט לסדר 'ועבדת את העבודה הזאת' התרפ"ה.

"אחרי קידה לפני כבוד הדרת גאונו באתי לעוררו: הנה בחסד עליון אשר נתן קצת חירות ויט עלינו חסד בעיני המלכים, ונתן כבוד לישראל וממשלה בארצנו הקדושה להתנהג הכל על פי התורה והמצווה, אולי הגיעה עת דודים באתערותא דלמטה ליתן לנו חן להרשות לנו לבנות מזבח להקריב עליו קרבנות כאשר היה בתחילת בית שני. וכאשר הוא ב[תלמוד ה]ירושלמי שתחילה ייבנה בית המקדש, לכל הפחות מזבח להקריב עליו קרבנות.

"וכבר התעורר בזה אבי-אם-אבי הגאון מורנו הרב עקיבא איגר זצ"ל, וכתב בזה לאבי-אבי הגאון חת"ם סופר זצ"ל וגם דיברו מזה רבותינו האחרונים (...) אם יתאספו כל חכמי ארץ ישראל, או אולי די בחכמי ירושלים, חכמים וזקנים יראי השם לבקש כן מהממשלה – בלי ספק יסכימו לזה. ועל מוצא כסף אין לדאוג כי בשמחה גדולה יתנו כל בני ישראל כל אחד מחצית השקל ויעלה להון רב מאוד מאוד. חוץ מזה שיתנדבו נגידי עם. ובעניין הלכה למעשה איך להתנהג בעניין הקרבת קרבנות ובעניין כהנים, הלא חכמי ארץ ישראל הגאונים והגדולים השם ישמרם ויצילם יתעסקו בהלכות אלה וישאו ויתנו בדבר, ואחרי רבים להטות. 
"כתבתי בעניין זה גם לכבוד רבי יעקב מאיר, חכם הספרדים". 

תשובתו המאכזבת של הרב יוסף חיים זוננפלד ניתנה כעבור שבועיים וחצי: 

"יום כ' לחודש שבט, שנת תרפ"ה (1925), פה עיר הקודש ירושלים תיבנה ותכונן. 

"לצערנו הגדול לא נכונה הידיעה שהגיעה לאוזני כבוד תורתו כי ניתן כבוד לישראל מהממשלה קצת להתנהג הכל על פי התורה והמצווה. ידווה הלב על המצב שאיננו כן לגמרי, דאדרבה, די להבין המצב מעובדה אחת קטנה כי לפני שנים אחדות בבוא הנה הנציב היהודי שלחתי אליו מכתב בקשה שהממשלה תתן לנו רשות לתלות שלט ברחוב הסמוך למקום המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן, להודיע את האיסור של כניסה להר הבית בזמן הזה אשר בעוונותינו הרבים יהודים רבים נכשלים בזה מבני חו"ל הבאים לבקר את ארץ הקודש ועוברים איסור כרת רח"ל בשגגה. והודעתי את גודל האיסור לנציב ולדאבון לבי קיבלתי תשובה בשלילה, מפני כי מודעה כזאת תהיה למורת רוח להחופשים מבני פריצי עמנו. 

העיירה אגר- ערלוי בהונגריה

"ולבד זה הנה מקום מקדשנו שועלים הלכו בו, ונמצא כולו בידי הערבים מקדמת דנא דקיימי עלן ככסלא לאוגיא [שעומדים עלינו כתלולית העפר מעל לערוגה. א"ס] ושמועות בדויות על דבר רצון של היהודים לקחת מידם את הר הבית כבר גרם שנאה רבה ומשטמה מצד הערבים עלינו, ומכל שכן חס ושלום אם באמת יגלו היהודים דעתם על זה, והיה חס ושלום למשיסה יעקב, ולכן עלינו לחכות לישועת השם ולהתפלל אליו יתברך שישלח לנו משיחו ויגל לבנו בישועתו במהרה בימינו אמן".

הצעתו של הרב שמעון סופר לא היתה בגדר חלומות באספמיה. הרעיון שחכמי ירושלים יפנו לנציב הבריטי ויבקשו רשות להקריב קרבנות לא נחשב מופרך בימי ראשית המנדט הבריטי בארץ ישראל, כשהאווירה החגיגית של הצהרת בלפור טרם התפוגגה. אדרבה, קיימות עדויות שבעת ההיא בדיוק תקפו הירהורים דומים גם את רבה של ארץ ישראל, הראי"ה קוק. 
מכל מקום, גם חבית הצוננים של הרב זוננפלד לא ריפתה את ידי הרב סופר מלהמשיך במגמתו. בספרו "התעוררות תשובה" – ספר שמתוך ענווה כתב בעילום שם – כלל כמה תשובות העוסקות בעניין, מהן נראה שהרחיק לכת אף יותר מסבו, הרב משה – 'החת"ם סופר'. בעוד הסב פסק בזמנו בתשובה (מהפכנית, יש להודות) לרב צבי הירש קלישר שקיימת אפשרות להקריב בזמן הזה את קרבן הפסח, הנכד סבר שקיימת אפשרות להקריב כיום גם קרבנות ציבור נוספים. 

אנחנו, בני ציון באמת

לחלוטין אין מדובר בגחמה חולפת. עוד תשע שנים אחרי, בתרצ"ד (1934), פנה הרב סופר בן ה-83 לבן אחיו הרב אברהם חיים דוד שרייבר, נשיא כולל גאליציה בארץ הקודש, בבקשה שיפנה לשלטונות לקבלת רשות להקריב קרבנות בהר הבית. הרב שרייבר פנה בעניין לאדמו"ר מבעלז, שהושפע מבעלי גישות הלכתיות מנוגדות לזו של הרב סופר ומשפחתו – והצליח להניא את שרייבר מלקדם את הנושא. 

נכדו של החת"ם סופר ונינו של רבי עקיבא איגר האריך ימים מאוד. לולא הנאצים היה מאריך אפילו יותר. הוא נולד בתאריך הסמלי כ"ח באייר ה'תר"י (1850), וכהונתו באגר – שכונתה בפי היהודים 'ערלוי' כשמה הגרמני של העיר (Erlau) – התפרסה על פני 64 שנים. היא החלה בשנת תרמ"א (1881) והסתיימה רק בכ"א בסיוון תש"ד (1944) כשעלה השמיימה עם כל קהילתו במשרפות אושוויץ. 

"כשהזקין הרב שמעון סופר", מספר ספר קהילת ערלוי, "התקינו לו דרגש עם בדים לשאת אותו בו. בימי חג ומועד היו מושיבים את הרב על הדרגש כדי להוביל אותו אל בית הכנסת. בו הובל גם אל הרכבת שהסיעה אל תא הגז והכבשן את הרב הישיש בן ה-94". 

"קשר אמיץ ואהבה עזה היה קשור לארצנו הקדושה", מתאר ספר הקהילה את הרב שמעון סופר. "כל ימי חייו היה לנגד עיניו להשתקע בירושלים עיר הקודש תובב"א. עוד לפני שנים רבות קנה לו חלקת שדה קטנה בארץ כדי שיהיה לו חלק בארץ הקודש. בשנת תרע"א (1911) עמד בראש חברת מוריה שמטרתה היתה ליישב אנשים שומרי תורה ומצוות בארץ הקודש, ולהמציא להם פרנסה בכבוד ובעמל ידיהם. אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר רבים מאחינו בני ישראל התכוננו להגר למדינת הים, השתדל בכל כוחו להשפיע עליהם שישימו פניהם לארץ הקודש כדי להשתקע שם". 

הרבה קודם לכן, בשנת 1889 ניסה לארגן ביקור המוני של יהודי הונגריה בארץ המובטחת. מסיבה לא ברורה לא יצא המסע לפועל, אך המכתב שניסח לקהילתו בעניין הוא תמצית זיקתו לעיר הקודש ולארץ ישראל. בין השאר כתב שם: "הלא בכל שנה ושנה הרבה אנשים אשר לא מבני אומתנו המה נוסעים מכל פינות העולם לארץ הנבחרת ביראת הכבוד, ואיך אנחנו, בני ציון באמת, אשר רובי תפילותינו בכל השנה המה מיוסדים על ציון וירושלים אשר היא בית חיינו בגוף ונפש – עד עתה לא נתאחד חבורה ממנה לעלות לארץ הקדושה, למלאות חשקת לבנו לראות את הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו והעיר אשר בחר ה' לשכנו שמה? אתמהה. המעט יש חילול השם בדבר באמור עלינו עם ה' אלו ומארצנו יצאו לגמרי ונשתכחו מלבם? לכו ונעלה באור ה' קומו ונעלה ציון בית א-לוהינו עיר קודשנו".