מלחמה - מצווה

חודש אלול - פרשת שופטים || שני סוגי מלחמות

ותחזינה | גיליון 174 | ד‘ אלול תשע“ד | פרשת שופטים 

שורת טנקים ארוכה נפרסה על יד קו הגבול, קניהם מכוונים כולם לעבר שטח האויב הסמוך. הצוותים המתינו דרוכים, מחכים לפקודה שתורה להם לפתוח בדהרה פנימה, לצאת לקרב. חשש ומתח כרסם בלבבות. פחד מוות לצד תחושת שליחות, דאגה מפני הבאה לצד להט הקרב ושאגת הדם באוזניים. האדרנלין סוער.

בעוד כמה רגעים נצא לנפיל ארצה את אויבינו וצרנו, נצא להילחם ולהכניע את מבקשי נפשנו ואת שונאינו. בעוד רגע ירעימו את האוויר פיצוצי הפגזים וחריקות השרשראות. בעוד רגע תרעד האדמה תחת זחלי השריון. בעוד רגע נצא אליה. מלחמה.

הכהן - נושא נאום הקרב

פרשת השבוע שלנו היא פרשה ”לאומית“ מאד, שמוכיחה לנו שוב ושוב כי אי אפשר לנתק את הקשר בין דת ומדינה, בין הקב“ה לבין עסקי הפוליטיקה והמשפט, הצבא והכלכלה. בין שאר הנושאים עוסקת פרשתנו בהרחבה ביציאה למלחמה, ובתוכה אנו מגלים את הצבא העומד רגע לפני הקרב, ממתין לאות הפתיחה בלחימה. אנו מכירים את הסצנה הזו משלל סרטי מלחמה היסטוריים - המצביא עובר על גב סוסו המעוטר לפני המחנה העצום, ונושא לפניהם נאום.

נאום שמשלהב את הלבבות, מרטיט את הרוח, מדרבן את העם לתת את חייהם ולהקדיש את מותם למען הקרב הזה. והנה אנו מגלים שאם הייתה התורה מביימת את סצנת פתיחת הלחימה היינו מקבלים תמונה שונה בתכלית. לפני העם לא עובר מצביא ושר מלחמה עטור נצחנות ושטוף דם, כי אם ”לפלף“, כהן, הנושא את נאומו בפניהם: "והיה כקרבכם אל המלחמה, וניגש הכהן ודבר אל העם ואמר אליהם: "שמע ישראל! אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם. אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, כי ה' א – להיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם" (דברים, כ ב – ד)

מה הכהן עושה במקום כזה? אנו מכירים את הכהנים כשוכני בית המקדש, מקריבי הקרבנות. מקום מפגש נוסף הוא בעת קבלת התרומות והמעשרות, אך בוודאי לא בפאתי שדה קרב. האם לא יכלה התורה למצוא אדם מתאים יותר ממנו לעמוד לפני העם ולעודד אותו בטרם היציאה לקרב?

המלחמה - כקיום רצון ה'

נראה שהתשובה לשאלה זו היא פשוטה מאד. התורה מלמדת אותנו שבשורש הוא האדם המתאים לתזכורת זו. קשה לנו להבין כיצד יש במלחמה, ובמיוחד במלחמה שאין מטרתה כיבוש ארץ ישראל והתנחלות בה, צד של עבודת ה' וקיום רצונו, אך הנה אנו מגלים כי הכהן, שתפקידו לקשר ולחבר בין א-להים ואדם, הוא העומד לפני העם בפתח הקרב ומעודד אותם, כאשר דבריו נוגעים בכך שה' נמצא איתנו כאן, בשדה המערכה, בין טיפות הדם והזעה, בקולות צחצוח החרבות ושאגת הלוחמים.

ברי לכולנו שלא בכל מלחמה ניצח וינצח עם ישראל (למרות שאיננו מתפללים לכך), אך בכל זאת התורה מצווה את הכהן להכריז לפני כל מלחמה שה' הולך להילחם איתנו.

הדברים המלחמה איננה מעשה המנותק מן הקב“ה ומעבודתו, ולכן דווקא הכהן הוא האדם המתאים לתזכורת זו. קשה לנו להבין כיצד יש במלחמה, ובמיוחד במלחמה שאין מטרתה כיבוש ארץ ישראל והתנחלות בה, צד של עבודת ה' וקיום רצונו, אך הנה אנו מגלים כי הכהן, שתפקידו לקשר ולחבר בין א-להים ואדם, הוא העומד לפני העם בפתח הקרב ומעודד אותם, כאשר דבריו נוגעים בכך שה' נמצא איתנו כאן, בשדה המערכה, בין טיפות הדם והזעה, בקולות צחצוח החרבות ושאגת הלוחמים.

התמונה המצטיירת מכך היא שהקב“ה מלווה אותנו בשדה הקרב בכל מקרה, מפני שהמלחמה היא עבודת ה' בכל מקרה. אין זה אומר שיש לקדש את המלחמה, אך מצד שני זה מכניס את המלחמה לפרספקטיבה א-להית ולקיום רצונו עלי אדמות.

אורות המלחמה

כדי לשבר את האוזן יותר אני מבקש לצטט חלקים מן הפסקה הפותחת את הפרק ”אורות המלחמה“ בספר ”אורות“ של הראי“ה קוק: "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו. היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממידת מיתת צדיקים המכפרת... ואח "כ כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש ורגלי משיח מתגלים ביותר, ולפי ערכה של גודל המלחמה בכמותה ואיכותה ככה תגדל הציפייה לרגלי משיח שבה... בדעה גדולה, בגבורה עצומה, ובהגיון עמוק וחודר, בתשוקת אמת וברעיון בהיר, צריכים לקבל את התוכן הנשוא של אור ד' המתגלה בפעולה נפלאה בעלילות המלחמות הללו ביחוד. "בעל מלחמות זורע צדקות, מצמיח ישועות, בורא רפואות, נורא תהילות, אדון הנפלאות, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו". 

נראה שלאחר מילים אלו אין צורך להוסיף ולהכביר עוד במילים כדי להדגיש את נוכחותו של ה' בשדה הקרב ואת מימוש רצונו בו.

מלחמתה של תשובה

בימים נוראים אלו, ימי חודש אלול, שוב נשמע בחצרותינו קול השופר, המזעיק את כולנו למלחמה - מלחמת הנשמה והלב. השופר, כמו חצוצרת מלחמה, מעורר אותנו לשים לב לבאות עלינו, לשפר מעשינו וצעדנו ולהכין את עצמנו לקראת יום ה' הגדול והנורא. ושפתותינו לוחשות מדי יום ביומו: "לדוד, ה' אורי וישעי - ממי אירא? ה' מעוז חיי, ממי אפחד? בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי, צרי ואויבי לי - המה כשלו ונפלו. אם תחנה עלי מחנה - לא יירא לבי! אם תקום עלי מלחמה, בזאת אני בוטח! אחת שאלתי מאת ה' - אותה אבקש: שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו", ויהי רצון שנזכה שיכשלו צרינו ואויבינו, בין הגשמיים ובין הרוחניים, ונזכה לנצח במלחמתה של תשובה ובמלחמה בדרום.