וכשעלה השר מונטיפיורי...

לא ביקור תמים || על עלייתו של השר משה מונטיפיורי להר הבית

מתברר שלא חרם ולא נעליים. בניגוד לאגדות על זעם רבני נגד סיר משה מונטיפיורי בשל עלייתו להר הבית ועל חרטה מצדו כביכול, העובדות מעידות את ההפך הגמור – השר עלה ושב ועלה ההרה כמעט בכל ביקור שלו בארץ הקודש * והאמת היא שהיו לו נימוקים הלכתיים לא רעים בכלל לעשות זאת * מחקר חדש לרגל מלאת 129 שנים לפטירתו (בט"ז באב תרמ"ה)

↓ מאת: הרב הלל בן שלמה  

השר משה מוניפיורי

שבעה מסעות ערך סיר משה מונטיפיורי מלונדון לירושלים שאת שמה חרת בסמל משפחתו, וזאת בגיל כלל לא צעיר ובשנים שבהן ההגעה למקום היתה כרוכה במאמצים אדירים. מסעו השביעי והאחרון, התקיים בשנת תרל"ה (1875), בהיותו בן 92, והוא תועד על ידו בספרו "משה וירושלים". תקצר היריעה מלתאר את החיבה הגדולה שרחשו לו יהודי ירושלים, ובוודאי גדולי התורה שבהם. רבני ירושלים – הרב שמואל סלנט והרב מאיר אוירבאך – במכתב הנדפס בסוף הספר (ונושא את התאריך כ"ב בתמוז תרל"ה), כתבו לו לרגל הגעתו לירושלים: "כל ששת מסעותיך לארץ הקודש קודש הם, והמסע השביעי קדש קדשים הוא... ומה נכבד היום הזה, יום נגלית בהדר כבודך על הר זה קנתה אהבתך".

הדברים עומדים כמובן בניגוד גמור להנחה שנשמעה בכמה במות כאילו רבני ירושלים היו בכעס גדול על מונטיפיורי בשל ביקורו בהר הבית. לא סביר שהיו משבחים את ביקוריו הקודמים בירושלים, ואף משתמשים בביטויי חיבה כאלו לגבי הופעתו "על הר זה קנתה ימינך" (ביטוי שלא מופרך לפרש כמכוון להר הבית), לו היו בכעס בשל עלייתו להר בביקוריו הקודמים.

"נגד כל היהודים אשר בירושלים"

חותמתו הרשמית של משה מונטיפיורי

בספר "שערי ירושלים" כותב המחבר משה נוסבוים שחי בירושלים באותה עת ביקורת קשה מאוד כנגד השר: "השר והטפסר משה מונטיפיורי ישמרהו צורו ויחייהו היה יהודי הראשון מחורבן הבית עד הנה שנכנס למקום המקדש – ופיזר ממון רב על זאת, שנטל רשות מהשולטאן, ונתן מתן רב להפאשא [הפחה, מושל הארץ. הב"ש] של ירושלים שילך עמו עם אנשי חיל, ולשאר גדולי הישמעאלים נתן מתנות רבות, ועשה נגד רצון כל היהודים אשר בירושלים – כי התרו בו שאסור לזר ליכנס שם ובפרט בזמן הזה שכולנו טמאי מתים, והוא אשר לא כדת".

זילזולו של המחבר בשר מונטיפיורי, המקבל מידו את התואר המבזה 'טפסר', השמור במקורותינו לשליטים גויים רשעים, יכול ללמדנו שיש לקחת בערבון מוגבל גם את שאר הדברים הנכתבים על ידו. ואכן, הטענה שמונטיפיורי היה "היהודי הראשון מחורבן הבית" שנכנס למקום המקדש, מלמדת שהכותב איננו מכיר את ההיסטוריה של המקום. והרי מאות שנים לפניו כותב המאירי שעל פי מה ששמע, "המנהג פשוט להיכנס לשם".

תיאורים נוספים על נידויו כביכול של השר בידי רבני ירושלים, מופיעים בספר 'אבותינו', שכתב העיתונאי יצחק יעקב ילין (1865-1964): "סיר משה מונטיפיורי ובן לוויתו הד"ר אליעזר הלוי נכנסו באחת מעליותיהם לארץ ישראל להר הבית. רבני ירושלים לא נשאו להם פנים ונידום על כך, ואנשי ירושלים התרחקו מהם ד' אמות כדין מנודים". מחבר הספר אף מוסיף תיאורים כיצד קיבל על עצמו השר בזיונות על מנת לבטל את דין הנידוי. אולם ביקורת קשה על הספר 'אבותינו' מופיעה בקובץ סיני בידי הרב שמואל וינגרטן, וגם לגבי סיפור זה מעיר הרב וינגרטן שיש בו יותר מכמה אי-דיוקים. סתירה מוחלטת לדברי מחבר הספר 'אבותינו', ניתן למצוא למשל בדברי הרב שמואל סלנט, שהיה רבה של ירושלים, ובראיון לעיתון הצפירה (26.5.1887), מכחיש את עצם הנידוי, ומתאר באופן אחר את השתלשלות העניינים: "שקר דבר הנידוי – אמר לי הרב שמואל סלנט – ואמנם זעף אז לב החרדים על השר – אך אין גולה את אוזנו ולא מצאו עוז בלבבם להוכיח את השר על משוגתו, ורק בבוא ביום המחרת הרב ד"ר אליעזר הלוי לביתי, העירותיו על זה, ותהי תשובתו כי בזמן הזה פקעה קדושת הבית".  

המרכבה של מונטיפיורי

ואמנם, לכל שקר יש גרעין של אמת ומתברר שגם אם רבני ירושלים לא רצו לנדותו, היו כאלו שרצו לעשות זאת. וכך כותב הרב חיים הירשנזון לגבי אותו אירוע, בספרו מלכי בקודש (א, 43): "וזכורני בהיותי עוד ילד בן 11 שנה, כאשר בא השר משה מאנטיפיורי בפעם ששית בארץ ישראל בשנת תרכ"ז – ושמעתי אז שנכנס הוא ורבו הד"ר אליעזר הלוי ז"ל למקום המקדש. ואז היה בירושלים ר' יוסף משה מליסא ז"ל ויקח שופר ויתקע וינדה להשר בחוצות ירושלים. ובהיות השר ז"ל ירא השם מאוד, פנו הוא והרב ד"ר הלוי ז"ל אל רבני ירושלים ויתנצל הד"ר הלז כי עשה זאת בתום לבב על-פי היתר הראב"ד ז"ל [הכוונה לרבי אברהם בן דוד שפסק בניגוד לרמב"ם שקדושת מקום המקדש פקעה בעת חורבנו. הב"ש]. וינחמום רבני ירושלים לאמר (...) כי אם כי יוסף משה זה גדול הוא ביחוסו, כי הוא בנו של הגאון רבי יעקב מליסא, אבל איננו שפוי בדעתו ואיננו אחראי על מעשיו". מכל מקום לא נמנע הרב הירשנזון מלהוסיף (בשם אביו) גם הסתייגות ממעשהו של מונטיפיורי: "אבל מצד הדין אין הצדק להד"ר אליעזר הלוי ז"ל, כי הראב"ד  לא התיר הכניסה לכתחילה".

רבי יוסף משה מליסא הנזכר בדברים אלו, בוודאי לא היה מהרבנים החשובים והנודעים בירושלים; וגם אם אכן רצה לנדות את מונטיפיורי, דבריו לא התקבלו על רוב הציבור ורבניו. אמנם, יש מי שכותב אחרת, כדוגמת הרב אליעזר ולדנברג זצ"ל בספרו 'ציץ אליעזר' (יא, טו): "נראה לי שמצד אחד אמנם הוכיחו הרבנים הגאונים את השר על עשותו משגה גדול, והוא התנצל בדמעות שלא ידע שיש על זה איסור תורה וממילא קיבל עליו תיקונים, ומצד שני גערו באלה שאמרו לנדותו באמרם שעשה זאת השר הצדיק בשגגה ובתמימות".

הרבה יותר מעליה מקרית

טחנת הרוח שהקים מונטיפיורי

כדי לפתור את החידה הזו יש לרדת לפרטים. בדברי הרב הירשנזון נזכר, שעלייתו של מונטיפיורי היתה בביקורו השישי בירושלים בשנת תרכ"ז (1867); אם כי לפי מקורות שונים ביקורו השישי התקיים שנתיים קודם לכן. לעומתו, הרב סלנט בראיון המדובר,  מזכיר דווקא את שנת תרי"ז (1857), אז נערך ביקורו החמישי של מונטיפיורי בירושלים. הרב סלנט מזכיר בדבריו שהרב הספרדי בירושלים היה אז הרב חיים נסים אבולעפיה, כפי שמזכיר גם הרב אליעזר ולדנברג. הרב אבולעפיה נפטר בשנת תרכ"א (1861), ועל כן לא ניתן ליישב את תיאורו של הרב הירשנזון עם שאר העדויות, אלא אם נאמר שמונטיפיורי עלה להר הבית יותר מפעם אחת.

נוסיף עוד למבוכה. עדות מפורטת לגבי ביקורו של מונטיפיורי בהר הבית, מופיעה בספר "עיתות סופה", שנכתב בידי הקולונל הבריטי ג'יימס פין, שנלווה למונטיפיורי בעת ביקורו בהר. לפי עדות זו, העלייה התקיימה ביום חמישי, י"א באב תרט"ו (1855), כלומר בביקורו הרביעי של השר בירושלים. מקור נוסף שבו נזכר בקצרה הביקור בהר הבית הוא יומנה של אשת מונטיפיורי, יהודית, המתייחס לל' בסיוון תקצ"ט (1839) כתאריך עלייתו של בעלה ההרה – מועד ביקורו השני של מונטיפיורי בירושלים.

רמז לביקור קודם של מונטיפיורי בהר הבית ניתן למצוא בדברים שהוא עצמו כותב בספרו "משה וירושלים", המתאר את ביקורו השביעי בעיר הקודש: "המשרת בא ואמר לי שהשייח' אשר על ההאראם – הוא המסגד בית תפלת הישמעאלים העומד על מקום המקדש – בא לבקרני, ויאמר השייח' אלי שמאוד ייתענג לראות אותי עוד אחרי שנים רבות אשר ראה אותי בפעם הקודם בעת הייתי בירושלים". מאחר שמונטיפיורי מזכיר שבפעם הקודמת שהיה בירושלים השייח' שבמסגד שבמקום המקדש ראה אותו, נראה שאכן היה בהר הבית עשר שנים קודם לכן, בביקורו השישי בירושלים; כפי שכותב הרב הירשנזון. מצירוף כל התיאורים והעדויות נראה שמונטיפיורי עלה להר מספר פעמים. אם כל התיאורים נכונים, הרי שהיה שם ארבע פעמים, חלקן אחרי שכבר ספג תגובות נזעמות לעלייתו.

האם מונטיפיורי התחרט על עלייתו? בספר "שלושה עולמות" שיצא לאור בשנת תש"ח, כותב המחבר חיים המבורגר שהתשובה חיובית: "סיפר לי אבא: בעת שהיה בירושלים משה מונטיפיורי, בשנת תרכ"ו נכנס להר הבית. וכשיצא ונכנס לעגלתו שעמדה אצל שער שכם היו קנאים שזרקו אבנים בעגלה. הוא בא למקומו שהתאכסן שם ושלח לקרוא לאנשים שזרקו אבנים ושאל אותם למה זרקו אבנים. אמרו שאסור ליהודי ליכנס להר הבית בזמן הזה, שאנו לא טהורים. השיב להם שלא ידע מזה, ועוד פעם לא ייכנס, וציוה ליתן לכל אחד נפוליאון זהב".

מדברי מונטיפיורי עצמו, לעומת זאת, אין בדל ראיה שהצטער על ביקורו במקום המקדש (שעליו כתב "אשר הוא יקר מאוד בעיני כולנו"). גם מחבר הספר "שערי ירושלים" שחי בירושלים בזמן השר, איננו רואה לנכון לציין שהשר התחרט. לדבריו, אף התרו בשר קודם עלייתו שלא יעשה כן. אם אכן היה השר מתחרט אחרי שנודה בשנת תרט"ו (כך עולה מספרו של הקולונל הבריטי), ובפרט לו היו מתרים בו לא לעשות זאת שוב, לא מסתבר שהיה חוזר לעלות להר פעמים נוספות. הרי ביקורו השישי היה אחרי פטירת הרב אבולעפיה, ולפי העדות שמביא בשמו הרב אליעזר ולדנברג השר קיבל על עצמו לפניו תיקונים על איסור הכרת שלכאורה עבר עליו. יש לציין עוד שמזכירו של השר, הרב ד"ר אליעזר הלוי, שלפי חלק מהעדויות אף הוא נכנס עמו להר הבית לפחות בחלק מהפעמים, היה תלמיד חכם ותלמידו של החת"ם סופר, ולא סביר לומר שלא היה מודע לפסיקה ההלכתית המקובלת כדעת הרמב"ם, שקדושת המקדש לא בטלה.

וכך אנו מוצאים במכתב שנכתב על ידי הרב הלוי בביקורו בירושלים בשנת תקצ"ח: "רכבתי במעלה הר הזיתים עד בואי אל קבר חולדה. שם אורו עיני כי ראיתי את המקום אשר עמד עליו בית מקדשנו. עתה עומד עליו בית תפילה למוסלמים ובית מדרש שלמה. המקום אשר עליו בנוי מגדל בית התפילה היה לפי מה שאומרים מקום קודש הקודשים, ובתוכו מראים עוד שרידי אבן יסוד גדולה, היא אבן השתיה המפורסמת, אשר למעלת קדושתה הקיפו אותה בגדר. גם מדרש שלמה הוא בניין יפה, ובו ספריית כתבי יד רבים בלשון ערבי... אברהים פחה התיר ליהודים ולכל אורח לבקר את מקום הקודש הזה, ובכל זאת מבקרים מעטים. היהודים חוששים לבוא אל המקום אשר לא בא בו הכהן הגדול יותר מפעם אחת בשנה".

כלומר: הרב ד"ר אליעזר הלוי היה מודע היטב למנהג האוסר את הכניסה – ולמרות זאת נכנס אליו. יש גם מקום להבין מהתיאור באגרת שהוא נכנס וראה את הגדר סביב אבן השתיה בביקור הזה. הקשר בין הרב ד"ר אליעזר הלוי למונטיפיורי החל בשנה שלאחר מכן, כשהרב ד"ר אליעזר הלוי הצטרף עמו לביקורו השני בארץ ישראל. גם מתיאורי הקולונל הבריטי נראה שמונטיפיורי בהחלט היה מודע לאיסור הכניסה המקובל להר הבית. הקולונל הבריטי כותב שכניסתו של מונטיפיורי נועדה להועיל לעמו, ועל כן הוא משבח את החלטתו של השר להיכנס למרות האיסור ההלכתי, ולמרות הידיעה שהוא עלול לספוג ביקורת קשה על כך. 

כך ישבנו, בין האולם והמזבח

אחד מבעלי ההשפעה על מונטיפיורי היה הרב צבי הירש קלישר, שבספרו "דרישת ציון" קורא לפעולות מעשיות לגאולת ארץ ישראל, ובפרט לחידוש עבודת הקרבנות. מסיבה זו פנה הרב קלישר לברון אשר-אנשל רוטשילד בבקשה לרכוש עבור עם ישראל את ארץ ישראל, או על כל פנים את ירושלים – ולפחות את מקום המקדש וסביבתו – מהמושל מוחמד עלי (שמינה לשליט בארץ את בנו איברהים פחה בשנים 1832-1840). גם עם מונטיפיורי קיים הרב קלישר התכתבות ממושכת, אלא שתוכן ההתכתבות אינו ידוע לנו, פרט למכתב אחד שנשלח בשנת תרי"ח לשר שבו מפציר הרב קלישר בשר לעלות לארץ ישראל.

רבי עקיבא איגר שהיה רבו של הרב קלישר, התווכח עימו בתחילה בנוגע לאפשרות של חידוש עבודת הקרבנות, אולם לבסוף ביקש מחתנו, החת"ם סופר, לבדוק את האפשרות המעשית של ביצוע הדבר. וכך כותב לו החת"ם: "...ומה שכתב מורי חמי לבקש משרי ירושלים ליתן רשות להקריב, הוא קפדן גדול, כי ההוא אמר לבל יקרב שם מי שאינו מאמונת ישמעאל, כי שם נבנה בית עבודה שלהם ואומרים שאבן שתייה באמצע הכיפה ההיא ולא יקרב שם איש זר שאינו מאמונתם". כלומר: מעשית הדבר איננו אפשרי כעת. אין אנו יודעים מי פנה לשרי ירושלים בשם החת"ם סופר, אך מאחר שאנו יודעים שהרב ד"ר אליעזר לוי, מזכירו של מונטיפיורי, היה תלמיד החת"ם סופר, בהחלט ייתכן להניח שהוא ניסה לבדוק את האפשרות הזו בהזדמנויות נוספות לאחר מכן. רבי עקיבא איגר נפטר בשנת תקצ"ח (1838), וביקורו השני של השר בירושלים היה שנה לאחר מכן. עד למכתבו הנ"ל של הרב קלישר לשר, ערך מונטיפיורי עוד שלושה ביקורים בירושלים.

לאור תשובת החת"ם סופר יש גם ללמוד שכבר באותו הזמן היתה רגישות גדולה לעניין הזה בקרב הערבים, ומסתבר שבירורים מעין אלו צריכים היו להישמר בסוד מוחלט. ממילא, אם אכן נעשו נסיונות לרכוש את המקום, או להגיע להסכמות שונות בדבר חידוש עבודת הקרבנות, הרי שהדברים היו צריכים להיות מוסתרים לחלוטין בידי העושים זאת; ולמען השלום, בהחלט מותר היה לשנות ולתת הסברים אחרים לפעולות שנעשו בכיוון זה. 

בתיאורו של הקונסול הבריטי מוצאים שהשר ומלוויו נפגשו עם השייח' והתיישבו על שטיחים שנפרסו סמוך לכיפת השלשלת במרכז הר הבית. יש לציין שהשטח הסמוך לכיפת השלשלת הוא השטח שבו צריך להיבנות המזבח, על פי המרחקים המתוארים במסכת מידות, בין מקום קודש הקדשים לבין מקום המזבח (ועל פי המסורת כיפת הסלע בנויה על גבי מקום קודש הקדשים). הקולונל מתאר את השר והשייח' משוחחים על שיתוף פעולה ביניהם, ומעלים זכרונות קדומים לגבי מקום זה, על בית המקדש ועבודתו, ומצטטים פסוקים רלוונטיים מספר תהילים.

אם כן, השר לא נכנס להר הבית רק בשביל לטייל ולהתרשם להנאתו מיפי המקום או להשתעשע עם השייח' בזכרונות מימים קדמונים, דבר שהשייח' אולי איננו כה מעוניין להיזכר בו... הקולונל הבריטי שמזכיר שהשניים שוחחו ביניהם על שיתוף פעולה עתידי, איננו מודע לפרטים הלכתיים רבים.

מסתבר מאוד שכניסת השר למקום הזה נועדה לבחון מציאותית את אפשרות מימוש קריאתו של הרב קלישר בספרו, לבניין המזבח וחידוש עבודת הקרבנות. כאמור, מטרה זו היתה צריכה להיות נסתרת מעיני גורמים רבים אשר עלולים היו לראות אפשרות זו בעין שלילית, ועל כן נמסר הסבר אחר לכל מי ששאל. ייתכן עוד לומר שזו גם היתה מטרת כניסתו של הנדיב הידוע, הברון בנימין רוטשילד, שנכנס להר הבית כעבור כמה עשרות שנים וספג על כך ביקורת מהרב אברהם יצחק הכהן קוק (שסבר שכניסתו למקום נעשתה בשוגג, מחוסר ידיעה בדבר קדושת המקום).

כמובן, שלכניסה למטרות אלו של רכישת המקום, בניית המזבח וחידוש עבודת הקרבנות, אין צורך להזדקק לדעתו של הראב"ד בנוגע לקדושת המקום, אלא אדרבה – דווקא לפי הפסיקה המקובלת כדעת הרמב"ם, שקדושת המקום לא פקעה, אנו מחויבים להיכנס למקום בשביל לחדש את עבודת הקרבנות ולהקריב, אף על פי שהמקום אינו עומד בבניינו. כניסה זו בטומאה נוהגת לשם הקרבת כל קרבנות הציבור, על פי הכלל הידוע, שהטומאה דחויה בציבור. ואם כך, שמא 'זעם' הרבנים, מעשיית החרם שהוטל כביכול, האגדות שסבבו עוד דורות רבים סביב העליות הללו אל הר הקודש – כל אלו בסך הכל תגובות של אלו שהלכו שולל אחר סיפור כיסוי מוצלח. כך או כך, מאמצי השר לא צלחו, כידוע.

לתגובות: arnonsegal1@gmail.com