ושמחתם לפני ה' || נטילת ארבעת המינים בהר הבית
 |
| הקפת המזבח עם ארבעת המינים מכון המקדש |
כידוע מצוות נטילת לולב במקדש היא במשך שבעה ימי החג ובשאר הארץ המצווה היא רק ביום הראשון. נטילת לולב מחוץ למקדש בימינו בחולו של מועד נעשית מתקנת רבן יוחנן זכאי כזכר למקדש.
מה צריך לעשות עולה רגל שנמנעת ממנו האפשרות ליטול לולב בהר הבית? נראה שיש לדבר שתי תשובות: האחת הלכתית (ראו בהמשך) והשניה מעשית (ראו סרטון).
↓ נטילת לולב בהר הבית לא גרמה למלחמת עולם
↓ תשובת הרב עזריה אריאל באתר ישיבה
עלייה להר הבית בסוכות
הרב עזריה אריאל
שאלה:
האם יש להימנע מלעלות להר הבית במהלך חג סוכות, כדי לא להיכנס לחשש חיוב דאו’ של ד’ מינים בהר הבית שלא ניתן לקיימו?
תשובה:
לשואל, שלום ומועדים לשמחה!
לענ"ד יש לעלות להר הבית גם כאשר אין מאפשרים ליטול לולב שם, ואין לחוש לעניין זה שאולי מתחייבים בנטילת לולב. אלא שמן הראוי, לא רק לעולים להר הבית אלא לכל הבאים בתחומי ירושלים המקודשת, ליטול לולב שוב (בלי ברכה) בתחומי הקודש, כגון ברחבת הכותל המערבי.
הרחבה:
1. נבאר תחילה את הרקע לשאלה: שנינו בסוכה פ"ג מי"ב: "בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש". ופירש רש"י (סוכה מא ע"א ד"ה במקדש) שהמקור להבחנה מדאורייתא בין המקדש לגבולין הוא מהכתוב "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים".
המושג "לפני ה'" הוא רב משמעי, ונדרש בכל מקום כעניינו, מקום פנימי ומקודש יותר מכפי שניתן היה לחשוב אלמלא הכתוב (ראו בהרחבה ב'תורה אור' למלבי"ם ויקרא ו, ז).
לענייננו פירש רש"י שם (ד"ה במדינה) שהעיר ירושלים נכללת לעניין זה ב"מדינה", ואין בה חובת לולב כל שבעה מדאורייתא. לפי שיטה זו, המבחינה בין ירושלים למקדש, האם הר הבית כלול ב"מקדש" או ב"ירושלים"? ועל הצד שהר הבית כלול ב"מקדש" לעניין זה, נמצא שמי שנכנס להר הבית מתחייב בנטילת לולב ואינו מקיים את חיובו.
2. בשיטת רש"י נחלקו אחרונים: במנחת חינוך (מצוה שכד) נקט בפשטות שהכוונה לעזרה בלבד, על פי מקורות שבהם "לפני ה'" נאמר על העזרה בלבד. וכך נקט בפשטות בטורי אבן (ראש השנה כז ע"א ול ע"א), ובלשונו: "והכי מוכח בכולה סדר קדשים דאין לפני ה' אלא בעזרה". אלא שבדין מסוים מצאנו שהר הבית כולו נקרא "לפני ה'", לעניין תקיעת שופר עם חצוצרות, כפי שנאמר בגמרא בראש השנה שם: "לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית בלבד... דכתיב בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', לפני המלך ה' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר, אבל בעלמא - לא". אכן, בטורי אבן שם התקשה בזה (והביא דוגמה נוספת מביכורים, עיין שם). אולם החתם סופר (סוכה מא ע"א) סובר שגם בהר הבית נוטלים כל שבעה, משום שהוא "לפני ה'", מאחר שרק לעניין עבודת הקרבנות עצמם, סמיכה ושחיטה, המושג "לפני ה'" מצומצם לעזרה. וכך כתב גם בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סי' סג), שהר הבית בכלל "מקדש" לעניין זה, אבל לא ירושלים, והסביר לפי זה מדוע תושבי ירושלים באו ליטול לולב במקדש.
3. לרמב"ם שיטה אחרת, כפי שכתב בפירושו למשנה שם: "מדינה, היא שאר ארץ ישראל חוץ מירושלם, וכבר ביארנו זה במסכת מעשר שני". לדעתו, אפוא, כל ירושלים נקראת "לפני ה'" לעניין זה, כפי שמצאנו באכילת קדשים קלים ומעשר שני.
אמנם בהלכותיו כתב כתב הרמב"ם (הל' לולב פ"ז הי"ג): "ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים", ולכאורה המקדש כאן הוא במשמעותו המצומצמת ביותר, העזרה (כדבריו בהל' בית הבחירה פ"א ה"ה: "ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר, וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אהל מועד הוא הנקרא עזרה והכל נקרא מקדש"). מאידך מצאנו לרמב"ם בהלכות סוכה פ"ח הי"ב: "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים', וכיצד היו עושין? ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון...". הרמב"ם לומד על שמחת בית השואבה, שנערכה בעזרת נשים, מ"ושמחתם לפני ה'", ומכאן שהשמחה "לפני ה'" איננה רק בעזרה הפנימית (עמד על כך האדר"ת בהערות 'זהב שבא' לתוס' הרשב"א, עמ' שי).
4. בירושלמי בסוכה (פ"ג הי"א) מפורש כדעת הרמב"ם בפירוש המשנה, שגם ירושלים בכלל זה: "כתיב 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים'. אית תניי תני: בשמחת לולב הכתוב מדבר; אית תניי תני: בשמחת שלמים הכתוב מדבר", כלומר, אכילת השלמים, בכל ירושלים. ובהמשך: "ולקחתם לכם - מכל מקום, ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים - בירושלם". בהמשך הסוגיה מסופר על מנהג אנשי ירושלים להיות עם הלולב כל היום: "כך היה המנהג בירושלים, אדם הולך לבית הכנסת ולולבו בידו, קורא את שמע ומתפלל ולולבו בידו, נכנס לבקר את החולה ולולבו בידו", ומשמע ממהלך הסוגיה שמנהג זה נובע מהדין המיוחד של לולב בירושלים.
5. נמצא שיש לנו כאן ספק-ספיקא: ספק אם הלכה כרמב"ם, שכל ירושלים המקודשת בכלל החיוב, כפשטות הירושלמי, או רק המקדש; וגם אם הלכה כרש"י שרק המקדש כלול בחיוב, ספק אם הכוונה לעזרה בלבד או לכל הר הבית. מעבר לכך, שיטת רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (חידושי רמ"ש על הש"ס, סוכה מד) שבזמן שבית המקדש חרב אין מצוות נטילת לולב כל שבעה.
6. גם אם נניח שהדבר ברור שמי שנכנס להר הבית מתחייב בנטילת לולב מדאורייתא ואינו יכול לקיים את חיובו אלא בהר הבית, ונמצא שהכניס את עצמו לחיוב שהוא אנוס כיום שלא לקיימו, נראה שהדבר מותר בנסיבות ימינו.
בעלייה להר הבית יש קיום מצוות שונות, וביניהן "לשכנו תדרשו ובאת שמה". המצווה המוטלת על דורנו לבנות את בית המקדש זקוקה למהלך תודעתי-חינוכי ארוך ומקיף שכולל גם את העלייה להר בית ה' בקדושה ובטהרה. העלייה להר בכל יום וברגלים בפרט איננה מצווה חיובית באופן אישי ונקודתי, אלא יש בה תרומה חשובה לקיום מצווה ציבורית שאחריותה מוטלת על כל אחד מאיתנו. תאר לעצמך שבחג הסוכות ימנעו יהודים כליל מלעלות להר הבית - האם אין בכך מסר של הזנחת ההר? במקום לתבוע מהממשלה: תנו לנו להיכנס וליטול לולב כהלכתו, אנחנו נאמר: מכיוון שאינכם מאפשרים לנו ליטול לולב - לא ניכנס. היתכן?
יש כאן שאלה כללית בהלכה, האם מותר לצורך מצווה להיכנס לחיוב שלא ניתן לקיימו במלואו. דוגמה לכך בהבאת קרבן כאשר מסיבות שונות הבעלים לא מסוגל לסמוך עליו. בשאלה זו יש סוגיות סותרות לכאורה, וההכרעה המקובלת בראשונים היא שמחוסר ברירה עדיף לקיים את מצוות הקרבן למרות שבכך נכנסים לחיוב סמיכה שאין מקיימים אותו (עיין 'שערי היכל' על מסכת זבחים עמ' תרכג). דוגמה נפוצה יותר היא לבישת בגד של ארבע כנפות בזמן שאין תכלת: כידוע אין חובה ללבוש בגד כזה, והלובש אותו מתחייב מדאורייתא במצוות תכלת ולבן, ולאורך שנות הגלות נהגו ישראל בהעדר תכלת לחייב את עצמם במצוות אלו ולקיים את הלבן בלבד, כלומר, להרוויח מצווה ובד בבד לבטל מצווה מחמת אונס (דן בזה בשאגת אריה סי' לב; ומדבריו משמע שבלית ברירה הדבר מותר גם אלמלא שיש בכך קיום מצות לבן). דוגמה נוספת: בערכין יא ע"ב מבואר שבימים של ערב חורבן הבית, בין ביטול התמיד מחמת חסרון שה להקרבה לבין חורבן הבית בתשעה באב, היה מותר להקריב עגל כקרבן נדבה (שאי אפשר להביאו כקרבן תמיד), למרות שבכך ביטלו עשה של "עליה השלם". זאת אומרת: מאחר שכעת אין אפשרות להביא קרבן תמיד, ויש אפשרות להביא קרבן נדבה, ניתן להביא את הנדבה למרות ביטול העשה של הבאת קרבן לפני התמיד.
7. ראיה קרובה יותר לענייננו: מן התורה הרי נטילת לולב במקדש נוהגת גם בשבת, ואעפ"כ חז"ל אסרו את נטילתו בשבת אם חלה בחול המועד סוכות. נמצא שמי שבא למקדש בשבת מתחייב במצווה שאינו יכול לקיימה, ולעניין זה לכאורה אין הבדל בין איסורם של חז"ל לבין, להבדיל, איסור המשטרה בימינו (וראה יבמות צ ע"ב על סדין פשתן, שחז"ל פטרוהו מציצית, ובקרן אורה שם). למרות זאת, לא שמענו על איסור כלשהו על הציבור להיכנס למקדש בשבת חוה"מ סוכות, לא רק לכהנים העובדים אלא גם לעם הבאים סתם כך לראות כהנים בעבודתם. קיימת גם שיטה של התנא רבי יוסי ברבי יהודה (סוכה נא ע"א) הסובר ששמחת בית השואבה דוחה שבת ויום טוב. ודעת החזון איש (מועד סי' קנ סקכ"ד) שאפילו לדעת חכמים אפשר שרק כלי הנגינה לא הופעלו בשבת ויום טוב אבל שמחת בית השואבה התקיימה (קשה לענ"ד, מדוע אם כן רק במוצאי יו"ט הראשון של חג ירדו לעזרת נשים לסדר את המחיצה הדרושה?). לפי דעות אלו יוצא שהציבור שהה במקדש גם בהאיר השחר של שבת חול המועד, למרות שבכך התחייבו לכאורה בנטילת לולב. על כרחנו יש לומר אחת מן השתיים: או שהחיוב אינו נובע מהכניסה למקדש דווקא, אלא מעצם הנוכחות בירושלים; או שהחיוב אמנם מתחדש בכניסה למקדש, ובכל זאת מותר להיכנס אליו, גם לא לצורך קיום מצווה מוגדרת (כדוגמאות של ציצית וכו' לעיל) אלא לצורך נוכחות גרידא, אע"פ שבכך נכנסים לחיוב שאי אפשר לקיימו.
האם יש להימנע מלעלות להר הבית במהלך חג סוכות, כדי לא להיכנס לחשש חיוב דאו’ של ד’ מינים בהר הבית שלא ניתן לקיימו?
תשובה:
לשואל, שלום ומועדים לשמחה!
לענ"ד יש לעלות להר הבית גם כאשר אין מאפשרים ליטול לולב שם, ואין לחוש לעניין זה שאולי מתחייבים בנטילת לולב. אלא שמן הראוי, לא רק לעולים להר הבית אלא לכל הבאים בתחומי ירושלים המקודשת, ליטול לולב שוב (בלי ברכה) בתחומי הקודש, כגון ברחבת הכותל המערבי.
הרחבה:
1. נבאר תחילה את הרקע לשאלה: שנינו בסוכה פ"ג מי"ב: "בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש". ופירש רש"י (סוכה מא ע"א ד"ה במקדש) שהמקור להבחנה מדאורייתא בין המקדש לגבולין הוא מהכתוב "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים".
המושג "לפני ה'" הוא רב משמעי, ונדרש בכל מקום כעניינו, מקום פנימי ומקודש יותר מכפי שניתן היה לחשוב אלמלא הכתוב (ראו בהרחבה ב'תורה אור' למלבי"ם ויקרא ו, ז).
לענייננו פירש רש"י שם (ד"ה במדינה) שהעיר ירושלים נכללת לעניין זה ב"מדינה", ואין בה חובת לולב כל שבעה מדאורייתא. לפי שיטה זו, המבחינה בין ירושלים למקדש, האם הר הבית כלול ב"מקדש" או ב"ירושלים"? ועל הצד שהר הבית כלול ב"מקדש" לעניין זה, נמצא שמי שנכנס להר הבית מתחייב בנטילת לולב ואינו מקיים את חיובו.
2. בשיטת רש"י נחלקו אחרונים: במנחת חינוך (מצוה שכד) נקט בפשטות שהכוונה לעזרה בלבד, על פי מקורות שבהם "לפני ה'" נאמר על העזרה בלבד. וכך נקט בפשטות בטורי אבן (ראש השנה כז ע"א ול ע"א), ובלשונו: "והכי מוכח בכולה סדר קדשים דאין לפני ה' אלא בעזרה". אלא שבדין מסוים מצאנו שהר הבית כולו נקרא "לפני ה'", לעניין תקיעת שופר עם חצוצרות, כפי שנאמר בגמרא בראש השנה שם: "לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית בלבד... דכתיב בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', לפני המלך ה' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר, אבל בעלמא - לא". אכן, בטורי אבן שם התקשה בזה (והביא דוגמה נוספת מביכורים, עיין שם). אולם החתם סופר (סוכה מא ע"א) סובר שגם בהר הבית נוטלים כל שבעה, משום שהוא "לפני ה'", מאחר שרק לעניין עבודת הקרבנות עצמם, סמיכה ושחיטה, המושג "לפני ה'" מצומצם לעזרה. וכך כתב גם בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סי' סג), שהר הבית בכלל "מקדש" לעניין זה, אבל לא ירושלים, והסביר לפי זה מדוע תושבי ירושלים באו ליטול לולב במקדש.
3. לרמב"ם שיטה אחרת, כפי שכתב בפירושו למשנה שם: "מדינה, היא שאר ארץ ישראל חוץ מירושלם, וכבר ביארנו זה במסכת מעשר שני". לדעתו, אפוא, כל ירושלים נקראת "לפני ה'" לעניין זה, כפי שמצאנו באכילת קדשים קלים ומעשר שני.
אמנם בהלכותיו כתב כתב הרמב"ם (הל' לולב פ"ז הי"ג): "ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים", ולכאורה המקדש כאן הוא במשמעותו המצומצמת ביותר, העזרה (כדבריו בהל' בית הבחירה פ"א ה"ה: "ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר, וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אהל מועד הוא הנקרא עזרה והכל נקרא מקדש"). מאידך מצאנו לרמב"ם בהלכות סוכה פ"ח הי"ב: "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים', וכיצד היו עושין? ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון...". הרמב"ם לומד על שמחת בית השואבה, שנערכה בעזרת נשים, מ"ושמחתם לפני ה'", ומכאן שהשמחה "לפני ה'" איננה רק בעזרה הפנימית (עמד על כך האדר"ת בהערות 'זהב שבא' לתוס' הרשב"א, עמ' שי).
4. בירושלמי בסוכה (פ"ג הי"א) מפורש כדעת הרמב"ם בפירוש המשנה, שגם ירושלים בכלל זה: "כתיב 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים'. אית תניי תני: בשמחת לולב הכתוב מדבר; אית תניי תני: בשמחת שלמים הכתוב מדבר", כלומר, אכילת השלמים, בכל ירושלים. ובהמשך: "ולקחתם לכם - מכל מקום, ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים - בירושלם". בהמשך הסוגיה מסופר על מנהג אנשי ירושלים להיות עם הלולב כל היום: "כך היה המנהג בירושלים, אדם הולך לבית הכנסת ולולבו בידו, קורא את שמע ומתפלל ולולבו בידו, נכנס לבקר את החולה ולולבו בידו", ומשמע ממהלך הסוגיה שמנהג זה נובע מהדין המיוחד של לולב בירושלים.
5. נמצא שיש לנו כאן ספק-ספיקא: ספק אם הלכה כרמב"ם, שכל ירושלים המקודשת בכלל החיוב, כפשטות הירושלמי, או רק המקדש; וגם אם הלכה כרש"י שרק המקדש כלול בחיוב, ספק אם הכוונה לעזרה בלבד או לכל הר הבית. מעבר לכך, שיטת רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (חידושי רמ"ש על הש"ס, סוכה מד) שבזמן שבית המקדש חרב אין מצוות נטילת לולב כל שבעה.
6. גם אם נניח שהדבר ברור שמי שנכנס להר הבית מתחייב בנטילת לולב מדאורייתא ואינו יכול לקיים את חיובו אלא בהר הבית, ונמצא שהכניס את עצמו לחיוב שהוא אנוס כיום שלא לקיימו, נראה שהדבר מותר בנסיבות ימינו.
בעלייה להר הבית יש קיום מצוות שונות, וביניהן "לשכנו תדרשו ובאת שמה". המצווה המוטלת על דורנו לבנות את בית המקדש זקוקה למהלך תודעתי-חינוכי ארוך ומקיף שכולל גם את העלייה להר בית ה' בקדושה ובטהרה. העלייה להר בכל יום וברגלים בפרט איננה מצווה חיובית באופן אישי ונקודתי, אלא יש בה תרומה חשובה לקיום מצווה ציבורית שאחריותה מוטלת על כל אחד מאיתנו. תאר לעצמך שבחג הסוכות ימנעו יהודים כליל מלעלות להר הבית - האם אין בכך מסר של הזנחת ההר? במקום לתבוע מהממשלה: תנו לנו להיכנס וליטול לולב כהלכתו, אנחנו נאמר: מכיוון שאינכם מאפשרים לנו ליטול לולב - לא ניכנס. היתכן?
יש כאן שאלה כללית בהלכה, האם מותר לצורך מצווה להיכנס לחיוב שלא ניתן לקיימו במלואו. דוגמה לכך בהבאת קרבן כאשר מסיבות שונות הבעלים לא מסוגל לסמוך עליו. בשאלה זו יש סוגיות סותרות לכאורה, וההכרעה המקובלת בראשונים היא שמחוסר ברירה עדיף לקיים את מצוות הקרבן למרות שבכך נכנסים לחיוב סמיכה שאין מקיימים אותו (עיין 'שערי היכל' על מסכת זבחים עמ' תרכג). דוגמה נפוצה יותר היא לבישת בגד של ארבע כנפות בזמן שאין תכלת: כידוע אין חובה ללבוש בגד כזה, והלובש אותו מתחייב מדאורייתא במצוות תכלת ולבן, ולאורך שנות הגלות נהגו ישראל בהעדר תכלת לחייב את עצמם במצוות אלו ולקיים את הלבן בלבד, כלומר, להרוויח מצווה ובד בבד לבטל מצווה מחמת אונס (דן בזה בשאגת אריה סי' לב; ומדבריו משמע שבלית ברירה הדבר מותר גם אלמלא שיש בכך קיום מצות לבן). דוגמה נוספת: בערכין יא ע"ב מבואר שבימים של ערב חורבן הבית, בין ביטול התמיד מחמת חסרון שה להקרבה לבין חורבן הבית בתשעה באב, היה מותר להקריב עגל כקרבן נדבה (שאי אפשר להביאו כקרבן תמיד), למרות שבכך ביטלו עשה של "עליה השלם". זאת אומרת: מאחר שכעת אין אפשרות להביא קרבן תמיד, ויש אפשרות להביא קרבן נדבה, ניתן להביא את הנדבה למרות ביטול העשה של הבאת קרבן לפני התמיד.
7. ראיה קרובה יותר לענייננו: מן התורה הרי נטילת לולב במקדש נוהגת גם בשבת, ואעפ"כ חז"ל אסרו את נטילתו בשבת אם חלה בחול המועד סוכות. נמצא שמי שבא למקדש בשבת מתחייב במצווה שאינו יכול לקיימה, ולעניין זה לכאורה אין הבדל בין איסורם של חז"ל לבין, להבדיל, איסור המשטרה בימינו (וראה יבמות צ ע"ב על סדין פשתן, שחז"ל פטרוהו מציצית, ובקרן אורה שם). למרות זאת, לא שמענו על איסור כלשהו על הציבור להיכנס למקדש בשבת חוה"מ סוכות, לא רק לכהנים העובדים אלא גם לעם הבאים סתם כך לראות כהנים בעבודתם. קיימת גם שיטה של התנא רבי יוסי ברבי יהודה (סוכה נא ע"א) הסובר ששמחת בית השואבה דוחה שבת ויום טוב. ודעת החזון איש (מועד סי' קנ סקכ"ד) שאפילו לדעת חכמים אפשר שרק כלי הנגינה לא הופעלו בשבת ויום טוב אבל שמחת בית השואבה התקיימה (קשה לענ"ד, מדוע אם כן רק במוצאי יו"ט הראשון של חג ירדו לעזרת נשים לסדר את המחיצה הדרושה?). לפי דעות אלו יוצא שהציבור שהה במקדש גם בהאיר השחר של שבת חול המועד, למרות שבכך התחייבו לכאורה בנטילת לולב. על כרחנו יש לומר אחת מן השתיים: או שהחיוב אינו נובע מהכניסה למקדש דווקא, אלא מעצם הנוכחות בירושלים; או שהחיוב אמנם מתחדש בכניסה למקדש, ובכל זאת מותר להיכנס אליו, גם לא לצורך קיום מצווה מוגדרת (כדוגמאות של ציצית וכו' לעיל) אלא לצורך נוכחות גרידא, אע"פ שבכך נכנסים לחיוב שאי אפשר לקיימו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה