החיפוש אחר כלי המקדש האבודים

נחבאים אל הכלים  || איפה נמצאים כלי המקדש?

אברך ירושלמי משוכנע שהפתרון נמצא במרתפי הוותיקן . הרפתקן בריטי היה מוכן לסכן את חייו ולחפור בהר הבית ומגילה מסתורית עשויה נחושת בכלל שולחת את המחפשים לעשרות נקודות שונות ברחבי יהודה

גורלם של כלי בית המקדש נחשב לתעלומה היהודית הגדולה מכולן, אבל דווקא בקרב שוחרי המקדש יש מי שטוענים שזה לא באמת משנה

מאת: ארנון סגל | מקור ראשון | דיוקן | 895 ט' בתשרי תשע“ה

ברצפת המערה שמתחת לכיפת הסלע בהר הבית, מצוי לוח שיש המכסה על בור – בור הרוחות. האחרון שפתח אותו היה קפטן מונטגיו בראונלו פארקר הבריטי, באביב. 1911 קפטן פארקר, בוגר מלחמת הבּוּרים ושוחר הרפתקאות, גמר אומר למצוא את אוצרות המקדש האבודים. אחרי כמה עונות חפירה עקרות מחוץ להר הבית, הוא החליט להסתכן ולחפור במקום שבו עמד המקדש.

כאשר הר הבית התרוקן בשל חגיגות נבי מוסא, שבהן נהגו המוסלמים לנהור למדבר יהודה, שיחד פארקר את השייח' הממונה מטעם הוואקף על מסגדי הר הבית. בתמורה דאג השייח' ששומרי המקום יקבלו משכורת משודרגת ויישלחו לחופשה לרגל החג. הקפטן ואחדים מאנשיו, כך נטען אחר כך, נכנסו באישון לילה למתחם הר הבית ושבו לשם במשך תשעה לילות רצופים. 

חלק מהכלים הגיעו בוודאות לרומא. שער טיטוס

החפירות שלהם התמקדו במתחם אורוות שלמה ובבור הרוחות. על פי גרסה מסוימת, אחד משומרי המסגד גילה את העניין במקרה וחש להזעיק תגבורת, בעוד החופרים נמלטים על נפשם. העיתון'החרות', שדיווח בהרחבה על הפרשה, מסר גרסה שונה: רק עשרה ימים לאחר שפארקר ואנשיו עזבו את המקום, “בא מושֹלמי אחד אצל המופתי ויספר לו כי הוא ראה בעיניו בלילה אנשים יוצאים ממסגד עומר נושאים שקים“.

עוד סופר שבין החפצים שנטלה המשלחת היו מטהו של משה רבנו, ארון הברית, המנורה, כלי המקדש, כתרו של שלמה המלך, טבעתו וחרבו, ועוד כהנה וכהנה. לפי השמועות עזבה המשלחת את העיר כשבאמתחתה עשר תיבות מלאות באוצרות. הארץ כולה סערה, אולם פארקר ואנשיו הצליחו לעלות בזריזות על סיפון יאכטה ביפו, והפליגו לאנגליה. 

אם אכן נטל עמו קפטן פארקר אוצרות יהודיים עתיקים, הרי שאלו מעולם לא נמסרו למוזיאון או הוצגו לציבור. וחבל, כי חשיפה שלהם הייתה מונעת, או לפחות מצמצמת, את התסביך היהודי שקושר את כלי המקדש ישירות עם הוותיקן. אנשים רציונליסטים לגמרי נתפסים בעניין הזה עד היום לאיזו אקסטזה בלתי מוסברת. “החזירו לנו את מה שלקחתם“, הם מסננים בזעם כלפי ראשי הכנסייה הקתולית בתבל, “את המנורה ואת הציץ שעל מצח הכהן הגדול ואת בגדי הכהונה ואת שולחן לחם הפנים “.

גם בחלוף אלפיים שנה, הנפש היהודית עדיין נסערת מהעניין; אך האמת היא שאין ראיה ממשית לכך שכלי המקדש ממתינים בוותיקן. המידע הקושר אותם לשם מעומעם למדי, מסתמך לא פעם על ראיות נסיבתיות, ומגיע מכלי שני או שלישי.

לא כל הדרכים מובילות לרומא, וגם אין טעם לעסוק בשתדלנות מול צלבנים מודרנים. מי שמעוניין באמת במציאת הכלים העתיקים, אמור ללכת קודם כול בעקבות פארקר ולחפש מתחת לפנס – כלומר בירושלים. מצד שני, כנראה קל יותר לתקוף את הוותיקן מאשר ללחוץ על הגורמים המקומיים בישראל לאפשר חיפושים במעמקי הר המוריה.

קיר באמצע המערה

האם היא מסתירה משהו? המערה שמתחת לאבן השתיה

אז מה אירע במפץ הגדול, הגרסה היהודית? מה קרה ברגע שבו המקדש וכליו נפוצו לכל עבר? האמת היא שזה לא קרה בבת אחת. ארון הברית, למשל, נעלם מכאן עוד בסוף ימי הבית הראשון. במסכת יומא (דף נ“ג עמ' ב) קיימת דעה האומרת שהוא גלה לבבל, ולעומתה דעה אחרת שלפיה הארון נגנז במקומו בידי המלך יאשיהו, שנים ספורות לפני החורבן. הרמב“ם, בהלכות בית הבחירה שבספר 'משנה תורה', מכריע כגרסה השנייה: “ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב, בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות, ויאשיהו המלך ציווה וגנזו במקום שבנה שלמה... ונגנז עמו מטה אהרן והצנצנת ושמן המשחה “ (פרק ד', הלכה א').

המקום המזוהה כיום כאתר קודש הקדשים הוא כיפת הסלע, שבמרכזה אבן השתייה - המקום שממנו על פי המדרש נברא (הושתת) העולם. בתחתית הסלע מצויה כאמור מערה עתיקה. אמנם לא ניתן לראות שם כיום את ארון הברית, אך קיימים בה חללים שטרם נחקרו. בחלק מצדיה חסומה המערה בקירות לא טבעיים, מה שמוכיח שבעבר הייתה גדולה יותר. האם ייתכן שמעברם השני של הקירות הללו מתחבא הארון?

דעה נוספת המובאת במשנה (מסכת שקלים, פרק ו') ממקמת את אתר גניזת ארון הברית כמה עשרות מטרים מאבן השתייה, בדיר העצים ששכן בצפון־מזרח עזרת הנשים שבמקדש. המשנה אף מספרת על כוהן שעסק בסך הכול בברירת גזרי עצים לשם הבערתם על גבי המזבח בבית המקדש השני, אך שילם בחייו מכיוון שגילה את מקומו של הארון. “של בית רבי חנניא סגן הכוהנים היו משתחווין... כנגד דיר העצים, שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז. מעשה בכוהן אחד שהיה מתעסק, וראה הרצפה שהיא משונה מחברותיה. בא ואמר לחברו. לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו, וידעו בייחוד ששם הארון נגנז “. בנקודה שבה שכנה בעבר לשכת העצים, נטועים כיום עצי זית. גם כאן טרם מוצו החיפושים אחרי הארון.

יש לציין כי קיים הבדל גדול בין ארון הברית לבין שאר כלי המקדש. בניגוד אליהם, את תוכנו של הארון - לוחות הברית המונחים בו - אין אפשרות לשחזר וליצור מחדש. ארון הברית, כאמור, גם לא היה כאן כבר בימי הבית השני, ולמען האמת הסתדרו לא רע בלעדיו. כך למשל ניתן לפרש את דברי ירמיהו הנביא בעניין: “והיה כי תרבּו ופריתם בארץ בימים ההמה נאום ה' לֹא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב ולא יזכרו בו ולא יפקודו ולא ייעשה עוד“.

יונתן שטנצל

בכל הקשור לכלים החשובים האחרים של בית המקדש, אין ספק שלאחר חורבן הבית השני הם הגיעו לרומא, כמתועד בשער טיטוס המפורסם. “ובימים ההם יצא אחד הכוהנים ושמו יהושע בן תבותי אשר נשבע לו הקיסר להציל את נפשו אם ימסור בידו חלק מכלי הקודש, והוציא אליו מקיר ההיכל שתי מנורות זהב כתבנית מנורות ההיכל “, מספר יוסף בן מתתיהו ב'מלחמת היהודים'. “גם שומר אוצר המקדש ושמו פנחס נפל בידי הרומאים וגילה להם את מקום כותנות הכוהנים ואבנטיהם, גם הרבה ארגמן ותולעת שני אשר נצבר שם לצורכי הפרוכת“.

במקורות היהודיים מופיעות עדויות לכך שכלי המקדש הוחזקו לאורך זמן בידי מחריביו. רבי אלעזר בן רבי יוסי, תנא בן המאה השנייה לספירה, מעיד במסכת יומא (דף נ“ז עמ' א') כי ראה ברומא את הפרוכת שהבדילה בין ההיכל לבין קודש הקדשים, ואף הבחין בטיפות דם הקורבנות שהותזו עליה במקדש מדי יום כיפור. רש“י מציין שם, על סמך תיאור תלמודי במקום אחר, כיצד זכה רבי אלעזר בהזדמנות לחזות בפרוכת: היה זה לאחר “שריפא את בת מלך רומי שנכנס שד בגופה, והכניסוהו לאוצר המלך ליטול כל מה שירצה, ושם ראה כלי בית המקדש באוצר“.

במקום אחר מציין רבי אלעזר בן רבי יוסי שראה ברומא גם את ציץ הזהב, ומעיד שהמילים “קודש לה'“ נכתבו עליו בשורה אחת, סוגיה שנחלקו בה התנאים.

גם מדרש אבות דרבי נתן, המאוחר יותר, מונה לצד רשימת האוצרות שנגנזו את אלה שיצאו לגלות. “חמשה דברים העשויין וגנוזין“, נכתב שם. “אלו הן: אוהל מועד וכלים שבו, ארון ושברי לוחות שבו, צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה, והמטה, ומקלו של אהרן, שקדיה ופרחיה, ובגדי כהונה ובגדי כוהן משיח. אבל מכתשת של בית אבטינס (הממונה על הכנת הקטורת - א“ס), שולחן ומנורה ופרוכת וציץ (טס זהב שנשא הכוהן הגדול על מצחו) עדיין מונחין ברומי“. משלוש המילים האחרונות אפשר להסיק שבמאות השמינית עד העשירית, זמן כתיבתו המשוער של המדרש הזה, עדיין לא נחשבו מנורת המקדש, שולחן לחם הפנים, הפרוכת והציץ בחזקת נעדרים.

פרופ' סטיבן פיין מה'ישיבה אוניברסיטה' בניו־יורק טוען במאמר שפרסם שלאחר תהלוכת הניצחון שערך טיטוס, הוצגו כלי המקדש לראווה ב'מקדש השלום' האלילי ברומא, שהושלם ממש באותה עת (שנת 75 לספירה). פליניוס הזקן, היסטוריון רומי בן התקופה, מתאר את המקדש הזה כ “אחד המבנים היפים ביותר שהעולם ראה אי פעם“.

כלי מקדש משוחזרים במכון המקדש

בין היתר הוא הכיל אוצרות שנלקחו שלל מהארצות שכבשו הרומאים בכל רחבי העולם העתיק, ולכלי בית המקדש היהודי היה שם כנראה מקום של כבוד. לימים נהרס מקדש השלום ברעידת אדמה שפקדה את רומא ובשרפה שפרצה שם, אך את שרידיו ניתן לראות גם היום.

פרופ' פיין מניח שיהודים רבים נהרו למקדש האלילי הזה בימיו הגדולים כדי לחזות בכלים שהובאו מירושלים החרבה, ובפרט במנורת הזהב. למקום הגיעו גם כמה מחכמי המשנה, שהרבו לפקוד את רומא במסעות שתדלנות, וביניהם רבי אלעזר בן רבי יוסי הנזכר לעיל. רבי שמעון בר יוחאי אף מעיד שראה ברומא את המנורה בכבודה ובעצמה.

מאז עברה בירת האימפריה כיבושים ופלישות, וכמו שאר אוצרותיה גם כלי המקדש נעלמו. ואולם, בקרב יהודי העיר סבבה עוד במשך שנים רבות שמועה עיקשת על נוכחותם שם. בנימין מטודלה, שביקר ברומא במאה ה־12, מציין שבעיר קיימת “מערה שבה החביא טיטוס את כלי המקדש שהביא מירושלים“. בנוסף הוא כותב שראה “במה“ - ככל הנראה כנסייה - ובה שני עמודי נחושת שמקורם בבית המקדש הראשון, מקדש שלמה, כפי שמעידה הכתובת “שלמה בן דוד“ שעליהם. לדבריו, בכל שנה בתשעה באב נטפו העמודים מים.

נציגי הוותיקן שתקו

כלים מבית המקדש נלקחו אם כן מירושלים לרומא, אך ייתכן שעשו גם מסע בכיוון ההפוך. תיאור דרמטי בעניין הזה מספק פרוקופיוס, ההיסטוריון הביזנטי שחי במאה השישית. הוא מספר שהקיסר בליזריוס, בן תקופתו, לחם בוונדלים והצליח להוציא מידם את אוצרות בית המקדש – שאותם נטלו הוונדלים מרומא כשבעים שנה קודם לכן. לאחר ניצחונו שלח הקיסר את חפצי הקודש לירושלים, שם הם נשמרו בכנסיית הניאה – כנסייה עצומה שנבנתה בידי הקיסר יוסטיניאנוס במקום שבו ניצבת כיום ישיבת הכותל. כאשר גברה הסכנה מצד צבאות זרים, הועברו האוצרות למנזר המצלבה ונקברו במקום מסתור, שעם הזמן אבד זכרו. אם לקבל את הגרסה הזו, שם, כלומר כאן, קבורים כלי המקדש עד עצם היום הזה.

הגורם הישראלי הראשון שהעז לפנות בנושא כלי המקדש לבכירי הוותיקן שברומא של ימינו, היה פרופ' שמעון שטרית, שר הדתות בשנים 95' ־ 96' "במסגרת ההבנות ההדדיות שנוצרו בין נציגי הוותיקן לנציגינו, חשבתי שנכון לבדוק האם חלק מכלי המקדש, ובפרט המנורה שמונצחת בשער הניצחון ברומא, נמצאים במרתפי הוותיקן “, אומר לנו שטרית. “לא היה לי מידע ודאי שזה אכן כך, אבל החלטתי להתחיל בבדיקה ידידותית בעניין הזה. בכל אופן, נציגי הוותיקן שתקו ולא הגיבו לבקשתי“.

כלי המקדש. המכתב מהוותיקן שנשלח לשטנצל

זה היה שקט מתוח?

“לא. שקט ניטרלי. זה היה רק נושא אחד מתוך סדרת נושאים שבהם דנו“.

בקשה דומה הפנו גם הרבנים הראשיים לישראל, כשביקרו בוותיקן בשנת 2004. 

הנשיא דאז משה קצב העלה אף הוא בפני בכירי הכנסייה את הנושא. שנתיים מאוחר יותר חשף ביטאון ש“ס 'יום ליום' כי הוותיקן נעתר לבקשת קצב ואפשר לנציגות של רשות העתיקות הישראלית לחפש אוצרות יהודיים אבודים במחסניו. המשלחת שהתה במרתפי הוותיקן שלושה ימים, אך לא איתרה שום ממצא משמעותי. “גילינו שיש מעט מאוד עתיקות במחסני הוותיקן“, סיפרה אז ל'מעריב' מנהלת תחום אוצרות המדינה, חוה כץ. “הדברים שהיו שם הגיעו ממקור לא ידוע. אין להם שום ערך בעל משמעות והם לא חשובים מדעית“.

מצד שני, ייתכן שאנשי הוותיקן לא הראו לקבוצה את כל מה שניתן להראות. בכתבה שהתפרסמה לפני שבועות אחדים באתר ערוץ 7 באנגלית, סיפר ד“ר יוסף פרגר, פעיל אמריקני פרו־ישראלי, כי בעבר ראיין יהודי בשם אוסקר גולדמן, שבשנת 1962 נכנס למרתפי הוותיקן בהזמנת האפיפיור יוחנן ה־. 23 על פי פרגר, גולדמן ראה שם “אוצר בלום של חפצים מימי הבית השני“ וכן “מנורת זהב חסרת בסיס“, אך לא יכול היה לקבוע אם היא אכן מנורת הבית השני.

לדבר עם האפיפיור בשפתו

הנציגים הישראלים הרשמיים אולי החליטו זה מכבר שהכיוון הרומאי מוצה, אך יונתן שטנצל, חרדי בן 38 מירושלים המשתייך לחסידות רדומסק, עדיין פועל במרץ למען הוצאת כלי המקדש מידי הוותיקן. לדבריו, הוא משוכנע “ב־ 99 אחוזים“ שהאוצרות עדיין שם. לאחרונה שיגר שטנצל מכתב לאפיפיור פרנציסקוס בכבודו ובעצמו, ובאופן מפתיע קיבל תשובה מהירה מבכירי הכנסייה בארץ הקודש. 

הארכיבישוף גיספ לזרוטו, נציג האפיפיור בישראל, הודיע במכתב לשטנצל כי עניינו נדון ברמות הגבוהות ביותר ואף בפני “האב הקדוש“. יחד עם זאת, לזרוטו בישר שאין לוותיקן כל מידע באשר לכלי המקדש. “לו היו הכלים הקדושים שמורים במקום כלשהו בוותיקן, יוחנן ה־, 23 יוחנן פאולוס השני, בנדיקטוס ה־ 16 או פרנציסקוס היו דואגים שהללו יוחזרו לבעליהם הלגיטימיים“, כתב. הארכיבישוף הוסיף והבטיח שאם תימצא בידי שטנצל הוכחה לכך שבמקום כלשהו בוותיקן שמורים כלי הקודש, היא תועבר לידי הממונה על הארכיונים ולידי האפיפיור בכבודו ובעצמו.

שטנצל לא מתרשם מההבטחות. לטענתו, בידיו הוכחות למכביר לקיומם של הכלים במרתפי הוותיקן, ואין בכוונתו להרפות מהנושא. לפני כחודשיים פתח האברך החרדי בקמפיין יוטיוב שפונה לאפיפיור ישירות בשפת האם שלו, ספרדית, ומסביר לו ברחל בתך הקטנה מה עליו לחפש בדיוטות התחתונות של מקום עבודתו. מכתבים ישירים ששיגר שטנצל אל הכס שברומא, נותרו בינתיים ללא מענה. הוא גם פנה לנשיא היוצא שמעון פרס וביקש ממנו להשתדל בעניין בביקורו בוותיקן בשלהי כהונתו, אולם הביקור חלף ופרס לא חזר ארצה עם הפרוכת או עם המכתשת של בית אבטינס.

שטנצל מביא ראיות רבות, לא כולן כה חזקות. למשל, עדות מכלי שלישי של איש עסקים חרדי בשם ישראל מילר, שאביו המנוח נהג לשחזר באוזניו מפגש עם מכר שסיפר לו כי ראה את כלי המקדש בוותיקן. אותו מכר טען כי עם תום מלחמת העולם השנייה נכנס למרתפים ברומא בעזרת פספורט איטלקי, וראה שם קלשונים עשויים זהב, כלי לאסיפת גחלים, מחבתות ואפילו את הפרוכת המקורית מהמקדש. את המנורה הוא דווקא לא ראה.

ראיה אחרת שעליה מצביע שטנצל היא מטבע שהונפק בשנת 1590 לרגל מינוי האפיפיור אורבנוס השביעי, ששימש בתפקיד 13 יום בלבד. על המטבע המיוחד מופיעה מנורה זהה לזו שהייתה במקדש. “הוותיקן“, אומר שטנצל, “נהג להנפיק מטבעות שבהם הופיעו כלים יקרי ערך הנמצאים ברשותו“, וממילא ברור לו שהמנורה מצויה אי שם בסביבתו של האפיפיור.

עוד עדות שמצטט שטנצל, גם היא בגדר מסורת לא כתובה, מגיעה מהרב גרשון חנוך ליינר, מנהיג הקהילה החסידית בראדזין. בשנת 1882 הגיע הרב ליינר לאיטליה במטרה להתחקות אחר תהליך הפקת צבע התכלת ולחדש את מצוות פתיל התכלת שבציצית. לפי מסורת חסידי ראדזין, ביקר הרב בוותיקן וראה שם צמר צבוע בתכלת שנותר מימי הבית השני, וגם את כלי המקדש. בנוסף מסתמך שטנצל על עדות רבם של יהודי לוב, הרב יצחק בוקובזה, שבשנת 1929 ביקר בוותיקן בהזמנת מלך איטליה ויטוריו עמנואל השלישי. דא עקא, הרב בוקובזה לא העיד שראה במדינה הקתולית את אוצרות המקדש או משהו דומה להם.

עוד לפני שמרחיקים נדוד עד לוותיקן, לא עדיף למצות את החיפוש כאן, בירושלים?

“אומר לך את האמת“, משיב שטנצל, “הסיכויים שהוותיקן ישיב את הכלים הם נמוכים מאוד. ועם זאת, מעצם העלאת הנושא התעורר בציבור החרדי גל עצום של התעניינות, וזה מה שאני רוצה. החלו לדון עמי האם מותר בכלל לקבל את הכלים לאחר שהיו בידי גויים, או היכן הם ישוכנו לאחר שיושבו ארצה. מישהו אפילו אמר לי שאם כל המאמץ יוביל לכך שהמדינה הציונית תקבל את כלי המקדש, כבר עדיף שיישארו בידי הקתולים. בכל מקרה, דיון כזה הופך את המקדש לעניין חי ועכשווי, ומעורר געגוע אליו. הוא כבר איננו רק פרט היסטורי יבש“.

למה בעצם חשוב כל כך למצוא את כלי המקדש המקוריים, כשב'מכון המקדש' בירושלים יש מי שטורח לייצר אותם מחדש?

“הכלים של מכון המקדש לא תמיד תואמים את ההלכה. הרבה מהכלים פשוט איננו יודעים איך ליצור, ולגבי כל פרט קיימות השערות, הערכות ומחלוקות. אם נקבל את כלי המקדש בחזרה מהוותיקן, בוודאי יתווסף לנו מידע בעניין הזה. שנית, חלק מהכלים המקוריים נמשחו בשמן המשחה שהיה עוד במשכן, ויש להם קדושה מיוחדת. שלישית, זהו רכוש העם היהודי שנשדד, ומגיע לנו לקבל אותו בחזרה“.

מטמון כסף מתחת החרוב

קטע ממגילת המקדש

ויש גם אפשרות אחרת, מרתקת, באשר למקום הימצאם של רבים מכלי המקדש. המפתח הזה לתעלומה נמצא ב'מגילת הנחושת' – טס נחושת שהתגלה בשנת 1952 בין המגילות הגנוזות בקומראן. שישים שנה לאחר שנמצאה, פשר המגילה הזו הוא עדיין בגדר מסתורין, והיא נחשבת למוזרה ביותר מכל 800 מגילות מדבר יהודה. הטקסט המופיע בה מספר על אוצר מסתורי שפוזר במקומות שונים: 3,282 כיכרות כסף, 1,280 כיכרות זהב, 65 מטילי זהב, 609 כלים עשויים מתכת ועוד - ובסך הכול מאה טונות של כסף, זהב וחומרים יקרים אחרים, שהוסתרו לפי המגילה הזו ב־ 64 נקודות שונות.

הנה שורה מדגמית מתוך מגילת הנחושת: “בחרובהא שבעמק עכור תחת המעלות הבואת למזרח אמות אריה ארבעין שִדת הכסף וכליה משקל ככרין שבעשרה“. 17 כיכרי כסף מוטמנים אם כן בחרוב שבעמק עכור, ובתרגום למידות של ימינו מדובר ב־ 370 ק“ג מהמתכת היקרה.

בין החוקרים קיים כמעט קונסנזוס על כך שהאוצר המוזכר במגילה מקורו במקדש. תיארוך טס הנחושת ואופי הכתב מתאימים למאה הראשונה או השנייה לספירה – סביב חורבן הבית השני ומרד בר כוכבא.

במגילה אף נזכרים שמות כלי מקדש המוכרים לנו ממקורות חז“ל ומהתורה. כאלה למשל הן “קסאות“, המזוהות עם “הקשוות“, כלי יקר במיוחד שבמשנה נאמר שמי שיעז לגנוב אותו יסתכן בכך שקנאים יפגעו בו. בנוסף מופיעות במגילה ה “מנקיאות“, הלא הן המְנקיות המוזכרות בספר שמות ככלי נלווה לשולחן לחם הפנים; ה“מזרקות“ ששימשו לזריקת הדם על גבי המזבח; וכן “כלי מעשר שני“ ו “לבושין“, ביניהם כאלו השזורים חוטי זהב – חיזוק נוסף לזיהוי האוצר עם בית המקדש.

ככל הנראה בשנות המרד הגדול (67־ 73 לספירה), כשהאנשים המופקדים על אוצרות המקדש חזו בבעתה בחילות אספסיינוס ההולכים ומתקרבים אל ירושלים, הם החליטו לעשות מעשה ולהחביא את מה שאפשר. את המנורה ושאר הכלים המיועדים לשימוש יומיומי הם הותירו בלית ברירה במקדש עד לרגע החורבן, אך עיקר האוצר נלקח בעוד מועד למקומות מבטחים. שם, ייתכן מאוד, הוא ממתין עד היום. נראה שמגילת הנחושת לא נועדה בשביל הדורות הבאים; כל מטרתה הייתה לשמש תזכורת מוצפנת ומקודדת למטמינים, כך שאחרי שהכוחות הרומאיים יסתלקו, יוכלו אנשי בית המקדש לזכור היכן הטמינו את האוצר. אך כשהסופה הזו אכן חלפה סוף־סוף, הם כבר לא היו שם כדי להיזכר.

מעת גילוי המגילה ועד ימינו ניסו שמונה משלחות לפענח את הקוד הקומראני ולאתר לפחות חלק מהמטמון. בין אלה היה גם הארכיאולוג האמריקני ונדיל ג'ונס, כומר שהתאהב ביהודים והחליט ללמוד בישיבה. ג'ונס, מי שכנראה שימש השראה לדמותו של אינדיאנה ג'ונס ההוליוודי, חיפש במשך למעלה מארבעים שנה את אוצרות המקדש על פי ההוראות שבמגילת הנחושת. לפני שלוש שנים הוא נפטר, ונטמן בארץ הקודש. את אוצרות בית הבחירה לא זכה ג'ונס לראות, אבל בדרך היה שותף לגילוי היסטורי חשוב: באחת המערות שבהן חפר הוא איתר כד קטן ובו שמן האפרסמון היוקרתי, שהכול חשבו כי נכחד עם החורבן. אגב, בתו של הארכיאולוג, שרה ריצ'רדסון, התגיירה ומתגוררת כיום במעלה־לבונה. היא ממשיכה בדרכו של אביה ומחפשת אחר כלי המקדש.

המנורה כמעט דולקת

לפעול בדרכים המסורות בידינו. הר חיים ריצ'מן, מכון המקדש

בזאת לא תמו כל פלאי מגילת הנחושת. עם פענוח הטקסט שבה, התגלה דמיון בלתי מוסבר בינו לבין חיבור בן 350 שנה ממקום אחר לגמרי. מדובר בקונטרס קצר בשם 'מסכת כלים', שהמקובל רבי נפתלי הירץ בכרך מפרנקפורט צירף לספרו. את המסכת הזאת הוא הביא עמו ככל הנראה מעיר המקובלים צפת, שבה שהה זמן רב. וכך נכתב שם: “אלו המשניות כתבו חמישה צדיקים גדולים, והם שימור הלוי וחזקיה וצדקיה וחגי הנביא וזכריה בן עדו הנביא. והם גנזו הכלים של בית המקדש ועושר האוצרות שהיו בירושלים, ולא יתגלו עד יום בוא משיח בן דוד במהרה בימינו, אמן ואמן כן יהי רצון“.

באופן מעורר תימהון, הן במגילת הנחושת והן באותה מסכת כלים מוזכר אתר הטמנה בשם 'תל כחלת', או 'כחל' או 'כוחלית'. על פי מגילת הנחושת הוחבאו בסביבת מקום זה אוצרות רבים, וכן העתק המגילה.

חשוב להבהיר: את מגילת הנחושת, שנתגלתה כאמור רק במאה ה־20, לא היה למחבר המסכת כל סיכוי להכיר, אלא אם המידע שבה עבר במסורת מדור לדור. ואם לא די בכך, המסכת מעידה על עצמה כי כותביה רשמו את העותק הראשון שלה על לוח נחושת.

בעוד שטנצל דולק אחרי מנורות בוותיקן, וארכיאולוגים מנסים לפענח את צפונות המגילה, מנורה חדשה ולא פחות מרשימה מזו המקורית כבר ממתינה מוכנה ברובע היהודי, רחוקה 300 מטרים בלבד ממשכן הקבע שאליו מקווים יוצריה להביא אותה. 

הרב חיים ריצ'מן, ראש מחלקת חו“ל במכון המקדש, משוכנע כי צריך להשקיע מאמצים בייצור כלים חדשים נוספים, ולא להיתקע בעבר: “גם אם יש כלים בוותיקן, זה לא פוטר אותנו מהמצווה העכשווית להכין את כלי המקדש. אפילו אם נוכל לבדוק ולהשוות את כלי המקדש שאנחנו יוצרים במכון לכלים העתיקים, ואפילו אם יתאפשר לנו להשתמש בפועל במקדש בחלק מהכלים המקוריים אם וכאשר ישובו, אנחנו מעדיפים לפעול בינתיים בדרכים המסורות בידינו ולהמשיך עד מקום שידנו מגעת“.

מכיוון שיש כל כך הרבה מחלוקות הלכתיות, מנין לכם שהכלים שייצרתם תואמים את המודל הנכון?

“מכון המקדש מעולם לא אמר שהכלים שהוא יוצר הם היחידים הנעשים באופן נכון, ושלא ניתן לערער עליהם; אדרבה, אנחנו מזמינים את כולם לנסות לעשות כלים טובים יותר מאלו שלנו“.