הלכה כבית הלל / הרב רונן נויבירט – רבני 'בית הלל'

מחששות קדושה מיותרים  || לחילול ה'

משום מה, כאשר הדברים נוגעים למקום המקודש ביותר ליהדות, מדיניות הפסיקה של פוסקים רבים בציונות הדתית עוסקת בעיקר בחששות * לצער הלב, גם הרבנות הראשית לוקה בכך

היזהרו מחששות קדושה 
מאת: הרב רונן נויבירט – מנכ"ל אירגון הרבנים 'בית הלל' 

כמו בראשית הציונות. הרב רונן נויבירט

לפני כשבועיים נתבשרנו שרבנות ירושלים לא תכלול בהכשר המהדרין את פירות אוצר בית דין, מדיניות הנהוגה ברשתות השיווק החרדיות. הסיבה למדיניות פסיקה זו היא החשש מטיפול בלתי ראוי בפירות השביעית והבאתם לידי הפסד או שימוש אסור. הפסיקה הרווחת אצל מרבית פוסקי הציונות הדתית, לעומת זאת, על-פי דרכו של הראי"ה קוק זצ"ל, היא להדר ולחזר אחר פירות קדושת שביעית ולדרוש את קדושת הארץ למרות החששות. "המאכל של ארץ ישראל מקודש בפנימיותו, ואינו מגושם כי אם בחיצוניותו, אבל ממאכלי חוץ לארץ צריכים להיזהר" (אורות הקודש ג' רצ"ה). למרות שפירות ארץ ישראל מצריכים תיקון גדול יותר ועשויים לעבור בהם על איסורים שאינם קיימים בפירות חו"ל, אומר הרב קוק שדווקא ממאכלי חוץ לארץ אנו צריכים להיזהר. שיטת הפסיקה של הרב קוק בענייני ארץ ישראל לא נעצרת ב"חשש" אלא שמה את הדגש על ההזדמנות בלי להתעלם חלילה מהחששות. איננו בונים את עולמנו הרוחני מחששות. אנו דורשים קדושה ולא נרתעים ממנה, אם כי עושים זאת באופן זהיר ובגבולות הראויים בבחינת "הגבל את ההר וקדשתו".

ברם, משום מה, כאשר הדברים נוגעים למקום המקודש ביותר ליהדות, מדיניות הפסיקה של פוסקים רבים בציונות הדתית משנה צורה והופכת לפסיקה של חששות וזו לצערנו גם מדיניות הפסיקה של הרבנות הראשית בסוגיה זו. אמנם, קיימת מחלוקת בין הפוסקים שעסקו בסוגיה על גבולות החיל והעזרות, ברם למרבית השיטות, ההולך סמוך לחומות במסלול הסובב את ההר אינו נכנס לשטח החיל והעזרות.

אכן יש לנו מצוות מורא מקדש, וחילול מקום הקודש חמור ומסוכן. זו מצווה יסודית כפי שכותב הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה כ"א): "הציווי שנצטווינו ליראה את הבית הזה הנזכר מאוד מאוד, עד שנקבע לו בלבנו מקום היראה וההערצה, וזו היא מוראת המקדש והוא אמרו יתעלה 'ומקדשי תיראו'". ברם, איך נקבע בלבנו את מורא המקדש, אם לא נדרוש את הקדושה הזו? איך נמצא את מקום הקודש אם נעסוק רק בחששות? את פרדוקס "חשש הקדושה" היטיב לנסח הרב נחום רבינוביץ שליט"א בתשובתו בה התיר עליה להר הבית: "כי כאשר אדם נכנס להר ונוהג בזהירות הראויה, ופורש ממקום שצריך לפרוש – אז מקיים בכך מצוות יראה, אבל אם אינו בא לשם כלל אין זה אלא כמתעלם ואין בכך לא יראה ולא כבוד!".

רבני בית הלל בהר הבית

אם נשאל ברחוב, גם ברחוב הדתי, "מהו המקום המקודש ביותר ליהדות?", ישיבו הרוב המכריע באופן אינסטינקטיבי – "הכותל המערבי". עיוות זה נוצר בגלל מדיניות הפסיקה שמרחיקה אותנו מדרישת קדושת המקדש, בשל "חשש קדושה". אם לא נעורר את הציבור שלנו לדרוש את קדושת הר הבית, ימשיכו שועלים להלך בו, המקום ימשיך להיות לבזיון ושממה ואנו נמשיך בדבקות ובאדישות להתפלל במקדש המעט שלנו ולהחמיץ את ההזדמנות שניתנה לנו אחרי אלפיים שנה להתקרב למקדש האמיתי.

עלינו החובה לעורר געגועים למקום המקדש, שאם לא כן, לא נזכה להגיע אליו כפי שמסיים הריה"ל את ספר הכוזרי: "גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה ראוי הוא לשכר בלא ספק והוא מקרב עת בוא תקוותנו, כמה שנאמר 'אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה, כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו'. רוצה לומר, כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו לה בני ישראל תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה".  עלינו לכסוף למקום המקדש ורק כך נוכל לחננו.

בראשית ימי הציונות והעליות השונות, קמו מרבית הרבנים והתנגדו לעליה לארץ, מאותן הסיבות של "חשש קדושה", אבל המציאות עלתה על דברי החכמים וההתעוררות של העם הביאה לאתחלתא דגאולה. גם לגבי גאולת המקדש, התהליך צפוי להיות דומה כפי שאומר המדרש (ספרי דברים י"ב ד'): "'כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-לוהיכם מכל שבטיכם' – דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר 'לשכנו תדרשו ובאת שמה' דרוש ומצא ואחר כך יאמר לך נביא".

ערב יום הכיפורים שבו אנו דורשים את קדושת השם בכל תוקף, עם כניסת שנת השמיטה שבה אנו דורשים את קדושת הארץ דרך פירותיה הקדושים, הגיע הזמן שנתעורר ונעורר את הציבור לדרישת קדושת מקום המקדש. אם העולם הרבני יוביל תהליך בזהירות, באחריות ובתבונה, נזכה לשנות את הסטטוס של הר הבית, לא במלחמה אלא בדרכי שלום והמחזיר שכינתו לציון, יחזיר את שכינתו למקום הקדוש, הר הבית במהרה בימינו. יהי רצון שנזכה.