הר הבית: המחמירים הם דווקא המקלים הגדולים

 מי מקל ומי מחמיר? || מי מפקיר ומי חרד לבית ה'?

רב שאוסר על יהודים לעלות להר הבית, פוסק למעשה שאת הר הבית יש למסור לערבים. רב שאוסר על יהודים לעלות להר הבית, פוסק שהשועלים ימשיכו להלך בהר ציון ששמם. רב שאוסר על יהודים לעלות להר הבית, פוסק שהבית השרוף והחרב ישאר שרוף וחרב

↓ מאת: הרב איתי אליצור

החמרה בהר הבית מקלה על הערבים להשתלט עליו (פלאש90)

בית כנסת מסוים עלה באש, כל אנשי הקהילה נמו אותה שעה בבתיהם. ליד בית הכנסת היה באותה שעה רק קלמן, השמש המסור. הוא נכנס לבית הכנסת והציל שלשה סידורים.

ספר התורה עמד על הבימה. אבל קלמן לא הציל אותו. קלמן הבין שאם יציל את ספר התורה, לא יהיה זה לכבודו של ספר התורה. ספר התורה היה מונח גלוי, ללא המעיל שלו. קלמן אינו עם הארץ, הוא יודע כמה חמור להחזיק ספר תורה ביד. לכן, הוא השאיר את ספר התורה והניח לו להשרף.

היה מי שטען שקלמן היה צריך להציל את ספר התורה ולא להניח לו להשרף. אבל קלמן לא יניח לכל מיני פוסקים מקלים להטעות אותו. קלמן אינו מחפש הקלות בהלכה. קלמן מחמיר. קלמן יודע כמה חמור ענשו של מי שמחזיק ספר תורה שאינו עטוף. כידוע, כל המחזיק ספר תורה ערום נקבר ערום. אז למה לקלמן להסתבך ולהקל במצוה כ"כ חמורה?

קלמן החמיר. ושכרו בצדו: הוא זכה והציל שלשה סידורים!

מי בדיוק מקל כאן

רב שאוסר על יהודים לעלות להר הבית, פוסק למעשה שאת הר הבית יש למסור לערבים. רב שאוסר על יהודים לעלות להר הבית, פוסק שהשועלים ימשיכו להלך בהר ציון ששמם. רב שאוסר על יהודים לעלות להר הבית, פוסק שהבית השרוף והחרב ישאר שרוף וחרב.

רב כזה אינו מחמיר, רב כזה הוא רב מקל. מקל קולא גדולה. הוא מאפשר לספר התורה להשרף, ובלבד שלא יגעו בו ביד. מי שמחמיר – מציל את ספר התורה. רב שמחמיר במצות קדושת המקדש – יורה ליהודים לעלות להר הבית.

ולמעשה, זה הרבה יותר פשוט מהדוגמא של ספר התורה. כי ספר תורה, באמת לכתחילה אין לגעת בו כשאינו עטוף. אבל עליה להר הבית כדינה אחרי טבילה – אין בה שום איסור. היא אפילו מצוה.

גישה פרטית

מה אפוא מביא יהודים לחשוב שהפקרת הר הבית לשועלים המהלכים בו היא החמרה במצות כבוד המקדש?

הגמ' אומרת: "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". אבל מסתבר שלא רק לקב"ה. גם אצל חלק מהיהודים, נוצרה מין תחושה שההלכה אינה חורגת מארבע אמותיהם הפרטיות. אנשים לא מבינים שלאיש ההלכה יש אחריות על העולם.

פעם העברתי שעור בענייני צדקה בישיבה תיכונית מסויימת. שאלתי את התלמידים מה טעמה של מצות צדקה. קבלתי תשובות רבות ומגוונות, שכמעט כולן התחילו במלים "כדי שנלמד": "כדי שנלמד לא להיות קמצנים", "כדי שנלמד לאהוב את העני", כדי שנלמד שגם מה ששלנו לא באמת שלנו" וכו' וכו'. כתבתי הכל על הלוח, ובסוף מחקתי הכל וכתבתי: "כדי שלעני תהיה ארוחת צהרים".

משום מה, נדמה לאנשים בימינו שתורה ומצוות לא נועדו לקחת אחריות על מה שקורה בעולם. זה שלעני תהיה ארוחת צהרים זה חשוב, אבל מצוות אני מקיים בשביל עצמי.

אבל התורה בונה מערכת ערכים שעם שלם צריך להתנהל לפיהם. יש לה מה לומר על ניהול מדינה, על הנהגת עולם, על אחריות לאומית.

מי שאומר: "מבחינתי שהר הבית יחולל, העיקר שאני לא אתקרב לחשש כרת", זאת אינה דרכה של הלכה. מי שפוסק כך, הוא מקל מאד.

הגישה הזאת הובילה את ההתנגדות לציונות לפני כמאה שנה. הגישה הזאת גרסה שלא כדאי להסתבך במצוות התלויות בארץ ובשאר עניינים. נשאר בגלות, וכל יהודי ישמור בארבע אמותיו על דיני שבת, כשרות, תפילה ותפילין. זאת תורה חלקית מאד.

ההיסטוריה הכריעה כגישתם של אלה שסברו שגם את המצוות הלאומיות יש לקיים. התהליך כמעט הושלם, נותר רק הצעד האחרון: בניין המקדש. למה אנו מתרפים?

התפרסם לראשונה באתר סרוגים >