פרשת העקדה- להתעורר בבוקר

ותחזינה | גליון 184 | ט"ו בחשון תשס"ה || פרשת וירא

לרפואת הרב יהודה יהושע בין איטה בריינדה, אשר בית ה׳ יוקד בליבו

עת שערי רצון להיפתח      
יום אהיה כפי לאל שוטח     
אנא זכור נא לי ביום הוכח   
העוקד הנעקד והמזבח

(פיוט מתוך תפילת ראש השנה)

הסיפור המצמרר של עקידת יצחק גורם ללבנו לפעום בכל שנה ושנה. הסיטואציה המחרידה המתוארת בתורה משרטטת את המעשה הנורא שנמנע ברגע האחרון, הטרגדיה שכמעט התרחשה. הראי״ה כותב בפירושו על סידור התפילה  כי לאחר העקדה העולם לא נותר כשהיה. ״ויהי אחר הדברים האלה״ (בראשית, כב א)... כל מה שעבר על המצוי כולו, הוא הכשר לקראת המאורע הנורא הזה״ (עולת ראיה).

הפתיחה לסדר קרבנות

בשבוע שעבר עסקנו במדרש הקדום המתאר את היסודות לקטע התפילה אותו אנו אומרים בכל בוקר- ״סדר קרבנות״. השבוע נמשיך ונתבונן בפרשיה המפורסמת ששובצה בפתיחת סדר קרבנות- פרשת העקדה. לפרשת העקדה נכתבו, ומסתמא גם יכתבו, אלפי פירושים, וכאן אינני מבקש לגעת בפרשיה עצמה אלא במעטפת שלה. לפני ואחרי פרשת העקדה שאנו אומרים בסדר קרבנות נמצאת שתי תפילות- אחת פותחת ואחת סוגרת. מעיון והתבוננות בתפילות אלו נוכל לשפוך אור לדש ושונה על פרשת העקדה ועל החלטת חז״ל לשבץ אותה בפתח תפילת שחרית.

״אֱ-להֵינוּ וֵא-להֵי אֲבותֵינוּ, זָכְרֵנוּ בְּזִכָּרון טוב לְפָנֶיךָ, וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם. וּזְכָר לָנוּ ה' אֱ-להֵינוּ, אַהֲבַת הַקַּדְמונִים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד וְאֶת הַשְּׁבוּעָה- שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּורִיָּה, וְאֶת הָעֲקֵדָה שֶׁעָקַד אֶת יִצְחָק בְּנו עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, כַּכָּתוּב בְּתורָתֶךָ״.

בקשה על זיכרון ורחמים

דבר ראשון נבחין במה שאנחנו מבקשים מה׳ בתפילה זו. אני מצאתי כאן שלוש בקשות: 1. זכרנו בזכרון טוב. 2. פקדנו בפקודת ישועה ורחמים. 3. זכור לנו את הברית ואת החסד וכו׳. שלושת הבקשות נעות סביב ציר הזיכרון (למרות המשמעות השונה של הפקידה אנו רואים שהיא הנובעת מן הזכירה). אנחנו מבקשים להזכיר לקב״ה דבר מה שהוא כביכול שכח- את פרשת העקדה. מה אנו רוצים להזכיר לקב״ה בפרשת העקדה? כדי לענות על שאלה זו מגיעה התפילה שבסוף פרשת העקדה ומפרטת את בקשותינו מה׳:

״רִבּונו שֶׁל עולָם, כְּמו שֶׁכָּבַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת רַחֲמָיו לַעֲשות רְצונְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם- כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ מֵעָלֵינוּ, וְיָגלּוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּותֶיךָ. וְתִתְנַהֵג עִמָּנוּ ה' אֱלהֵינוּ בְּמִדַּת הַחֶסֶד וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים. וּבְטוּבְךָ הַגָּדול יָשׁוּב חֲרון אַפְּךָ מֵעַמְּךָ וּמֵעִירְךָ וּמֵאַרְצְךָ וּמִנַּחֲלָתֶךָ, וְקַיֶּם לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ בְּתורָתֶךָ עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּךָ, כָּאָמוּר: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקב, וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק, וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכּר, וְהָאָרֶץ אֶזְכּר״.

אם בתפילה הקודמת היה הזיכרון הדומיננטי, כאן אנו מגלים שהרחמים הם הבקשה החוזרת ונשנית: ״כמו שכבש אברהם את רחמיו כן יכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך ותתנהג במידת הרחמים...״ בואו נבחין מאיפה הרחמים הללו נובעים- מאברהם שכבש את רחמיו על בנו והתמסר לצו הא-להי הקר. פעולתו של אברהם משפיעה, במובן מסויים, על הקב״ה, ומביאה אותו לנהוג באותה צורה כלפינו בחזרה. הפיכת הרחמים האנושית הופכת להפיכת הדין הא-להית.

בעקבות סיפורי החסידים

סיפור חסידי מספר על גזרה נוראה שהתגלגלה על עם ישראל בימיו של הבעל שם טוב. מיד הלך הבעש״ט אל מקום מסויים ביער והתפלל תפילה מסוימת. התבודדותו של הבעש״ט ותפילתו אכן הועילו, והגזרה התבטלה. דור לאחר מכן, כאשר הבעש״ט נפטר והמגיד ממעזריטש היה הרבי הגדול, נגזרה שוב גזרה נוראה על היהודים. פנה המגיד לקב״ה ואמר: ״אני אינני מכיר את המקום אליו הלך הבעש״ט להתפלל, אבל את התפילה אני מכיר״. מיד התפלל המגיד את התפילה והגזרה התבטלה. השנים חלפו וגם המגיד החל לעולמו, אך גזרות חדשות על עם ישראל המשיכו לבוא. כאשר הגיע שמען אל הרבי מרוז׳ין (כמדומני) הוא פנה לה׳ ואמר: ״אני אינני מכיר את התפילה ובוודאי אינני מכיר את המקום הסודי ביער, אבל את הסיפור אני מכיר״. סיפר הרבי את הסיפור לחסידיו ובזכותו התבטלה הגזרה.

מלבד החן הרב שיש בסיפור הזה, ובמשמעות שהוא מעניק לסיפורים חסידיים, אני מרגיש שיש בו מסר נוסף. הפעולה שיש לפעול איננה משוואה מתמטית- ללכת למקום מסויים ולהגיד מילים מסויימות, אלא תנועה נפשית שורשית ופנימית שהיא זו המביאה לביטול הגזרה. את התנועה יוצר הבעש״ט בדרך מסויימת, שכבר השתכחה מהעולם. כעת מה שנותר הוא לספר את הסיפור על מנת שהוא יעורר את אותה תנועה ואותה הרגשה- וזה כבר מספיק. הגזרה התבטלה.

פרשת העקדה- התעוררות עצמית

וזה מה שאנחנו עושים בקריאת פרשת העקדה. אנו מזכירים לעצמנו ומעוררים בליבנו את הרחמים והחסד, את הפיכת מידותינו על פי רצונו של ה׳. לאחר שאת הפעולה הזו פעלנו על עצמנו, לאחר שאת נפשנו כיוונו למקום של זיכרון הברית, החסד והשבועה, כיבוש הרחמים לעשות רצון ה׳ בלבב שלם- אזי תשפיע פעולתנו, כביכול, על הקב״ה, וגם הוא יזכור אותנו בזיכרון טוב ויתנהג עמנו במידת החסד ובמידת הרחמים.

יוצא מכאן שאת הבוקר, מיד עם השכמתנו, אנו מזכירים לעצמנו כי הכל תלוי בנו- אם אנחנו רוצים שהשמיים יתעוררו עלינו ברחמים אנו עצמנו צריכים לנהוג ברחמים, אם אנו רוצים שה' יזכור אותנו בכל עת לטובה- עלינו לזכור אותו (ואף יותר מכך- את עצמנו!) בכל רגע לטובה. פרשת העקדה והתפילות העוטפות אותה קוראות לנו להתעורר ולעורר את עצמנו ללכת בדרכיו של הקב"ה ולזכור את דבריו של הבעל שם טוב- ״דע, מה שלמעלה- ממך!״, מפני ש״בזכירה סוד הגאולה״.