הרצל מקוב – מנהל מרכז מורשת בגין

רצה לשנות את הסטטוס קוו || פחד מהרבנים

גם אנו צריכים לדבוק בזכות שגם אם אין אנו יכולים לממשה כרגע, יש להמשיך לשאת אותה בעם ישראל ולחנך לאורה עד ליום בו תוכל להתממש וכפי שקיווה בגין "נכונן במקום בו עמד תמיד, את בית מקדשנו השלישי". והוסיף לאחר מכן "בלי תותחים קדושים"

↓ בגין רצה אבל פחד

מרגע הגיעו לציון ראה מנחם בגין במאבק על זכויותיו של העם היהודי בהר הבית ובכותל המערבי משימה קדושה והעניק לה עדיפות גבוהה. כאשר הגיע כחייל בצבא אנדרס הפולני לארץ ישראל פקד ביום הכיפורים את הכותל המערבי. בתקופה ההיא טענו הערבים שהכותל הינו חלק מהר הבית ולכן הוא נתון לשלטונו של הוואקף המוסלמי, ובתוקף זאת הם מסרבים שהיהודים יתקעו בשופר ברחבה במוצאי יום הכיפורים. בגין שנכח בעת שהשוטרים הבריטים חודרים לרחבה בעת התפילה ומכים את הבית"רים שהעזו לתקוע בשופר החליט שיעשה הכל על מנת למנוע מדבר זה להישנות. עם כניסתו לתפקיד מפקד הארגון הצבאי הלאומי והכרזת המרד הודיע בגין לשלטונות המנדט שכל פגיעה בזכויות היהודים בכותל המערבי, לרבות תקיעת שופר ביום הכיפורים, תגרור אחריה פגיעה בחיילים הבריטים המוצבים בארץ. האיום של האצ"ל השפיע יותר מתלונות הוואקף על הפגיעה בקודשי האיסלאם, והיהודים – לאחר שנים של איסור – חזרו לתקוע בשופר ברחבת הכותל.

כמפקד האצ"ל פנה בגין למפקדה האזורית המשותפת לכלל המחתרות בירושלים מיד עם סיום ההפוגה הראשונה, על מנת לאפשר לכוחות האצ"ל והלח"י בסיוע כוחות ההגנה לפרוץ יחד ולשחרר את העיר העתיקה והר הבית, אך נדחה פעם אחר פעם. גם לאחר שניתנה הפקודה והכוחות היהודים פרצו את החומה והאוייב החל כבר לסגת, נתקלו הכוחות בפקודה לסגת שכן הוכרזה ההפוגה השנייה. את המהלך הזה כינה בגין "תשעה באב השלישי בתולדותינו – אסון האסונות של המערכה הצבאית בישראל". כל ימיו באופוזיציה המשיך בגין לפעול למען שחרור ירושלים והר הבית וקיווה שיום אחד יקום מחדש בית המקדש על הר המוריה. בתשע-עשרה השנים שבהן היה חלק מירושלים בשבי השלטון של ממלכת ירדן, היתה תנועת החרות בראשותו של בגין הגורם הפוליטי היחיד ששמר נאמנות לשלמות ירושלים וביכה את כיבושה.

כשהגיעה שעת הכושר ופרצה מלחמת ששת הימים שאותה כינה מלחמת הגאולה, פנו בגין ויגאל אלון לאשכול ודיין ודרשו את שחרור העיר העתיקה. זאת למרות התנגדות אישים בממשלה שחששו משליטת ישראל במקומות הקדושים לנצרות ולאיסלאם. בהגיע הרגע של מגעים על הפסקת אש דרש בגין את כינוס הממשלה, ושם דחף להחלטה ההיסטורית על שחרור ירושלים. לאחר המלחמה הוביל בגין החלטה בוועדת השרים לענייני ירושלים לפתוח את שער המוגרבים לביקור יהודים ללא תשלום, וזאת על אף התנגדות הערבים. 

במשא ומתן בקמפ דיויד ביקשו האמריקנים שיתאפשר להניף מעל הר הבית את הדגל של ירדן או של ערב הסעודית כמחווה למדינות ערב המתונות ובמטרה להביאן לתמיכה בהסכם עם מצרים. בגין הדף מיד את הבקשה וקבע שהר הבית איננו שייך למוסלמים גם אם יש שם מקומות הקדושים לאיסלאם שאותם ישראל מכבדת. הר הבית שייך ליהודים בלבד.

בנוגע לתפילות יהודים בהר הבית הרי שבגין למרות רצונו לשנות את הסטטוס קוו במקום לא רצה להכניס עצמו לדיון ההלכתי בנושא וקבע במכתב מפורט לפרופ' פנחס הכהן פלאי בעניין זה כי "בעוד אשר הרב גורן יודע מקום על הר הבית שבו מותר גם לטמא מתים כמונו לעלות אליו, רבים וגדולים אומרים שהאיסור הוא מוחלט כל עוד לא היטהרנו על ידי קורבן פרה אדומה (אשר עליו אומר רש"י כי אין להציג שום שאלות לגבי מצווה זו. היא צו מוחלט בתורה ועלינו להישמע לו). אל לנו להכניס את ראשינו לריב בין הרים אלה. בעיניי זהו שיקול חשוב מאד בקשר לקבלת הכרעה". את המכתב לרב פרופסור פלאי שנכתב ביוני 1981, זמן קצר לפני הבחירות, מסיים בגין בכותבו: "אם אשוב ואבחר להיות ראש ממשלת ישראל, עוד אחפש את הדרך הנכונה למצוא פתרון. זו אינה התחייבות, אך יש בכך הבעת תקווה".

גם אנו צריכים לדבוק בזכות שגם אם אין אנו יכולים לממשה כרגע, יש להמשיך לשאת אותה בעם ישראל ולחנך לאורה עד ליום בו תוכל להתממש וכפי שקיווה בגין "נכונן במקום בו עמד תמיד, את בית מקדשנו השלישי". והוסיף לאחר מכן "בלי תותחים קדושים".