כך נתניהו שומר על ירושלים || בלי רחמים
רק שלוש שעות וחצי ביום (07:30-10:00, 12:30-13:30) פתוח הר הבית לכניסת מי שאינם מוסלמים, אך כפי שניתן לראות ממעקב שקיימנו השבוע במבואת הכניסה להר, 'פתוח' הוא ביטוי אופטימי ומוגזם-משהו * האם ההמתנה המתסכלת נועדה לגרום למחכים לסוב על עקבותיהם? יש בסיס לחשדות |
| מבואת שער המוגרבים השבוע. בעוד התיירים זורמים פנימה ללא עיכובים, יהודים שומרי מצוות נאלצים להמתין שעות ארוכות |
↓ ארבע דקות בהר/ רחל סלע
את תאריך עלייתי בכסלו קבעתי לחנוכה, חג חנוכת המקדש, אין מתאים מזה. נרשמו בעיקר נשים אך גם כמה גברים. יום אחד התקשרה ילדה. היא רוצה לציין את בת המצווה שלה בעלייה להר הבית עם בנות המשפחה, החברות והשכנות. קיימנו שיחה רצינית וממושכת, כשבכל פעם אני מזכירה לעצמי שאני מדברת עם ילדה בת 12. ביקשתי לשוחח עם אבא או אמא שלה. אכן, הם מאשרים, יוזמת העליה היא שלה והם עומדים מאחוריה. הסברתי את המורכבות ההלכתית, את הצורך בטבילה מקדימה וכל מה שנלווה לה לילדה עצמה, לאחיותיה ולחברותיה. להם זה היה טבעי: הבנות ילמדו ויטבלו.
תיארתי להם את כל התסבוכת המנהלית הכרוכה בעליה להר. הזהרתי את בני המשפחה שהם עלולים להתאכזב, ציינתי שעל ההר יש ערבים שיצרחו עלינו, שאיננו אדונים בהר בפועל ואין לנחש איך יתנהלו אירועי בת המצווה.
הכל ברור להם, והם החליטו: הולכים על זה.
תוכנית בת המצווה: עלייה להר הבית ואחריה סעודת הודיה. הם שלחו לקרובים ולחברים הזמנות. הכנתי דף הנחיות מפורט שיענה על הנדרש לכל מגוון העולות הפעם, מעין הכנה מקדימה ותיאום ציפיות. כמה מילים עקרוניות על משמעות העלייה, פירוט ההלכות, סדרי העלייה, הלו"ז המתוכנן, הבהרת הקשיים ועוד ועוד. שלחתי את הדף בדוא"ל לכל מי שאישרה את השתתפותה בעלייה.
7.30 בבוקר, יום שני השבוע. ברחבת הכניסה למרכז דווידסון מתכנסים בהדרגה: כלת בת המצווה, אִמָהּ וסבָתהּ בת ה-76 שהגיעה במיוחד מקליפורניה. איתן עוד שלוש נערות ועשר נשים מבוגרות יותר, חברות המשפחה, ועוד חמש נשים ושני גברים – וכן תינוק – שנרשמו אצלי בלי קשר לבת המצווה. הגיעה גם מדריכה נוספת שנרתמה לעלות איתנו למקרה שיפצלו את הקבוצה על פי הגזרות החדשות. סך הכל 26 איש.
דברי הקדמה רוחניים ומעשיים, ואנו ממהרים למבואת הכניסה שתהווה לנו שער להר השם. התיירים היפנים קיבלו בחיוך נעים את מעברנו לצידם עם מילות התנצלות והסבר. לפני עמדת הבידוק מחכים כבר כעשרים גברים, ומבשְׂרים לנו שעולים בקבוצות בנות עשרה איש בלבד, כשבין קבוצה לקבוצה המתנה ממושכת.
אנחנו נמעכות בנתיב הצר שבין הגדר לבין היפנים, שבמהרה עלו ההרה והתחלפו בגויים משאר קצות עולם. מחכות. מנסות למצוא נחמה פורתא בקיום דבר השם לגבי הר המוריה "ונהרו אליו כל הגויים". כשהצלחנו במידת מה להתרכז, ניצלנו את הזמן להסברים על המקדש ועל הר הבית. הזמן יוּעד למקדש ולפיכך אני מנצלת אותו ליעוּדוֹ, גם אם אנחנו עדיין למַטה.
בתוך הרעש של התיירים החולפים והשוטרים היוצאים 'לעשות סדר', והבנים שנדחקים לקחת את נעליהם אחרי העלייה ואחרים שנדחפים אל הבידוּק, לבין בר המצווה שלידינו בכניסה לַכותל עם חצוצרות, שופרות ותופים – אני מנסה לדבר על אברהם אבינו בעת העקידה, המניח יסודות למקדש, ועל אדם הראשון שנברא ממקום כַּפָּרתו, על המַכּבים שנַענו לנס שנעשה להם ופעלו כנדרש, והמנורה שבָּנו שאינה כזו הכתובה בתורה. יעל מוסיפה דברים על שרה ורבקה וסימני הברכה שבאהלן, על אהבת השם ויראתו.
מצב כה משונה. כמובן, לא כולן שומעות בנתונים הקשים האלו, אבל הרבה מהן מנסות להקשיב וגם אחרים סביבנו. אולי זהו איננו שיעור רעיוני מרומם ונינוח, ובכל זאת משהו שעדיף שייעשה כשעומדים חסרי ישע בַּתור, במקום לכעוס ולבזבז זמן.
מדי פעם אני ואחרות נכנסות לעמדת הבידוק להתחנן שיניחו לנו לעלות וגם שיאפשרו למען השם לעשות זאת בקבוצות בנות יותר מעשרה יהודים כל אחת. והתשובה הקבועה בטון התוקפני: "אל תבקשי כלום ואל תסבירי כלום. זה לא תלוי בי. צאי מכאן!". וגם: "זה שהיא סבתא זקנה שבאה מקליפורניה לא מעניין אותי", ו"כן, גם התינוק נכלל בתוך ספירת ה-10". אני מנסה לענות לתהיות הנשים והילדות "למה בעצם אנחנו מחכים?". שאלה קשה ללא תשובה פשוטה. אני מנסה תשובות מורכבות.
הזמן עובר. 9:30.
אני מקווה שלקראת שעת הסגירה (10:00) יכניסו את כולנו יחד. יש בי איזה צד אופטימי שמאמין גם באדם. לא. ממש לא כאן. עוד תחנון מיוסר מניב את התוצאה: "קבוצה אחרונה – רק עשרה, כולל ילדים ומדריכה". בלב כבד בחרנו מי ייכנס. נכנסנו. 16 נשארו בחוץ, מלבד כמה גברים נוספים שהגיעו בינתיים.
חיטוט גועלי בתיקים. נמצא חומר מרשיע: על כרטיסי ההדרכה שלי נגזר שיישארו בחוץ. ועוד דבר: דף קשר של "נשים למען המקדש". על זה הוא חייב, ממש חייב, לשאול את הקצין אם אוּכל להכניס. אמרתי לו: "עזוב, אל תעכב אותנו בגלל זה, אשאיר זאת בחוץ", אבל במחווה אבירי באישור קצין הוא הסכים להשאיר את הרשימה בתיקי.
שוטרת בודקת אותי אישית בחדרון הצדדי. אולי אני מחביאה אקדח מתחת לכיסוי הראש? ואולי סידור תפילה בגרביים? לא, אני לא. גם לא בכיסים. גם לא מצאה כתובת מתסיסה בין שתי החולצות. הוראות אחרונות: "לא להשתטח, לא לשיר, לא להתפלל" וגו', נאמרות בהדגשה ובחומרה, ואנחנו רצות (עם הסבתא) במעלה גשר המוגרבים.
9:56. אנחנו עוברות את סף השער ונכנסות להר. ארבע דקות לסגירה. עומדות לשאוף אוויר הר הבית לנשמה, לשני משפטי פתיחה וברכת "שהחיינו", כשהשוטרים כועסים עלינו: "לא לעמוד, לכו מהר!". המוסלמיות הצורחות בדרך כלל, כבר החלו להתקפל ולאסוף את הכסאות עם תום שעות "עבודתן", אבל לכבודנו ניעורו ל"הדרן" וליוו אותנו בצרחות רמות.
10.00 – יצאנו משער השלשלת הסמוך.
ארבע דקות בהר הבית. ארבע דקות בתוך החורבן הכואב במִקדש של מַטה, המכוון כנגד מקדש של מעלה הצופה ומחכה לנו. אנו מחכות מחוץ לשער השלשלת לשאר החברות, אלו שלא נכנסו. הן לא מגיעות. מתברר שלא נותנים להן להתקרב. התקדמנו אליהן בהמשך רחוב השלשלת והתחלנו לרקוד, אך השוטרים לא מרשים לרקוד כאן. אולי כי זה לא כל כך צנוע שנשים רוקדות ברחוב. תחומי האיסורים המשטרתיים מתרחבים כל הזמן. לא רצינו לקלקל את מצב הרוח לבת המצווה ולכן לא התווכחנו. הלכנו לסעודה החגיגית שהמתינה לנו בדירה פרטית סמוכה. כאן יכולנו לשיר ולרקוד בחופשיות.
"לשנה הבאה בירושלים הבנויה". ככל שהיא בנויה וגדולה ומרגשת, היא איננה נחשבת בנויה, כי המקדש חרב. כך קבעו חכמינו, וכמה צורב הרגשנו זאת היום.
אנו מעבירות רשמים הסבתא מספרת (באנגלית): "הגעתי לארץ לראשונה בשנת 1961. עמדנו על גג, מרחוק, וחיפשנו את מקום הר הבית שבקושי אפשר היה לזהות. אחר כך הגעתי לכאן שוב בשנת 1968 ונכנסנו להר הבית בלי שום בעיות ושום בדיקות". אבל דווקא בעלייה היום, למרות כל הבעיות – "ברגע שנכנסנו להר הרגשתי משהו רוחני חזק מאד. התרגשתי מאד".
בת המצווה: "ניסיתי להתעמק בקשר היהודי לארץ ישראל, וראיתי שהקשר הכי חזק הוא להר הבית. לכן רציתי שבחגיגת בת המצווה שלי נעלה להר הבית. אני שמחה שעשינו זאת למרות שנכנסנו לזמן כה קצר ואפילו שלא כולן הצליחו לעלות. אבוא שוב, עוד הרבה פעמים".
אינני מתאפקת מלומר בעצמי כמה משפטים: בפרשת השבוע שעבר יוסף, כשהיה בבית האסורים, לא חלם שכעבור זמן קצר הוא יהיה מִשנה למלך מצריים. באותה מידה, לפני מאה שנים לא האמין איש שנמנה כאן כיום שישה מליון יהודים במדינה גדולה ומתפתחת. כשנעשה את כל מה שבידינו לעשות עד קצה גבול היכולת – השם ייחלֵץ לעזרתנו. הבָּא ליטהר – מסייעין בידו. הדרך היחידה להתמודד עם התסכול הזה היא להאמין שאיננו עובדים כאן לבדנו על שינוי המציאות, אלא יחד עם השם. גם הוא ימלא את חלקו בַּמַהלך אם רק יזהה שיש כאן עם מי לעבוד.
רחל סלע, מדריכה בתנועת 'נשים למען המקדש'
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה