הצדק איתנו || את מי זה מעניין?
עלינו לחדש את היכולת הזאת, להאמין, להקריב ולהיאבק, גם אם לא מדובר בקפה בחמישה שקלים או במילקי. גם אם מדובר במקום היסטורי מקודש, בעל חשיבות לאומית ודתית
↓ אופיר אקוניס מקנא במחכים לבנין אריאל
יותר מכל דבר אחר, הר הבית מעורר בי קנאה. לא קנאות, קנאה.
מצטער, אבל אינני עולה על משכבי בלילות לחלום על חידוש עבודת הקורבנות בבית המקדש השלישי העתיד להיבנות שם, אבל אני בהחלט מקנא באהבה הלוהטת, בנאמנות המוחלטת ובמסירות הבלתי מתפשרת של המוסלמים ל'חרם א-שריף'.
בויכוחים המדיניים-תיאולוגיים שאנחנו מנהלים עם המוסלמים, זכותו של מי גדולה יותר במקום זה, הצדק בלי שום ספק לצדנו. עבורנו הר הבית הוא המקום המקודש ביותר. עבורם הוא רק שלישי בחשיבותו. בתי המקדש עמדו על ההר הרבה קודם שנבנה עליו המסגד העומד שם היום. אז מה? לעמדות היסטוריות או דתיות אין שום חשיבות בוויכוח הזה.
השאלה איננה מי צודק. אנחנו צודקים יותר – ובכל זאת, הר הבית איננו בידנו. לא להלכה ולא למעשה. כשאנחנו מנופפים בזכויות ההיסטוריות שלנו בהר הבית, בזכות לחופש הפולחן הדתי, נשבעים ב'סטאטוס-קוו' שהפך למצווה מקודשת, המוסלמים משיבים בקנאות בלתי מתפשרת. את הוויכוח על זכותנו על הר הבית אנחנו מנהלים עם עצמנו: בין דתיים לחילוניים, בין דתיים כאלה לדתיים אחרים, בין פוליטיקאים מימין לפוליטיקאים מהשמאל.
המוסלמים כלל אינם מתייצבים לדיון הזה. הוויכוח הזה איננו נוגע להם. השאלות, מי צודק ולצד מי עומדות העובדות ההיסטוריות, כלל אינן מטרידות אותם. הם לא צד בויכוח. הם כבר ניצחו בו.
בדיונים בכנסת או בבמות עיתונאיות, אני מתבונן בבני שיחי, הפוליטיקאים ואנשי הדת המוסלמים, כועס, משוכנע בצדקתנו – אבל גם מלא הערכה. ככה אוהבים. זאת מסירות לרעיון ולסמל, לכל סמל ולכל רעיון, דתי או אידיאולוגי. את היכולת הזאת לאהוב ללא מצרים, להאמין בלי פקפוק, להתמסר בלי אנוכיות, נדמה לי שאיבדנו.
אין זה אומר שאין מקום לפשרות, להתחשבות בזכויות האחר וברגשותיו. אבל עלינו לחדש את היכולת הזאת, להאמין, להקריב ולהיאבק, גם אם לא מדובר בקפה בחמישה שקלים או במילקי. גם אם מדובר במקום היסטורי מקודש, בעל חשיבות לאומית ודתית.
מצטער, אבל אינני עולה על משכבי בלילות לחלום על חידוש עבודת הקורבנות בבית המקדש השלישי העתיד להיבנות שם, אבל אני בהחלט מקנא באהבה הלוהטת, בנאמנות המוחלטת ובמסירות הבלתי מתפשרת של המוסלמים ל'חרם א-שריף'.
בויכוחים המדיניים-תיאולוגיים שאנחנו מנהלים עם המוסלמים, זכותו של מי גדולה יותר במקום זה, הצדק בלי שום ספק לצדנו. עבורנו הר הבית הוא המקום המקודש ביותר. עבורם הוא רק שלישי בחשיבותו. בתי המקדש עמדו על ההר הרבה קודם שנבנה עליו המסגד העומד שם היום. אז מה? לעמדות היסטוריות או דתיות אין שום חשיבות בוויכוח הזה.
השאלה איננה מי צודק. אנחנו צודקים יותר – ובכל זאת, הר הבית איננו בידנו. לא להלכה ולא למעשה. כשאנחנו מנופפים בזכויות ההיסטוריות שלנו בהר הבית, בזכות לחופש הפולחן הדתי, נשבעים ב'סטאטוס-קוו' שהפך למצווה מקודשת, המוסלמים משיבים בקנאות בלתי מתפשרת. את הוויכוח על זכותנו על הר הבית אנחנו מנהלים עם עצמנו: בין דתיים לחילוניים, בין דתיים כאלה לדתיים אחרים, בין פוליטיקאים מימין לפוליטיקאים מהשמאל.
המוסלמים כלל אינם מתייצבים לדיון הזה. הוויכוח הזה איננו נוגע להם. השאלות, מי צודק ולצד מי עומדות העובדות ההיסטוריות, כלל אינן מטרידות אותם. הם לא צד בויכוח. הם כבר ניצחו בו.
בדיונים בכנסת או בבמות עיתונאיות, אני מתבונן בבני שיחי, הפוליטיקאים ואנשי הדת המוסלמים, כועס, משוכנע בצדקתנו – אבל גם מלא הערכה. ככה אוהבים. זאת מסירות לרעיון ולסמל, לכל סמל ולכל רעיון, דתי או אידיאולוגי. את היכולת הזאת לאהוב ללא מצרים, להאמין בלי פקפוק, להתמסר בלי אנוכיות, נדמה לי שאיבדנו.
אין זה אומר שאין מקום לפשרות, להתחשבות בזכויות האחר וברגשותיו. אבל עלינו לחדש את היכולת הזאת, להאמין, להקריב ולהיאבק, גם אם לא מדובר בקפה בחמישה שקלים או במילקי. גם אם מדובר במקום היסטורי מקודש, בעל חשיבות לאומית ודתית.
_במיוחד_ אם מדובר במקום היסטורי בעל חשיבות לאומית ודתית עליונה עבורנו, שהוא האתר הקדוש ביותר ביהדות. אבל מדוע צריך להרחיק עד למוסלמים כדי לשאוב השראה או לקנא? הבט על יחסם של בני הדת הכי קרובה לנו, השומרונים, על הר קודשם. האם יש ברי דעת שיכולים לתאר לעצמם שהם לא יעמדו על רגליהם האחוריות אם ינסו לגזול מהם את הר גריזים? לעומתם, רובנו איבדנו מזמן את הנאמנות המוחלטת והמסירות הבלתי מתפשרת להר הבית.
השבמחק