זוכה פרס ספיר: רומן העוסק במזבח, מקדש וקרבנות

הבית אשר נחרב || ראובן נמדר

מנימוקי ועדת הפרס: 'הבית אשר נחרב' מתאר בהצלחה מרשימה הדחקה רבת שנים של היהדות המודרנית את שורשיה הקדומים

↓ הבית אשר נחרב - זוכה פרס ספיר

הבית אשר חרב/ ראובן נמדר

ספרו של ראובן נמדר 'הבית אשר נחרב' בהוצאת כנרת זמורה-ביתן, זכה השבוע בפרס ספיר היוקרתי. עלילת הספר עוסקת באנדרו כהן, פרופסור ומומחה עולמי לתרבות השוואתית, המתגורר בניו יורק וחי את מנעמי העיר הגדולה בדירת פאר המשקיפה על נהר ההדסון, עד שלפתע פורצים לתודעתו ולחייו חלומות והזיות חסרי פשר על המשכן ועבודת הכוהנים בבית המקדש בירושלים.

מנימוקי השופטים על ספרו בעת הכרזת מועמדותו לפרס: "אל תוך עולמו המוגן, הבטוח והזחוח של אנדרו כהן, פרופסור ניו יורקי לתחום הטרנדי ביותר האפשרי – תרבות השוואתית – פורצת לפתע, ללא כל התראה, מציאות אחרת. כהן חוזה שורה של חזיונות שבהם כהן אחר, הכהן הגדול בבית המקדש בירושלים, עוסק בפעילות שאין זרה ממנה בעולם הניו-יורקי הנכון פוליטית ותרבותית: הוא מקריב קורבנות ביום הכיפורים, שוחט בעלי חיים ומזה את דמם על המזבח בבית המקדש שבירושלים.

"המבט בפעילות הזאת, שהיא בה בעת חסרת משמעות והגיון (מבחינתו) וספוגה במשמעות אדירה (מבחינת אנשי הבית, בית המקדש, בטרם נחרב) מערערת את כהן. בהבית אשר נחרב מתעד ראובן נמדר ביד אמן בוטחת, בעברית עשירה ורבת רבדים, את הבקיעים הניבעים בזה אחר זה בביתו המקצועי, המשפחתי והנפשי.

"זהו סיפור של כישלון, כישלונו החרוץ של המומחה לתרבות השוואתית בהבנת התרבות שהיא, כפי שמעיד שמו, מורשת אבותיו. כהן מייצג את ההדחקה רבת השנים של היהדות המודרנית את שורשיה הקדומים. התעלמותו מן הרבדים הבסיסיים, הראשוניים, הקמאיים של הקיום היהודי בפרט והקיום האנושי בכלל, מביאה עליו קריסה מוחלטת, שסופה התפכחות. הדרך שבה מתואר הכישלון הזה היא הצלחה ספרותית מרשימה".

לרגל הזכיה נביא כאן פיסקאות אחדות מתוך הספר (עמ' 399-401):

חזיונות לא תקינים בעיניים ניו-יורקיות.

נמדר בעת קבלת הפרס

אחד משיאיה של השהות בירושלים היה סיור מאורגן של האורחים הנכבדים בעיר העתיקה, סיור פיוטי-היסטורי מרתק שהודרך על-ידי לא אחר מאשר מכרו הוותיק יהודה עמיחי, שכבר קנה לו אז שם של משורר לאומי לא מוכתר.

הסיור נערך בצהריו של יום אביב ירושלמי שלהט כיום קיץ לכל דבר. ארוחת הצהרים שקדמה לו היתה עשירה וכבדה מהמקובל בארצות הברית ובאירופה והמכובדים התנהלו אחריה ברפיון מנומנם בין סמטאותיו הצרות של הרובע היהודי המחודש, המומים מעיצובו המבצרי, המחניק, ומהשימוש המופרז, הפורנוגרפי, שנעשה באבן המקומית ושגרם לו להיראות כמו חלום בלהות ארכיטקטוני הלום אור וגאווה. גולת הכותרת של הביקור ברובע היהודי היתה ביקור מבודח למחצה במוזיאון איזוטרי שהציג כלים עתיקים-חדשים ששוחזרו על פי תיאורים, ציורים ותחריטים מימי המקדש. הרב שייסד את המוזיאון ומנהל אותו הוא בעצמו כהן, הזהיר אותם עמיחי במבודח, קורץ קריצה חברית-אירונית לעברו של אנדרו, והעניין שלו בבית המקדש ובכליו איננו מחקרי גרידא. המוזיאון, הסביר המארח, איננו בית נכות המשמר את שרידי העבר אלא 'מוזיאון עתיד' שהכלים השמורים בו מיועדים לשימוש בבית המקדש השלישי שיוקם לאחר שיוסר מעל הר הבית המסגד המוסלמי הידוע, המכונה בפיהם של הפנאטים הנחמדים שלנו בכינוי הסובלני והמלבב 'השיקוץ המשומם'.

הטון האירוני של עמיחי נעלם ואיננו מרגע שעמדו רגליהם בשעריו של המוזיאון ואת מקומו תפסה נימה שיפוטית, קצת צורמנית, שהעידה על מצוקתו התרבותית. הוא אמנם התעקש עדיין להתייחס אל המקום כאל קוריוז גרידא, מין זרות צבעונית של העיר הקדושה-נפלאה-משוגעת, אבל השכיחות ההולכת ומתגברת של המלים 'טירוף' ו'מטורפים' בדבריו העידה על מבוכתו ההולכת וגוברת, מבוכתו של אדם המציג בפני אורחיו את המשוגע המשפחתי – חושש משיפוטם אותו, את המארח, יותר מאשר משיפוטם את המשוגע עצמו. חשוב היה לו להדגיש שמייסדי המקום ומנהליו הם לא יותר מאשר שוליים סהרוריים של החברה הישראלית 'השפויה', ושהתורמים הם בכלל לא ישראלים אלא אמריקאים דווקא (שוב קריצה, קצת פחות חברית והרבה פחות אירונית, לעברו של אנדרו). אנדרו, שחש את מצוקתו והרגיש צורך להיחלץ לעזרתו, העיר כמה הערות מחוכמות על המצאת הלאומיות, על הבניית העבר בצלם ההווה ועל הכמיהה הפנטסטית אל 'תור זהב' אבוד הנמצאת בבסיסו של כל פרוייקט בינוי אומה. 'זהב תרתי משמע, במקרה הנוכחי', הוא הצביע על כלי הזהב המוזרים שזהרו עמומות בתיבות התצוגה. הנוכחים צחקו בהקלה, מרגישים שוב בבית בתוך הקלישאות האקדמיות הישנות והטובות. גם עמיחי חייך אליו בהכרת תודה, למרות שניכר בו שהמבוכה שעורר בו 'טירופו' של המקום טרם שככה.

הרב-הכהן, מייסדו ומנהלו של המוזיאון, נכנס בצעד נמרץ אל החדר – קוטע בהופעתו את שיח המלומדים המאולץ. כיפה לבנה גדולה שמנורות בנות שבעה קנים נסרגו לתוכה בחוטי זהב ותכלת כיסתה את ראשו וצווארון חולצתו הלבנה היה מקופל בקפידה על שולי המקטורן, מזכיר לאנדרו במוזרותו האופנתית את ביקורו הראשון בירושלים. הוא התגלה כאיש רהוט ונבון, הרצאת הדברים שלו היתה מקורית ומרתקת ולא נעדרה גם גוונים של הומור עצמי ואירוניה. הדבר בלט במיוחד, מוסיף למעמד נופך סוריאליסטי וצובע אותו בצבעיו המצועפים של חלום בהקיץ, כשתיאר את המציאות האפוקליפטית שאליה שאף. רק האש הזרה שבערה בעיניו, אש שאנדרו ראה כבר במבטם של המטיפים האוונגליסטים הפראים-מניפולטיבים של צפון אמריקה, הסגירה את הלהט הפנימי הלא-מתפשר, המסוכן, שמילא אותו והכתיב את מעשיו.