פרשת בשלח - נסים שבכל יום ויום

ותחזינה || גליון 195 | י“א בשבט תשע“ה | פרשת בשלח

מאת: יובל קופרמן

הגיליון השבוע מוקדש לעילוי נשמת סבי דוד אריה בן פנינה ז״ל

מעניין מה הייתה המנגינה של שירת הים, מה היה הלחן בו שרו משה ובני ישראל את השירה הספונטנית והמתפוצץ לאחר ההצלה הגדולה... דמיינו לעצמכם את המעמד- האם היו שם נגנים ו׳כליזמרים׳ שפצחו במחול? האם הייתה זו מקהלה עצומה שחזרה אחרי המילים שמשה חצב מלבו? בכל מקרה ניתן להגיד ששירה זו נתנה את אותותיה בתורה היטב. היא שינתה את צורת הכתיבה והפכה את שבת פרשת בשל ל׳שבת שירה׳ החגיגית.

״נכון כסאך מאז ישיר משה״

השבוע הייתי רוצה להתבונן במזמור צג בתהילים. זהו מזמור מוכר מאד שאנו אומרים פעמיים בכל שבת. חז״ל קשרו את המזמור הזה לשירת הים בדרשה מופלאה: ״נכון כסאך מאז״- מ״אז״ של ״אז ישיר משה״ נכון כסאו של ה׳. בעקבות קישור זה אני רוצה לבקש על המזמור כולו ולהעלות כמה שאלות: מה הנושא שלו? מה המסר שהוא מבקש להעביר?

״ה' מלך גאות לבש, לבש ה', עז התאזר, אף תכון תבל בל תמוט. נכון כסאך מאז, מעולם אתה. נשאו נהרות, ה', נשאו נהרות קולם, ישאו נהרות דכים. מקולות מים רבים אדירים משברי ים, אדיר במרום ה'. עדותיך נאמנו מאד, לביתך נאוה קודש, ה' לארך ימים״

מלכותו של ה׳ בעולם

נראה שאת המזמור הקצר אפשר לחלק לשלשה חלקים- פסוקים א-ב מתארים את כינון מלכותו של ה׳ בעולם. מלכותו של ה׳ מתבטאת בגאות (גאון) ועוז, בכינון התבל כולה ובנצחיותה. החלק השני, פסוקים ג-ד, מתאר לנו את נשיאת קולם של הנהרות והימים אל ה׳. נשיאת קול במקרא לרוב מבטאת בכי או זעקה, וגם אצלנו איננה אלא התמרמרות כנגד הקב״ה. אם נתבונן במזמור זה כביטוי מאוחר ורטרוספקטיבי על קריעת ים סוף נוכל להגיד כי הים מוחה על קריעתו, על הפרת שלוותו וסדרי טבעו. התמרמרות זו נותנת לשלטונו ולמרותו של ה׳ על העולם כולו גוון עוצמתי. נכון- צעקת של הימים חזקה ואדירה, ומוכיחה לנו כמה עוצמתיים ואדירים הימים, אך מתוכה אנו מגלים כי אפילו יותר מהם ״אדיר במרום ה׳״.

עד כאן המהלך ברור למדי- ה׳ מלך מאז ומעולם. רוצים הוכחה? תראו מה קרה בים סוף בעת יציאת מצריים! ה׳ קרע את הים לשניים בן רגע. הים סער ובכה, מחה וערער- אך עוצמתו של ה׳ רק התחזקה והתאדרה מכך. לאור הסבר זה נראה החלק האחרון, המורכב מהפסוק האחרון, מעט מנותק. פתאום אנחנו עוברים לדבר על עדותיו של ה׳, הלא הם דברי התורה ועל בית המקדש לו נאה ולו יפה הקודש. אגב, מעניין לשים לב כי פסוק זה מאד מזכיר את אחד הפסוקים בשירת הים- ״נהלת בעוזך אל נוה קדשך״ (שמות, טו יג). בשלושת המילים האחרונות של המזמור הוא חוזר לנושאו המקורי- כינון מלכות ה׳, ומודיע לנו כי הקב״ה היה הווה ויהיה- ״לאורך ימים״. מה, אם כן, נאמר בפסוק האחרון? ומה הקשר לשאר המזמור?

בעקביות המלבי״ם

כדי לענות על שאלה זו אני רוצה לבקש להציץ בפרוש המלבי״ם לפסוק זה, הנותן זווית עמוקה ויפה: ״העדות שהעדת אתה הם נאמנו יותר מקולות מים רבים אדירים, שהקולות האלה של המים יעידו שאתה מושל על מערכת השמים והטבע ומנהיגם כרצונו, ויאמרו שהוא אדיר במרום, אבל אתה העידות כי אינך אדיר במרום לבד כמנהיג מרחוק, רק כי לביתך נאוה קודש, העדות שקבלנו ממך היא שאינך רחוק מאתנו, יושב מרום, רק (אלא) אתה יושב בבית המקדש ומנהיג שם השגחה נפלאה... והנהגה זאת היא בביתך, במה שאתה שוכן בבית מקדש, ולא שתעשה נס ופלא לפרקים, רק (אלא) ה׳ בביתו לאורך ימים, עד שהנהגה ההשגחיית (על פי ההשגחה) היא קבועה לאורך ימים ומתמדת״

נסים שבכל יום ויום

אני חושב שהמלבי״ם נוגע כאן בנקודה מאד עמוקה, שלנו- אנשי תרבות המערב, קשה לפעמים לזכור. קריעת ים סוף היא פלא בלתי נתפס, נס עצום. אני בטוח שאיש מאתנו לא היה נשאר אדיש נוכח מחזה כזה. אבל יציאת מצריים לא מסתיימת בקריעת הים וגם לא במתן תורה, הקסום והפלאי לא פחות. יציאת מצרים נחתמת בהתיישבות עם בארצו, בהקמת בית המקדש. יציאת מצרים, ובכלל כינון מלכות ה׳ בעולם, אינה הרואית ונסית. היא אינה מתרחש על קולות מים רבים ובמשברי ים אדירים כי אם ביום-יום האפרורי והפשוט. בעדותיו של ה׳, הלוא הם דברי התורה והמצוות, ובבניין בית קבע לעבודתו, ליראתו ולאהבתו. כשזוג מתחתן הוא צריך לדעת כי לא טקס החתונה הוא פסגת השיא אלא היום-יום שאחריו, החיים ביחד.

מזמור צג בתהילים, וכך שירת הים עצמה, אינם חותמים בפלא הגדול של קריעת הים כי אם בבניין המקדש ובשגרה שמגיע לאחריו. התגלותו של ה׳ וכינון מלכותו לא מתרחשים באותות ובמופתים כי אם בעבודת ״ה׳ לאורך ימים״ ובקריאה ״ה׳ ימלוך לעולם ועד״, ואנו, עמו, ״נצח ישראל לא ישקר״, לא נרדוף אחר נסים עצומים ואדירים, אלא נבקש את ה׳ בפשטות ובשגרה, בנסיו שבכל יום יום.