ויקהל - "תוכו רצוף אהבה"

ותחזינה || גליון 200 | כ"ג באדר תשע"ה | פרשת ויקהל-פקודי

מאת: יובל קופרמן

פתיחתא ל"דרשה חסידית"

ב״ה לאחר ארבע שנים של כתיבת והוצאת ״ותחזינה״ אני שמח לגשת לכתיבת הגיליון המאתיים. לרגל גיליון זה אני רוצה לחרוג מעט ממנהגי, בו אני מנסה לעמוד על עומק פשוטי המקראות ודרשות חז״ל, ואבקש לכתוב מעין "דרשה חסידית". חלק מאופייה של הדרשה הוא חוסר הצורך להוכיח ולנמק את הקישורים והמהלכים, ולתת לדברים לדבר בעד עצמם. מסופר על אחד הרב׳ס החסידיים, רבי מרדכי מלכוביטש, שדרש בתורה בעיר מינסק לפני מתנגדים לדרך החסידות. כאשר הסביר את פרשנותו לפסוקים צחקו המתנגדים ואמרו: ״בדבריך אין הפסוקים מתיישבים כלל!״ השיב ר׳ שלמה: ״סבורים אתם שכוונתי ליישב את הפסוק בספר?! אין הוא זקוק לכך כלל! רוצה אני ליישב את הפסוק בקרב לבי!״ (על פי אור הגנוז 345) אני מקווה שהדרשה הבאה תיישב את המקראות והמדרשים בקרבינו ותראה לנו בדרך הלב, ולא השכל, את הנתיב אל הקב״ה.

עדיים של הר חורב

בפרשתנו מתוארת ההתנדבות הגדולה למשכן, ובתוך התיאור המלבב מספרת לנו התורה: ״ויבואו האנשים על הנשים, כל נדיב לב, הביאו חח ונזם וטבעת וכומז״ (שמות, לה כב). יש לבאר את פשר הכינוי, שחוזר על עצמו עשרות פעמים בפרשות ויקהל-פקודי, ״נדיב לב״ (או ״נשיאת לב״, ״חכמת לב״ וכו׳). כמו כן יש להסביר את פשר הפירוט של התכשיטים השונים ואת מהותם. חז״ל אמרו שבני ישראל התנדבו להביא לבית המקדש ״תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים״, ובכלל זאת גם תכשיטים אינטימיים המדגימים ומשמשים לקיום היחסים בין איש לאשתו (מסכת ברכות, סד ע״א). יש להסביר מה ראו בני ישראל להביא תכשיטים שכאלו תרומה לבית המקדש, ומה הרעיון שהם מסמלים.

וכדי להסביר כל זאת עלינו לעיין במדרש מופלא במסכת שבת המתאר את מעמד הר סיני: ״דרש ר׳ סימאי: בשעה שהקדימו בני ישראל ״נעשה״ ל״נשמע״ באו שישים ריבוא של מלאכי שרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו שני כתרים... כיוון שחטאו ישראל (בחטא העגל) ירדו מאה ועשרים מלאכי חבלה ופירקום, שנאמר: ״ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב (לד י)״ (פח ע״א) לפני שנרד לעומק המדרש אני רוצה להתבונן בפסוק המובא כאסמכתא לפירוק הכתרים. מה שמתואר הוא התנצלות, התפרקות של העדיים, שהם שרשראות או תכשיטים, שקיבלו בני ישראל בהר סיני. אם כן הכתרים נקראים בפשט הפסוקים תכשיטים. אותם תכשיטים מיוחדים שקיבלו עם ישראל בעת מעמד הר סיני אינם, כמובן, תכשיטים פיזיים וממשיים, כי אם נקודות אור, מדרגות רוחניות, סוג של עיטור מטאפיזי. ויש לומר שאת אותם תכשיטים שפרקו בני ישראל בעת חטא העגל הם קיבלו שוב בעת הקמת המשכן- והם הם התכשיטים שהם הביאו כתרומה להקמת אוהל מועד.

נתבעים ונותנים

וצריך לבאר את מהות התכשיטים, ומדוע קיבלו אותם בני ישראל בהר סיני, ומדוע תרמו דווקא אותם לבית המקדש. ויש להקדים את מאמרם הידוע של חז״ל: ״ביום חתונתו״- זה מתן תורה״, שבעת קבלת התורה התרחשה החופה הגדול של הקב״ה ועם ישראל, חגיגת החתונה של עם קדוש ישראל וא-להיו. וידועה המשנה הראשונה במסכת קידושין: ״בשלושה דרכים האישה נקנית... בביאה״, והיכן מצינו ביאה בין קוב״ה וכנסת ישראל במעמד הר סיני? אלא שיש לומר כי התכשיטים שקיבלו בני ישראל בהר סיני, שהם (כפי שראינו) ביטוי למערכת היחסים האינטימית בין איש לאשתו, הם הביאה של החתונה הגדולה של הר סיני. כאשר עם ישראל אמר ״נעשה ונשמע״, שהוא ביטוי של מסירות נפש עמוקה, של התמסרות ומוכנות ללכת אחרי הקב״ה ותורתו ׳באש ובמים׳, הוא הכריז על החיבור העמוק עם הקב״ה ולכן זכה וקיבל את התכשיטים.

אבל עם ישראל חטא, וכפי שתיארו זאת חז״ל ״ככלה המזנה בחופתה״, והתכשיטים התפרקו. אותה אש של תאוות זנונים, שבערה בעת חטא העגל, נדלקה שוב כאשר נתבעו בני ישראל להביא את התרומה למשכן, או כפי שאומר ר׳ אבא בר אחא בירושלמי על מסכת שקלים: ״אין את יכול לעמוד על אופייה של אומה זו: נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין״ (א א). אש התאווה שהתגלתה בתרומה לעגל מתגלית בטהרתה בתרומה למשכן, ושברי התכשיטים נלקחים כתרומה לקודש.

נדבת הלב

ומתוך כך נוכל להבין את הפסוק ״ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה׳ למלאכת אוהל מועד״ (לה כא), שהתרומה שהביאו היא אותה מתנה שקיבלו מה׳ בעת מעמד הר סיני, ולכן נקראת ״תרומת ה׳״ ולא "תרומת ישראל". וגם יש להסביר כי התרומה הייתה הלבבות והרוח של האנשים, כמו שכתוב: ״כל נדיב לב״ (ה)- שנידבו את ליבותיהם ממש. והלב הוא ביטוי לאהבה העמוקה ולקשר שבין איש לאשתו. ולכן מכונה חכמת עשיית המשכן ״חכמת לב״- מפני שהעוסקים במלאכה עשו לב ממש, לב בני ישראל לאביהם שבשמיים.

וזהו בניין המשכן, ש"תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים"- שעם ישראל, בני ירושלים, ריפדו וריצפו משכן ומעון לייחד את עצמם לה', ובו ה' יהיה מיוחד להם. זהו בית המקדש, ליבו של עולם. ומתוך דברים אלו , שיוצאים מן הלב  נכנסים אל הלב, נזכה לומר שוב : ”נעשה ונשמע“ ולבנות מחדש, בנשמתנו ובירושלים עיר חיינו, את המעון הקטן והאהוב, שלנו ושל דודנו.