‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת ויקהל-פקודי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת ויקהל-פקודי. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 23 במרץ 2017

בצלאל - על שם חכמתו נקרא - להורות נתן בלבו/ הרב ישראל אריאל

פרשת המקדש || ויקהל - פקודי תשע"ז

שניים הם שפעלו להקמת המשכן, משה איש האלקים ובצלאל איש המעשה, האמן אשר הופקד על הביצוע הנכון של הוראות משה. על אמן גדול זה הוטלה המשימה להכין את כל הנדרש למשכן: בעבודות עץ, בזהב, כסף ונחושת, וכן באריגת יריעות, בצביעה ובמלאכות רבות אחרות. מלאכות אלה נעשו בתנאי מדבר צחיח, ובהעדר אמצעים הכרחיים הנדרשים למלאכה כה מורכבת.


↓ מאת: הרב ישראל אריאל

מן הכתובים אנו למדים, שכדי להוציא את הרעיון מן הכוח אל הפועל יסד בצלאל את בית הספר לאמנות הראשון בישראל, ככתוב: 'ולהורות נתן בלבו'. כלומר, מאחר ונזקק לאמנים רבים אשר יעשו את המלאכה כדי להעמיד את המשכן תוך חדשים אחדים - בראש חודש ניסן, היה צריך לחלק את העבודה לאמנים רבים - איש איש במקצועו ומלאכתו, לפיכך עמד הוא ואהליאב ולימדו את תורת האמנות לכל איש אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה. 

בעל 'אור החיים' הקדוש מעיר בענין זה, שלימדתנו התורה על תכונתו המיוחדת של בצלאל. שכן, פעמים שאדם יכול להיות גאון בתורה או במקצוע כל שהוא, אך אינו יכול להעביר את לימוד חכמתו לאחרים, ואילו בצלאל ניחן ביכולת הסברה וכן בשאר שיטות הלימוד כדי להעביר את ידיעותיו בכל האמנויות לאחרים. 

כן מצביע בעל 'אור החיים' על תכונה של רוחב לב אצל בצלאל, שכן, רוב האומנים צרי עין בהעברת מקצועם לאחרים, והם שומרים על סודם עמם מפני תחרות ואף מפני צרות עין לשמה, וכפי שקרה לבית אבטינס ולבית גרמו – משפחות הכהונה בימי בית שני – שסירבו ללמד את מקצוע עשיית הקטורת ועשיית לחם הפנים לאחרים, ראה יומא (לח, א) שחכמינו ז"ל גינו אותם על כך. ואילו לבצלאל היתה מידה של רוחב לב כדי להעביר את ידיעותיו לאחרים, כענין שכתוב: 'ולהורות נתן בלבו', היינו, זו היתה משאת נפשו, לחנך וללמד אחרים, ולגדל כשרונות חדשים בישראל, שידעו להמשיך ולפאר את המקדש בכל תפארתו.

יום שבת, 12 במרץ 2016

פרשת פקודי: המקדש מביא התחדשות לעולם

פרשת המקדש || פקודי | שמואל בן חמו

technologyבסוף ספר שמות מגיעים לסיום בניית המשכן. התורה מתארת איך בני ישראל שמחו ומתוך התלהבות גדולה תרמו לעשיית המשכן. 

↓ מאת: שמואל בן חמו

בני ישראל הזדרזו לתרום זהב, כסף, בדים וכל מה שנדרש. לאחר יומיים משה רבנו מצווה אותם להפסיק להביא דברים נוספים למשכן. כמו שכתוב: 

וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר, אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה, לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ; וַיִּכָּלֵא הָעָם, מֵהָבִיא וְהַמְּלָאכָה, הָיְתָה דַיָּם לְכָל-הַמְּלָאכָה--לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ; וְהוֹתֵר (שמות לו,ו-ז) 

השמחה והכיסופים של עם ישראל לקראת בנין בית להקב"ה הינו מראה מרנין. 

השמחה הזאת הפכה לעצב כאשר בסיום עשיית המשכן השכינה לא שרתה ואף אחד לא הצליח להעמיד את המשכן. אפילו בצלאל ואהליאב לא ידעו איך להעמיד את המשכן במקומו. (ראה מדרש תנחומא פקודי סימן יא). 

הקב"ה שמר את הכבוד של הקמת המשכן למשה רבנו. כאשר כל עם ישראל התעסק בעבודות המשכן בראשות בצלאל ואהליאב, משה רבנו עמד בצד ללא תפקיד מוגדר. כמנהיג אמיתי של ישראל הוא הצטער מאוד על כך. 

כתוצאה מזה הקב"ה דאג שאף אחד מלבד משה רבנו יוכל להקים את המשכן. 

כמו שמובא במדרש: " והיה משה מיצר על דבר זה, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשייה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו, בשבילך, כדי שידעו כל ישראל, שאם על ידך אינו עומד, שוב אינו עומד לעולם, ואיני כותב לו הקמה, אלא על ידך שנאמר: ויקם משה את המשכן." (מדרש תנחומא פקודי סימן יא). 

משה רבנו הוא המודל לחיקוי עבור מנהיגי ישראל לדורותיהם. לכן הוא מצטער שלא היה שותף מרכזי במלאכת המשכן. 

לעומת זאת התורה מגנה את התנהגות הנשיאים שהתעצלו ולא השתתפו בהתחלת בנין המשכן אלא בסופו. התורה רואה בחומרה רבה את התנהגותם לכן היא פגעה באיות שמם והורידה את האות "י". 

כמו שכתוב: "אמר הקדוש ברוך הוא: בני שטרחו ונזדרזו במשכן, יכתב שבחן במשכן, בתורה. לפיכך כתיב:והַמְּלָאכָה, הָיְתָה דַיָּם. והנשיאים שנתעצלו, חסר אות אחת משמותם. שכן כתיב: וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ--אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם (שמות לה,כז), חסר יו"ד אחת". (מדרש תנחומא פקודי סימן יא). 

מכאן אנחנו רואים שתי התנהגויות שונות כלפי בנין בית ה'. אחת של הנשיאים שלא היו הראשונים להוביל את בנין המשכן והם נענשו על כך. 

השנייה של משה רבנו שהצטער מעומק ליבו שלא היה שותף באופן מעשי בבנין המשכן. הקב"ה נתן לו פרס על כך בהקמת המשכן. 

נראה לומר שהתהליך של בנין המשכן הוא האידאלי ורומז לתהליך עתידי לקראת בנין בית המקדש השלישי. 

העם מזדרז ושמח לתרום לבנין המשכן, בהמשך מצטרפים אנשי חכמי לב לביצוע העבודות עצמן. המנהיג האמיתי של עם ישראל מכוון את העם וחונך את המקדש. כאשר עומדים בצד הנשיאים ושותפיהם שאינם לוקחים חלק פעיל בבנין בית ה'. 

השאלה לאיזה קבוצה אנחנו רוצים להשתייך: לקבוצה שמתעצלים כמו הנשיאים בבנין המקדש או הקבוצה של הזריזים הפועלים לקידום בנין המקדש בשמחה ובהתלהבות רבה? 

התורה הראתה לנו את הדרך הנכונה ואת הדרך הלא נכונה, הבחירה בידינו! 

הקמת המשכן התעכבה במספר שבועות עד ראש חודש ניסן. המדרש מתיחס לסיבת העיכוב כאשר הקב"ה רצה לחכות לתאריך לידת יצחק אבינו בראש חודש ניסן. 

" למה לא עמד מיד? אלא מפני שחשב הקדוש ברוך הוא לערב שמחת המשכן בשמחת היום שנולד בו יצחק אבינו, לפי שבאחד בניסן נולד יצחק. אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מערב שמחתכם שמחה בשמחה." (מדרש תנחומא פקודי סימן יא). 

מה הקשר בין לידת יצחק אבינו ובין חנוכת המשכן? 

ולמה לא להתיחס לתאריך לידת שאר האבות? 

ה"שם משמואל" עונה באריכות ואומר שלידת יצחק אבינו היא אבן דרך בהיסטוריה של עם ישראל. כאשר הוא היהודי הראשון שנולד בקדושה. 

יצחק אבינו נולד בחודש ניסן כי חודש זה מסמל את כוח התחדשות בעולם השמור לעם ישראל. 

לכן גאולת מצרים התרחשה בחודש ניסן. ראש חודש ניסן הינו יום מיוחד המבטא את כוח ההתחדשות של עם ישראל. בנית בית ה' והשראת השכינה יכולים להתרחש רק בחודש זה. 

" והענין כי המשכן היה דבר של חידוש, כי האמנם ישב אלקים את האדם על הארץ (דברי הימים ב,ו) דכמו החידוש של בריאת שמים וארץ שהיו נמתחין והולכין..." (שם משמואל פקודי, שנת תר"פ דף שמה). 

הקב"ה נתן לעם ישראל כוחות מיוחדים כדי להמציא דברים חדשים ולחדש חידושים בכל התחומים. 

ברוך ה' עם ישראל מבורך בפורצי דרך בתחום המדעי, הפוליטי והתורני. 

בנין בית המקדש השלישי יביא את החידוש הכי גדול בעולם. המירוץ לפיתוח חידושים טכנולוגיים או החידושים בתחום האופנה צריכים להתבטא גם בחידוש של הקשר שלנו עם הקב"ה בהר הבית. 

כל מי שמתנגד לכך חוסם את הטבע והכוחות הפנימיים הטמונים בכל אחד מאיתנו. עלינו לכוון את העוצמות הטמונות בכל איש מישראל ולחדש את עבודת המקדש ולבנות את הבית השלישי בב"א.

הגיליון מוקדש לעילוי נשמת משה בן סולטנה ולרפואתם השלמה של יוסף בן שבה ונעמי חיה בת אריאל אסתר ומשה דב בן מלכה

לקריאת מאמרים נוספים : WWW.OTZMA1.BLOGSPOT.COM

יום חמישי, 10 במרץ 2016

פרשת פקודי - בפקודה!

פרשת המקדש || פקודי

מה ראתה התורה להאריך בפרשיות המשכן? הרי אין עשיית המשכן כצורתו הוראה לדורות אז בשביל מה?

↓ מאת: הרב אבי כהנא ורבקה שמעון

מה ראתה התורה להאריך בפרשיות המשכן? הרי אין עשיית המשכן כצורתו הוראה לדורות! מפני מה כפלה התורה גם את הציווי וגם את העשייה? שלש תמיהות תמה משה רבנו:
א. בשעה שאמר ה' "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" תמה משה: הנה הקב"ה הוא בבחינת אין סוף, ואיך ישכון בתוך המשכן? תשובת הקב"ה: "משה, לא כשם שאתה סבור. אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב ושמונה במזרח ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם"...
ב. כשהקב"ה ציוה להקריב קרבן תמיד, כבש בבוקר וכבש בבין הערביים, תמה משה, הרי כל החיות והבהמות שבעולם אין בהם כדי להודות לך! אמר הקב"ה: "משה, לא כמו שאת סבור. אלא את הכבש אחד תעשה בבקר ולא שנים בבת אחת..." 
ג. כשציוה הקב"ה על מחצית השקל, "ונתנו איש כפר נפשו", תמה משה ואמר :מי יוכל לתת פדיון נפשו? אמר לו הקב"ה: "לא כמו שאתה סבור. אלא זה יתנו ,כזה יתנו" (תנחומא כי תשא י).
המדרש מציג את תמיהותיו של משה כצודקות והגיוניות. הרי הקב"ה 'מלא כל הארץ כבודו', ואיך הוא יצמצם את שכינתו בתוך המשכן? כמו כן איך אפשר להסתפק ולהקריב קרבן תמיד אחד בבוקר ואחד בין הערביים? וכי יעלה על הדעת, שמטבע אחד של מחצית השקל נחשב ככופר נפש? לא נתפס בשכל! כנגד כל טענות אלו, עונה הקב"ה לא כמו שאתה סבור!

בעבודת ה' בכלל ובעבודת המקדש בפרט, יש הרבה הסבורים בטעות, שאין כבוד לה' בהקרבת קרבנות, מצווה הכרוכה בשחיטה ובזריקת הדם. אנשים אלה באים בטענות וסברות, וכך מתוך רוממות ה' כביכול, מבטלים מצוות מפורשות בתורה. למרבה הכאב, יש גם אנשים המלגלגים על המשתדלים ללכת בתורת משה וטוענים כדברי אחד הבנים בהגדה: "מה העבודה הזאת לכם"? יש לדעת, כי כשליש מתרי"ג המצוות קשורות בעבודת המקדש. לא לחינם האריכה התורה בביאור ובפירוט המשכן ועבודת הקרבנות, שהם חוק בל יעבור.

פרשת פקודי ממוקמת לאחר פרשיית חטא העגל, כביכול, חוזרת על פרשיות תרומה – תצווה. היא מהווה תיקון לאותו חטא העגל. המילים בפרשה החוזרות על עצמן הן "כאשר ציוה ה' את משה" שמונה עשרה פעמים כנגד י"ח ברכות שבתפלה (מדרש שלשה וארבעה בבתי מדרשות ח"ב עמ' עב) לומר, שמשה ובני ישראל עשו כאשר ציוה ה' ולא שינו מדבר ה' . שינוי קטן מציווי ה' יסודו "בחטא העגל", למרות שהכוונות טובות והרעיונות יפים ומופשטים. אך הכול צריך להיות צמוד למצוות התורה ולדבר ה'. המסר בפרשה הוא חד וחלק - הבה נקשיב למצוות התורה ולא נקשיב למה שאנו רוצים לשמוע.

פרשת פקודי חותמת את חומש שמות. חומש שהחל בספור. מתכונת מעין סיפורי בראשית. משפחה קטנה. שבט קטן של 'שבעים נפש'- בני יעקב שירדו מצרימה והפכו להיות לעם ישראל. פרו וירבו וישרצו ויעצמו מאד מאד. בספר שמות בני ישראל עברו תהליך מעצים של שעבוד וגאולה ויצאו ממצרים ביד רמה. מנהיגים נבחרו להם, משה ואהרון ומרים הנביאה, להובילם ולהדריכם בדרך ה'. תורה ניתנה להם מסיני במעמד שייזכר לדורות. הם עוברים ניסיונות ותהפוכות , והם רק בתחילת הדרך. ספר שמות מגיע לסיומו ביעוד ותקווה לתיקון. בניית המשכן והשראת שכינתו של ה' בתוכם.

מי הם בני ישראל? הם - זה אנחנו. זהו הספור שלנו, לאורך ההיסטוריה.

כבר אלפיים שנה אנו מתפללים שנשוב לבית קדשינו "ושם נקריב לפניך את קרבנות חובותינו תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן". יה"ר שנזכה ללכת לבית ה', לעבדו בלבב שלם וביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות.

יום שישי, 4 במרץ 2016

פרשת ויקהל: המשכן הוא הדבק

פרשת ויקהל || שמואל בן חמו

תהליך בנית המשכן הינו דבר פלא היוצא מגדר הרגיל. איך יתכן שעבדים שיצאו מעבדות ארוכה מסוגלים לבנות כלים מפוארים לכבוד הקב"ה? 
מנין רכשו את הידע והמיומנויות כדי לבנות את כלי המשכן? 

↓ מאת שמואל בן חמו

רבנו בחיי מחדד עוד יותר את השאלות האלה ומוסיף: נניח שהיו מספר אנשים שידעו את האומניות הדרושות לעשיית המשכן, זה לא דבר טבעי שכולן יתרכזו באדם אחד כמו בצלאל. 

הרי בצלאל שלט בעבודת הזהב, הנחושת, הכסף, העץ, אבני החן, הרקמה, האריגה ועוד.... 

רבנו בחיי מסיק מתוך דברי התלמוד שלבצלאל היו כוחות אל-טבעיים שהוא קיבל מהקב"ה. 

כמו שכתוב: רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. ג וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹקים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה (שמות לא,ב-ג). 

הוא ידע לצרף את האותיות שמהן נברא העולם. (ראה ילקוט שמעוני פרשת כי-תשא רמז שפט).

ננסה להעמיק ולהבין במה התבטא ה"רוח אלוקים" ששכן בבצלאל. נביא את פירוש ה"בית גנזי" על הפרשה. ראשית נקדים את משמעות בנין המשכן או בית המקדש בעולם הזה. 

המשכן הוא הביטוי וההשתקפות של העולמות העליונים. כמו שכתוב במדרש תנחומא שהקב"ה השוכן בעליונים רצה בית דומה בתחתונים. 

כמו שכתוב: "אמר רבי אמי נתאוה הקב"ה כשם שיש לו דירה למעלה שיהא לו כך דירה למטה" (מדרש תנחומא בחוקותי פרק ג). 

גם האדם נברא על פי צלם אלוקים והעתק של העולמות העליונים כמו שכתוב: וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (בראשית א,כו). 

עכשיו ניתן להבין למה בצלאל היה צריך להבין בתהליך בריאת העולם ולהיעזר ברוח הקודש לבנין המשכן. 

" ובצלאל היה צריך לבנות המשכן בכל פרטיו שיהיו דמות של אדם העליון מראשית האצילות כמו שביאר האריז"ל בספר עץ חיים דמות כל העולמות כולם שהם כמראה אדם..." (בית גנזי, כי-תשא דף תתרנ"ד). 

לבצלאל היו כל ההשגות שהשכל יכול לקבל: חכמה, בינה, דעת ורוח אלוקים. המשמעות של הדעת היא דביקות מוחלטת ואיחוד בין שני גופים שונים. למשל כאשר האדם מתחתן עם אישה הוא מתחבר אליה לגוף אחד בעזרת בחינת הדעת. כמו שכתוב: עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. (בראשית ב,כד) וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן (בראשית ד,א). 

מכאן רואים שבחינת הדעת היא חיבור בין שני דברים לישות אחת. בצלאל היה דבוק בהקב"ה כמו איש לאשתו כביכול. 

בצלאל הבין את רצון ה' ללא צורך בדיבור או התגלות, אלא הוא ידע מתוך שכלו את דעת עליון. לכן התלמוד מפרש את שמו-בצלאל כשוכן בצל של הקב"ה. 

הצל הוא ההשתקפות המדוייקת של העצם המקורי ללא עיוותים. 

כמו שכתוב: " א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן אמר לו משה רבינו מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן כלים שאני עושה להיכן אכניסם שמא כך אמר לך הקב''ה עשה משכן ארון וכלים אמר לו שמא בצל אל היית וידעת" (ברכות דף נה ע/א). 

ה"בית גנזי" מפרש ואומר שבצלאל היה כמו הקב"ה כביכול וידע את כוונותיו ללא צורך במשה רבנו או התגלות ה'. כמו שהגוף יודע מה שהראש רוצה אזי בצלאל ידע את מה שהקב"ה מבקש. 

" ...כי הבחינה של דעת שהוא כגופו כביכול נקרא בצל קל כמו הצל שעושה מה שהאדם עושה ואינו נפרד ממנו כך היתה הדבקות של בצלאל בקב"ה " (בית גנזי כי תשא דף תתרנ"ה). 

במעמד הר סיני בני ישראל הגיעו לאותה מדרגה של דבקות מוחלטת בהקב"ה כאשר הם ענו "נעשה ונשמע". איך אפשר לעשות דבר לפני ששומעים אותו? אלא הם ידעו מתוך תוכם את מה שהתורה דורשת מהם כי הם היו דבוקים בהקב"ה כגוף אחד כביכול. 

נראה לומר שהקב"ה נתן לנו את האפשרות להידבק אליו בעזרת המשכן ובית המקדש. בנין המקדש מקשר אותנו עם הקב"ה כגוף אחד. 

לכן הגויים מנסים בכל כוחם למנוע מאיתנו את העלייה להר הבית ובנין בית המקדש. הגויים אינם רוצים שעם ישראל יחדש את הקשר האינטימי והבלעדי עם הקב"ה. 

כל מי שרוצה לדבוק בהקב"ה ולקיים את תכלית העולם צריך לרצות בכל כוחו לבנות את בית המקדש השלישי ולפעול לחידוש העבודה. 

הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" כתב את זה במפורש: " וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדבקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר ואני קרב אלוקים לי-טוב (תהילים עג) ואומר: אחת שאלתי מאת ה' אתה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו' (תהילים כז), כי רק זה הוא טוב." (רמח"ל מסילת ישרים פרק א). 

בע"ה נתפלל שכל עם ישראל יתעורר וידרוש את ציון כדי לבנות את בית ה'. כך נדבוק בהקב"ה ונגיע לשלמות בב"א.

הגיליון מוקדש לעילוי נשמת משה בן סולטנה ולרפואתם השלמה של יוסף בן שבה ונעמי חיה בת אריאל אסתר ומשה דב בן מלכה

לקריאת מאמרים נוספים : WWW.OTZMA1.BLOGSPOT.COM

יום חמישי, 3 במרץ 2016

פרשת ויקהל: השבת והמקדש

פרשת ויקהל || מכון המקדש

שבת בבית המקדש. לחם הפנים ושני כבשים למוסף היום באדיבות מכון המקדש

פרשתנו פותחת בציווי שמירת השבת: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת, לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" (שמות לה, ב-ג). מיד לאחר מכן התורה מספרת על איסוף הנדבה לצורך המשכן. חז"ל דרשו מסמיכות פרשיות אלה, שכוונת התורה בציווי: "לא תעשה כל מלאכה", היא למלאכה שהיתה במשכן (שבת מט,ב. רש"י והראשונים שם). נשאלת השאלה אפוא, מה ראתה התורה להגדיר מלאכה האסורה, דווקא במלאכה שנעשתה במשכן?

↓ מאת: הרב אבי כהנא

רבנו בחיי מחדש, שיש קשר בין בריאת העולם לבין הקמת המשכן: "כשם שיש בבריאת העולם שמים וארץ שהם עדות לישראל בשמירת התורה... כן במשכן "משכן העדות". כשם שבבריאת העולם שבעת ימי בראשית, כן במשכן "שבעת ימי המלואים". וכשם שבבריאת העולם ל"ב פעמים [נזכר] אלהים עד "לעשות", כן במשכן "מלא אותם חכמת ל"ב... " (ר' בחיי שמות לח,כא).

לפי דברי רבנו בחיי עולה, שהשותף בהקמת המשכן ובבנייתו הרי הוא שותף להקב"ה במעשה בראשית - הבריאה! מעתה מובן גדר איסור מלאכה. הרי הקב"ה ברא את העולם בששה ימים וביום השביעי "שבת וינפש". בשמירת השבת אנו מעידים שיש בורא לעולם שברא את העולם בששה ימים, וביום השביעי אנו שובתים ממלאכה, אבל דווקא ממלאכה זו שדומה לבריאת העולם, ובמציאות שלנו, אלה המלאכות הקשורות במשכן. 

הקשר בין השבת למקדש נזכר גם בפרשת קדושים ובפרשת בהר: "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה'". מההיקש בפסוק, למדו חז"ל שכשם ששמירת המקדש לעולם - אף כשאין בית המקדש קיים, כך גם מורא מקדש קיים לעולם - גם עתה כשהמקדש חרב, יש חיוב של מורא מקדש (ספרא קדושים ג,ז). האבן עזרא (ויקרא כו,ב) מסביר את הפסוק באופן פשוט, והוא כי את מורא המקדש נקיים בצורה שלימה ביום השבת, בכך שנבוא ונשתחווה בבית המקדש, שכן נאמר: "מדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'"(ישעי' סו, כג). על זה הוסיפו חכמים טעם לאיסור יציאה מחוץ לתחום המחנה אלפיים אמה, כדי שכולם יהיו קרובים למשכן, לבוא להתפלל ביום השבת לפני הארון (ילקוט שמעוני במדבר רמז תרפד).

בית המקדש ושמירת השבת מזכירים לנו ולכל העמים כי יש בורא לעולם, זוהי מתנה שנתנה הקב"ה לעם ישראל (שבת י,ב) הן בשמירת השבת והן בהקמת המקדש, שעל ידם נוכל לפרסם את שמו של הקב"ה. אף אנו נוסיף ונאמר, שכשם שהשבת מקור הברכה (פיוט לכה דודי), כך המקדש מקור הברכה (משנה סוטה מח,א) שנזכה לשפע טובה וברכה במהרה. 

יום שישי, 13 במרץ 2015

ויקהל - "תוכו רצוף אהבה"

ותחזינה || גליון 200 | כ"ג באדר תשע"ה | פרשת ויקהל-פקודי

מאת: יובל קופרמן

פתיחתא ל"דרשה חסידית"

ב״ה לאחר ארבע שנים של כתיבת והוצאת ״ותחזינה״ אני שמח לגשת לכתיבת הגיליון המאתיים. לרגל גיליון זה אני רוצה לחרוג מעט ממנהגי, בו אני מנסה לעמוד על עומק פשוטי המקראות ודרשות חז״ל, ואבקש לכתוב מעין "דרשה חסידית". חלק מאופייה של הדרשה הוא חוסר הצורך להוכיח ולנמק את הקישורים והמהלכים, ולתת לדברים לדבר בעד עצמם. מסופר על אחד הרב׳ס החסידיים, רבי מרדכי מלכוביטש, שדרש בתורה בעיר מינסק לפני מתנגדים לדרך החסידות. כאשר הסביר את פרשנותו לפסוקים צחקו המתנגדים ואמרו: ״בדבריך אין הפסוקים מתיישבים כלל!״ השיב ר׳ שלמה: ״סבורים אתם שכוונתי ליישב את הפסוק בספר?! אין הוא זקוק לכך כלל! רוצה אני ליישב את הפסוק בקרב לבי!״ (על פי אור הגנוז 345) אני מקווה שהדרשה הבאה תיישב את המקראות והמדרשים בקרבינו ותראה לנו בדרך הלב, ולא השכל, את הנתיב אל הקב״ה.

עדיים של הר חורב

בפרשתנו מתוארת ההתנדבות הגדולה למשכן, ובתוך התיאור המלבב מספרת לנו התורה: ״ויבואו האנשים על הנשים, כל נדיב לב, הביאו חח ונזם וטבעת וכומז״ (שמות, לה כב). יש לבאר את פשר הכינוי, שחוזר על עצמו עשרות פעמים בפרשות ויקהל-פקודי, ״נדיב לב״ (או ״נשיאת לב״, ״חכמת לב״ וכו׳). כמו כן יש להסביר את פשר הפירוט של התכשיטים השונים ואת מהותם. חז״ל אמרו שבני ישראל התנדבו להביא לבית המקדש ״תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים״, ובכלל זאת גם תכשיטים אינטימיים המדגימים ומשמשים לקיום היחסים בין איש לאשתו (מסכת ברכות, סד ע״א). יש להסביר מה ראו בני ישראל להביא תכשיטים שכאלו תרומה לבית המקדש, ומה הרעיון שהם מסמלים.

וכדי להסביר כל זאת עלינו לעיין במדרש מופלא במסכת שבת המתאר את מעמד הר סיני: ״דרש ר׳ סימאי: בשעה שהקדימו בני ישראל ״נעשה״ ל״נשמע״ באו שישים ריבוא של מלאכי שרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו שני כתרים... כיוון שחטאו ישראל (בחטא העגל) ירדו מאה ועשרים מלאכי חבלה ופירקום, שנאמר: ״ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב (לד י)״ (פח ע״א) לפני שנרד לעומק המדרש אני רוצה להתבונן בפסוק המובא כאסמכתא לפירוק הכתרים. מה שמתואר הוא התנצלות, התפרקות של העדיים, שהם שרשראות או תכשיטים, שקיבלו בני ישראל בהר סיני. אם כן הכתרים נקראים בפשט הפסוקים תכשיטים. אותם תכשיטים מיוחדים שקיבלו עם ישראל בעת מעמד הר סיני אינם, כמובן, תכשיטים פיזיים וממשיים, כי אם נקודות אור, מדרגות רוחניות, סוג של עיטור מטאפיזי. ויש לומר שאת אותם תכשיטים שפרקו בני ישראל בעת חטא העגל הם קיבלו שוב בעת הקמת המשכן- והם הם התכשיטים שהם הביאו כתרומה להקמת אוהל מועד.

נתבעים ונותנים

וצריך לבאר את מהות התכשיטים, ומדוע קיבלו אותם בני ישראל בהר סיני, ומדוע תרמו דווקא אותם לבית המקדש. ויש להקדים את מאמרם הידוע של חז״ל: ״ביום חתונתו״- זה מתן תורה״, שבעת קבלת התורה התרחשה החופה הגדול של הקב״ה ועם ישראל, חגיגת החתונה של עם קדוש ישראל וא-להיו. וידועה המשנה הראשונה במסכת קידושין: ״בשלושה דרכים האישה נקנית... בביאה״, והיכן מצינו ביאה בין קוב״ה וכנסת ישראל במעמד הר סיני? אלא שיש לומר כי התכשיטים שקיבלו בני ישראל בהר סיני, שהם (כפי שראינו) ביטוי למערכת היחסים האינטימית בין איש לאשתו, הם הביאה של החתונה הגדולה של הר סיני. כאשר עם ישראל אמר ״נעשה ונשמע״, שהוא ביטוי של מסירות נפש עמוקה, של התמסרות ומוכנות ללכת אחרי הקב״ה ותורתו ׳באש ובמים׳, הוא הכריז על החיבור העמוק עם הקב״ה ולכן זכה וקיבל את התכשיטים.

אבל עם ישראל חטא, וכפי שתיארו זאת חז״ל ״ככלה המזנה בחופתה״, והתכשיטים התפרקו. אותה אש של תאוות זנונים, שבערה בעת חטא העגל, נדלקה שוב כאשר נתבעו בני ישראל להביא את התרומה למשכן, או כפי שאומר ר׳ אבא בר אחא בירושלמי על מסכת שקלים: ״אין את יכול לעמוד על אופייה של אומה זו: נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין״ (א א). אש התאווה שהתגלתה בתרומה לעגל מתגלית בטהרתה בתרומה למשכן, ושברי התכשיטים נלקחים כתרומה לקודש.

נדבת הלב

ומתוך כך נוכל להבין את הפסוק ״ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה׳ למלאכת אוהל מועד״ (לה כא), שהתרומה שהביאו היא אותה מתנה שקיבלו מה׳ בעת מעמד הר סיני, ולכן נקראת ״תרומת ה׳״ ולא "תרומת ישראל". וגם יש להסביר כי התרומה הייתה הלבבות והרוח של האנשים, כמו שכתוב: ״כל נדיב לב״ (ה)- שנידבו את ליבותיהם ממש. והלב הוא ביטוי לאהבה העמוקה ולקשר שבין איש לאשתו. ולכן מכונה חכמת עשיית המשכן ״חכמת לב״- מפני שהעוסקים במלאכה עשו לב ממש, לב בני ישראל לאביהם שבשמיים.

וזהו בניין המשכן, ש"תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים"- שעם ישראל, בני ירושלים, ריפדו וריצפו משכן ומעון לייחד את עצמם לה', ובו ה' יהיה מיוחד להם. זהו בית המקדש, ליבו של עולם. ומתוך דברים אלו , שיוצאים מן הלב  נכנסים אל הלב, נזכה לומר שוב : ”נעשה ונשמע“ ולבנות מחדש, בנשמתנו ובירושלים עיר חיינו, את המעון הקטן והאהוב, שלנו ושל דודנו.

ותכל כל עבודת משכן אהל מועד

בְּתֹם הַבִּנְיָן

אֶעֱמֹד, אֶתְבּוֹנָן
עֲנָנוֹ שָׁכַן
בְּקִרְבִּי בּמִשְׁכָּן
וַאֲנִי בּעָנָן
כְּזַיִת רַעֲנָן

שָׁמַע תַּחֲנוּנַי
וּמָחַל עַווֹנָי
עָבַר עַל פָּנַי
וְקָרָא יי
וּכְמַעֲמַד סִינָי
שָׁכַן בִּי לִפְנָי

עָלֵינוּ הוֹדוֹ
חוֹפֵף בִּכְבוֹדוֹ
לְעוֹלָם חַסְדּוֹ
לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ
יַחֲזֵק בְּיָדוֹ

וְנִקְדָּשׁ בִּכְבוֹדוֹ

יום שישי, 28 בפברואר 2014

בשכן הענן על הבית

בְּתֹם הַבִּנְיָן
אֶעֱמֹד, אֶתְבּוֹנָן
עֲנָנוֹ שָׁכַן
בְּקִרְבִּי בּמִשְׁכָּן
וַאֲנִי בּעָנָן
כְּזַיִת רַעֲנָן

שָׁמַע תַּחֲנוּנַי
וּמָחַל עַווֹנָי
עָבַר עַל פָּנַי
וְקָרָא יי
וּכְמַעֲמַד סִינָי
שָׁכַן בִּי לִפְנָי

עָלֵינוּ הוֹדוֹ
חוֹפֵף בִּכְבוֹדוֹ
לְעוֹלָם חַסְדּוֹ
לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ
יַחֲזֵק בְּיָדוֹ
וְנִקְדָּשׁ בִּכְבוֹדוֹ


יום חמישי, 27 בפברואר 2014

פרשת פקודי: כבוד ה'

גיליון 151 | כ“ט אדר א תשע“ד | פרשת פקודי 
כבוד ה'
“ויכס הענן את אוהל מועד“
ענן לבן, גדול, סמיך, יורד לאט לאט על אוהל מועד. מבין כפליו ניתן לראות שאור אדיר, בהיר ויפיפה, מאיר מתוכו. עם ישראל עמד בריחוק מהאוהל על בנייתו עמלו בחודשים האחרונים. בלתי אפשרי להתקרב. מסונוורים מהאור, נפעמים התחושה עמוקה ובלתי מוסברת בלב, של יראה וכבוד. יראה וכבוד למי שמתגלה מבעד לענן, לאור המדהים שזוהר ובוער מן הצד השני של מסך הערפל.
"ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכל משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן, וכבוד ה' מלא את המשכן. ובהעלות הענן מעל המשכן ייסעו בני ישראל בכל מסעיהם, ואם לא יעלה הענן - ולא ייסעו עד יום העלתו. כי ענן ה' על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו - לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם." (שמות, מ לד - לח)
לאחר שכבר כמה פרשות אנו עוקבים אחרי הרשימות הארוכות (שלא לומר - מייגעות) של ציוויי בניין המשכן, החומרים הנדרשים, הקמת האוהל וכו‘ מגיע הרגע המיוחל בו מקים משה את המשכן והנה הוא עומד - לעיני כל בית ישראל. המעמד מרטיט ומרשים מתואר בפסקה האחרונה בספר שמות - כבוד ה‘ יורד על המשכן! אך למרות זאת, יש דבר מה מאכזב באירוע המרשים. כבר בפרשת תרומה גילינו שאחת ממטרותיו העיקריות של המשכן היא "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת - מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות, את כל אשר אצווה אותך אל בני ישראל" (כה, כב). והנה - כבוד ה‘ כה חזק ועוצמתי עד שמשה לא מסוגל להיכנס אליו! לאחר כל מלאכת הבנייה המייגעת אנו מגלים כי אל המשכן אי אפשר להיכנס! ואף יותר מכך. נראה, לכאורה, שהזמן היחיד בו ניתן להיכנס אל אוהל מועד הוא בעת המסעות, כאשר הענן סר מעל האוהל. אנו יודעים היטב כי בעת המסע היה המשכן מפורק, וכיצד ניתן ליצור מפגש בין א -להים ואדם, כיצד ניתן ליצור גילוי מעל הכרובים, כאשר המשכן מפורק? וודאי וברור כי ישנו דבר לא ברור בפסקה החותמת את ספר שמות, ויש לגלות ולהסביר אותו.
כבוד ה‘
על מנת לענות על שאלה זו עלינו לעמוד ראשית על המושג ”כבוד ה‘”. כבוד ה‘, כך נראה, זו התגלות מיוחדת של הקב“ה אשר שרתה בבית המקדש ומסמלת את כבוד ה' כל גודלו ותפארתו של ה‘. בספר יחזקאל עוקב הנביא אחרי כבוד ה ‘ העוזב אט אט את בית המקדש, ויוצא לגלות יחד עם עם ישראל. בפרק א, הפותח את הספר, אנו קוראים על התגלות נוראת הוד לה זוכה יחזקאל על שפת נהר כבר בבבל: "וממעל לרקיע אשר על ראשם - כמראה אבן ספיר, דמות כיסא. ועל דמות הכיסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. וארא כעין חשמל, כמראה אש בית לה, סביב ממראה מתניו ולמעלה. וממראה מתניו ולמטה ראיתי כמראה אש ונוגה לו סביב. כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, כן מראה הנוגה סביב - הוא מראה דמות כבוד ה'" (כו -כח). הנה אנו מקבלים תמונה של כבוד ה‘. אמנם זו תמונה מעורפלת אך התחושה מורגשת - אש, חשמל, אור חזק, נוגה.
תמונה נוספת מתקבלת בספר שמות, בעת מעמד הר סיני: "וישכן כבוד ה' על הר סיני, ויכסהו הענן ששת ימים. ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל." (כד, טז -יז). התמונה כאן ממוקדת ומדויקת יותר - המראה הוא של אש שורפת ואוכלת! נשים לב גם לתוספת - ”לעיני בני ישראל“. כמעט בכל מקום שמתגלה כבוד ה‘ אנו מוצאים באותו פסוק את המילה ”כל“, לרוב מתייחסת לעם ישראל. כבוד ה‘ מתגלה לפני בני ישראל - זו חלק ממהותו.
התגלות כבוד ה‘ במלוא עוזה נמצאת בעת הקמת המשכן בספר ויקרא (וכן בהקמת בית ראשון, בספר דברי הימים): "ויבוא משה ואהרן אל אוהל מועד, ויצאו, ויברכו את העם. וירא כבוד ה' אל כל העם. ותצא אש מלפני ה', ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים. וירא כל העם, וירונו, ויפלו על פניהם." (ט, כג -כד). פתאום מקבל כבוד ה‘ הערטילאי והמעורפל צורה ממשית - אש משמיים היורדת על המזבח, אוכלת ומאכלת את קרבנות העם. אם כן, נסכם, כבוד ה‘ הוא אור אדיר, חזק ובהיר, המתגלה בצורה של אש נפלאה ונוראה. כבוד ה‘ מחובר בקשר אמיץ עם עם ישראל, והוא התגלות השכינה שמשרה הקב“ה עליו.
כבוד ה‘
בצורה פשוטה ונהירה, על פי דרך זו, מסביר ה“כלי יקר“ את הקושי העצום שהצבנו בתחילת דברינו: "נראה מזה שכבוד ה' אינו הענן, אלא שהאש והאור... היה נראה מתוך הענן, כי זולת הענן לא היה אפשרי להסתכל בו. כי באור השמש לא יוכל האדם להסתכל, קל וחומר באור זוהר שכינתו יתברך! על כן היה האור הקדוש ההוא תמיד נראה מתוך הענן, וכשהוקם המשכן נבדלו זה מזה כי האור הא-להי היה נכנס לתוך המשכן, כי שם מקום קדושתו יתברך והענן נשאר מבחוץ."