משטרת ישראל מפחדת מתפוחים

הר בית ה', חקל תפוחין קדישין || בלי תפוחים

אסור ליהודים להכניס להר הבית תפוחי עץ ושאר דברי מאכל

הלב זועק. ארבעים ושמונה שנים לאחר שנשמעה הקריאה – 'הר הבית בידינו', יהודי אינו יכול להכניס אל ההר מפירותיה של ארץ ישראל

מאת: הרב יאיר פרנק - רב הישוב עמונה / ערוץ 7

ביום שני, כ"ט באייר תשע"ה, עליתי להר הבית עם בני, שחגג באותו היום בר מצווה ונכנס בעולן האהוב של המצוות, יחד עם חלק מאחיו הקטנים.

לאחר טבילה במקווה, ומתוך מורא מקדש, נסענו אל עיר הקודש והמקדש. יום חם היה, ולקחנו איתנו תיק, ובו מים לשתייה, וגם ... תפוחים. לא תכננו לאכול מהם דווקא על ההר, אך חשבתי שאם מישהו מהילדים יהיה רעב, אוכל לתת לו לאכול, אחרי שנרד מההר.

ובכן, בכניסה אל ההר הודיעו לנו השוטרים – אתם יכולים לעלות, אך את התפוחים עליכם להשאיר כאן, בעמדת הבדיקה. לתפוחים אין מקום בהר הבית. מדוע? ובכן שמעו נא רבותי את ההסבר – על התפוחים צריך לברך, ואסור לברך בהר הבית. חוק חדש המציאה המשטרה (הרשות המבצעת להזכירכם, שאינה מחוקקת) - לא רק להתפלל אסור (וכידוע, גם זה אינו חוק, ואף סותר פסיקת בג"ץ, אלא שהמשטרה ממשיכה בחולשתה להורות כך לכל עולה), אלא גם לברך. מחאותינו והסברינו לא הועילו במאומה – אל הר הבית לא יבואו התפוחים.

"מים אנו יכולים לקחת?" - שאלתי. כאן נבוכו השוטרים, והבינו שהגדישו את הסיאה, במיוחד ביום חם, והתירו לנו להכניס מים אל ההר. ובכן, מעל דפי אתרא הדין הריני מוסר מודעה רבה לאורייתא – דווקא משום כבודם של התפוחים שנשארו אחר כבוד בארון השוטרים, ובעיקר נוכח כבודה של ברכת 'בורא פרי העץ', הקפדתי לשתות בהר הבית ממימיה של ארץ ישראל. מול מקום העזרה עמדנו ושתינו מים, ובירכנו ברכה ראשונה ואחרונה. כן, על הר הבית נשמעה הברכה - ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו. לא בקול רם ומתריס ברכנו, אלא ככל יהודי בכל רחבי העולם, המודה לבוראו בפשטות ובתמימות, שהכל נהיה בדברו. (אם אוזמן בעתיד לחקירה משטרתית נוכח הודאה אמיצה זו, הרי שאכתוב לציבור בעז"ה ובלנ"ד פרק ב' של הסיפור, באשר לתוכן החקירה המסועפת, ותוצאותיה).

הלב זועק. ארבעים ושמונה שנים לאחר שנשמעה הקריאה – 'הר הבית בידינו', יהודי אינו יכול להכניס אל ההר מפירותיה של ארץ ישראל, מתוך החשש הנורא שמא יברך עליהם בהר הבית.

ובכן, ידעו נא השוטרים, וידע נא שר המשטרה, שלפי הגיון זה יש לאסור על יהודי לעלות בחורף, בפרט בימים גשומים, שמא יראה ברק או ישמע רעם, ויברך 'עושה מעשה בראשית' או 'שכוחו וגבורתו מלא עולם', רחמנא ליצלן. כמו כן, יש לתאם באופן מדוקדק ברשימות המשטרה שלא יפגשו חלילה על ההר שני יהודים ידידים, שלא ראו זה את זה שלושים יום, שמא יברכו 'שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה'. תקצרנה היריעה על עוד גזירות חדשות, שונות ומשונות, שאפשר לחשוב עליהם, הכל מתוך מתוך 'חשש ברכה בהר הבית'.

היכן הבושה שלנו כאומה, והיכן ההגיון של עם חכם ונבון.

אני קורא לכולנו, ובפרט לשלוחינו - אנשי הציבור, שכבודם של ישראל חשוב להם, וכבודו של הר בית ה' יקר בעיניהם, לפעול להפסיק את העיוולת הגדולה הזאת, המעורבת בחולשה נוראה.

ואסיים בתשלום חוב ליהודי יקר: אדם מבוגר עמד עימנו בתור שבעמדת הבדיקה, וכאשר שמע על האיסור הנורא שהוטל על התפוחים שלנו, זעק במר ליבו. אף אני תמהתי מאוד על העניין, אך היה בי גם צד בנפש שהסתכל על הכל בבדיחותא, ובייחוד שידעתי שמחאות נמרצות רק יגרמו לכך שבסופו של דבר גם אני בעצמי, ובעיקר חתן הבר מצווה ואחיו, לא נעלה אל ההר, ולא רק התפוחים המסכנים. אותו יהודי לא שתק. הוא התווכח נמרצות בתדהמה ובכאב עם השוטרים, והתוצאה אכן הייתה ברורה - לא רק התפוחים לא עלו, אלא גם הוא לא עלה. שכן, לא רק הם אסורים מלבוא אל ההר, אלא גם הכואבים והמוחים על העוולת והחולשה של גוזרי האיסור.

אנו זכינו לעלות (גם אם לזמן קצר, אך זה כבר עניין לחולשה אחרת, שעות הביקור ה'מקודשות' בעני המשטרה, והקצרות מאוד, המוקצות ליהודים במקום הקדוש ביותר לעם ישראל). אך הייתי מוכרח לכתוב את דבריי אלו, בכדי להיות במקצת לפה לאותו יהודי יקר, שבגלל התפוחים שלנו, לא זכה באותו היום לעלות אל ההר. הר בית ה', חקל תפוחין קדישין.