‏הצגת רשומות עם תוויות דעה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דעה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 6 ביולי 2017

הכותל, הרפורמים ופעילי הר הבית

האם ניתן להשוות? || אסף פריד

איך צריך להיות היחס של עולי הר הבית למלחמה הרפורמית ברחבת הכותל המערבי? • האם ניתן להשוות בין הדרישה לחופש פולחן רפורמי ליד הכותל לדרישה לחופש פולחן יהודי בהר הבית? • האם הצלחה רפורמית בכותל עשויה להשפיע על הפעילות למען הר הבית? • על אלו ועוד דן אסף פריד במאמרו


↓ מאת: אסף פריד

הר הבית הינו מקום מיוחד מכל הטעמים שבעולם. הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר ליהדות ולעולם כולו, הוא המקום בו עמדו בית המקדש הראשון והשני ובו יעמוד בקרוב גם בית המקדש השלישי. אבל בנוסף, הר הבית זכה לעוד כמה עטרות. הר הבית הוא סמל לאומי ממדרגה ראשונה ולא סתם טבע אצ"ג את הביטוי "השולט בהר שולט בארץ". הר הבית הוא גם מקום בעל חשיבות ארכיאולוגית ראשונה במעלה, הוא כמובן גם אתר היסטוריה המציג 3000 שנות היסטוריה, בנוסף הר הבית הוא גם מקום של גבורה ומורשת קרב, שיש מי שמבקשים לגרור לכותל המערבי.


המציאות בה הר הבית נמצא בשליטתנו אבל בפועל מנוהל כאתר אסלמי על כל ההשלכות העגומות זעזעה ומזעזעת עד היום אנשים רבים, כל אחד מסיבתו. אחד נפגע מחילול המקום הקדוש ביותר בעולם במשחקי כדורגל פיקניקים והנפת ישבן מוסלמי אל עבר קודש הקודשים. האחר מצר על פגיעה אנושה בעתיקות שאין להם אח ורע בעולם. אחד מזועזע מאפליה בוטה אשר ננקטת כלפי יהודים. אחר כואב על אובדן ריבונות ישראל ואילו חברו מצר על המשך חורבן המקדש מרצון אחרי 2000 שנות גלות מאונס. 

בשנים האחרונות ה'מאבק' או שמא נכון יותר לומר ה'מאבקים' על הר הבית עלו לקדמת הבימה, בעיקר נשמעת הטענה על אפליית יהודים לעומת לתיירים ועוד יותר לעומת למוסלמים. כאשר היחס הוא כזה:

מוסלמים הינם בעלי ההר, הם יכולים להכנס להר כאוות נפשם דרך עשרה שערים ולעשות בו ככל העולה על רוחם כולל משחקי כדורגל סוערים, פיקניקים, הלויות והפגנות בעד חמאס, אירן, חיזבאללה וארדואן.

תיירים הינם אורחים רצויים בהר, הם רשאים להכנס דרך שער אחד 5:30 שעות ביממה, הם רשאים להסתובב כאוות נפשם בכל שטח הר הבית למעט למסגדים אליהם יוכלו להכנס תמורת תשלום בקשיש נאה לשומר הוואקף המתאים, מתחת השולחן כמובן כמיטב המסורת...

יהודים, עולים להר כתיירים, הינם אורחים לא רצויים בעיניי המוסלמים. מותר להם להסתובב בהר בקבוצות בלבד מלווות בשוטרים ואנשי וואקף אסורה עליהם כל תפילה או פעילת "הנחזת כדתית" והתנהגות כזאת עלולה להסתיים במעצר.

טענת הקיפוח או במילים אחרות "אפרטהייד" היתה ועודנה טענה עיקרית הנשמעת לעיתים קרובות.


האם ניתן להשוות בין "חופש הדת" הרפורמי בכותל לחופש הדת היהודי בהר הבית?

בשנים האחרונות התגברה הפעילות של הרפורמים על שלל ארגוניהם במטרה לאפשר להם תפילה כ"מנהגם" בכותל המערבי. עיקר הטענה שלהם הינה שעל פי עקרונות "חופש הדת" להם מחוייבת מדינת ישראל מותר להם להתפלל כרצונם בכותל המערבי, גברים ונשים ביחד, נשים עם טליתות ותפילין וכו'. למרות שארגונים אלו הסתייגו תמיד מקריאה לחופש דת יהודי בהר הבית הם דרשו מפעילי הר הבית להזדהות עם דרישתם לחופש דת, בדיוק כמו שדורשים פעילי הר הבית ליהודים בהר הבית.

התגובה לדרישה הזאת מצד פעילים רבים היתה נאיבית, מצד אחד היו שאמרו בואו ניתן לרפורמים את הכותל המערבי אנחנו בכל מקרה מעוניינים רק בהר הבית ולא בקיר התמך שלו. והיו אף שאמרו, ברוב תמימותם, שפסק הבג"ץ שקבע שיש לאפשר ל"נשות הכותל" תפילה עם טליתות ותפילין בכותל יחייב את המשטרה לאפשר גם ליהודים להתפלל בהר הבית.

אני רוצה להביע כאן עמדה ברורה וחד משמעית.

לא הביאנו ה' יתברך להר הבית בשביל להפוך אותו לאתר מורשת לאומית או לאתר ארכאולוגי. לא השיבנו ה' לנווהו בשביל לבנות בו את מוזאון הסבלנות והליברליות.

חזרנו בחסדי ה' להר קודשו בשביל לבנות בו את בית המקדש לפי כל הלכותיו ודקדוקיו, בית המקדש בניגוד לתפיסת הדת הליברלית, הוא מקום של הבדלה. יש בו שמונה מתוך עשר קדושות, זו למעלה מזו. וכן! יש בו הבדלה. יש הבדלה בין כהן גדול לכהן הדיוט, יש הבדלה בין כהן לישראל, יש הבדלה בין ישראל לגוי. את הסורג בבית המקדש השניה הקיפו שלטים ביונית בהם נאמר, "גוי שיכנס למקדש יוצא להורג". מי שברא את עולמו באמירה והבדיל בין האור ובין החושך הוא זה שקידש את ישראל והבדילם מהגויים. 

כן זאת השאיפה שלנו, זה החזון שלנו, על זה אנחנו מתפללים כאשר אנחנו אומרים בתפילה "והשב את העבודה לדביר ביתך". על אפם ועל חמתם של כל חסידי הדת הליברלית.

בית המקדש הינו מקום לעבוד את ה' על פי תורתנו הקדושה, ועל פיה בלבד, אין בו פלורליזם ואין בו חופש דעות. כאשר ינאי המלך שינה דבר קטן בצורת העבודה המסורה בתורה שבעל פה וניסך את המים לרגליו במקום על המזבח, רגמו אותו כל העם באתרוגים. 

אינני תמים, ואינני נופל בפח לפיו הרפורמים רוצים חופש דת. לדת הרפורמית שמחקה את ציון מהסידורים אין שום עניין בירושלים ובכותל המערבי, הם אינם מאמינים בביאת המשיח ואינם מאמינים בגאולה. ענת הופמן העומדת בראש "נשות הכותל" בכלל חולמת על מסירת מזרח ירושלים כולל הכותל המערבי לערבים.

מעבר לכך, צריך להיות נאיבי בצורה קלינית כדאי לחשוב שבג"ץ פועל לפי החוק ופסקים שבג"ץ נותן לטובת "נשות הכותל" יפעלו גם לטובת עולי הר הבית, בג"ץ מספיק יצירתי בשביל ליצור אפליה בין חופש דת לרפורמים לבין חופש דת ליהודים, מאות פסקים בסגנון זה המפלים בין יהודים וערבים כבר נכתבו.

אין לרפורמים מה לחפש בירושלים, יש להם מספיק "טמפלים" בארצות הברית.

לנו יש א-לוקים אחד אותו נעבוד בבית מקדש אחד על פי תורתנו האחת.

יום שלישי, 4 ביולי 2017

מפקד מחוז ירושלים לשעבר: "המשטרה משלמת את המחיר"

ססמאות נבובות והיעדר מדיניות || ממשלת ישראל והר הבית

מי לא מכיר את ההרגשה של נהג במבחן מעשי בנהיגה (טסט)? • נהיגה הססנית מדי תזכה את הנבחן בכישלון עקב "הססנות וחוסר ביטחון" • נהיגה הפוכה תעלה לו בכישלון עקב "ביטחון מופרז" • אמש התפרסם מאמר של אריה עמית, שהיה מפקד מחוז ירושלים עד לפני 20 שנה, בו הוא קובל היעדר מדיניות ממשלתית בנוגע להר הבית מלבד הפרחת ססמאות נבובות • משטרת ישראל נדרשת למלא את החלל, לפעול לפי הבנתה, לשלם את המחיר, לספוג ביקורת מכל הכיוונים ולאפשר לפוליטיקאים לגלגל עיניים


↓ מתוך מאמרו של אריה עמית/ מעריב

בנושא הר הבית, מדינת ישראל צריכה להחליט מה היא באמת רוצה. האם להמשיך להפריח סיסמאות נבובות שאין בהן כל תוכן כמו "הר הבית בידינו" או שהיא בוחרת בין שתי אפשרויות. 

הראשונה, לקבוע סופית שהר הבית הוא חלק ממדינת ישראל. לכן, לא צריך לקבל אישור מאף אחד ואין שום סיבה שבעולם שחבר כנסת או כל אזרח מהשורה לא יוכלו לבקר במקום. אני לא מדבר על תפילה, זה סיפור אחר, אלא על הסתובבות בהר הבית בלי שירדפו אחריך, יירקו עליך או יסקלו אותך באבנים.

האופציה השניה היא שהמדינה תכריז קבל עם ועדה שהיא מודה שהר הבית אינו חלק ממדינת ישראל, אינו בידינו ושמי שמנהל את האתר הוא מלך ירדן והרשות הפלסטינית או התנועה האסלאמית הישראלית (הפלג הצפוני). אם נבחר באפשרות זו, פירוש הדבר שאנו יורדים למדרון אחורי בנושא, אבל הכי חשוב זה שנקבל החלטה אחת ולתמיד. אם הר הבית בידינו, הבה נתנהג בהתאם ונתחיל להיות הריבונים במקום. ואם הוא לא, הבה נודה בכך וניתן לאחראים עליו להתנהג כראות עיניהם, מה שהם ממילא עושים היום, ולפחות נפסיק לנפק הצהרות שמעמידות אותנו באור מגוחך.

ומכיוון שהמדינה מעדיפה לא להחליט כבר עשרות שנים, מי שמשלמת את המחיר היא המשטרה, שפעם אחר פעם מוזעקת לחלץ את המדינה מההשלכות של אותה הססנות. לשלוח את המשטרה לעשות את הבלתי אפשרי ואחר כך גם לבוא אליה בטענות זו פשוט שערורייה. לא יכול להיות שכאשר השלטון לא עושה את מה שנדרש ממנו, הוא פשוט משגר את המשטרה ואומר לה, "אוקיי, תשברי את הראש, תעשי את את מה שלא ידענו לעשות. ואם לא, תחטפי על הראש.

.הכותב, ניצב בדימוס, היה מפקד מחוז ירושלים

יום שלישי, 10 בינואר 2017

בעיתה / אחישנה?

חרדים רק לדבר ה' || נעמה הדר

איזה יהודים אנחנו שלא מקיימים שליש מהתורה?! • איפה דבר ה' שעומד לנגד עינינו תמיד? • בשביל מה עשינו את כל זה, אם לא כדי לבנות בית לה'?! • אם לא כדי לקדש שם שמיים?


↓ מאת: נעמה הדר

בתורה אנו מצווים על תרי"ג מצוות. כמאתיים מתוכן, שליש (!) קשורות לבית המקדש.

איזה יהודים אנחנו שלא מקיימים שליש מהתורה?!

איפה דבר ה' שעומד לנגד עינינו תמיד?

נראה לעניות דעתי, שדברים אחרים עומדים מאחורי החרדיות. דבר ה' בהחלט פרט חשוב, אבל לא המרכזי והעיקרי. 

ואם תאמרו שלא כך, אלא רק לעשות את רצון ה' החרדים חפצים, איך ניתן יהיה להסביר את ההתנגדות החריפה לעלות להר בית ה' בטהרה ולדרוש את בניית הבית השלישי??

התנגדות זו לא מגיעה רק מהזרמים החרדיים. אלא באופן מוזר ולא מפתיע גם מהציונות הדתית. 

מי שמתנגד לעליה להר הבית, לא ההלכה היא זו שמבססת את טענתו. שהרי בשנת ה'תשכ"ז הרב גורן זצ"ל שלח את חיל ההנדסה למדוד את שטח הר הבית והצליב את המידע הזה עם המידות ועם כל הדעות של חז"ל שעסקו בדבר. המקומות שמותר ללכת בהם, הם מחוץ לכל אזור שמחייב כרת לפי כל הדעות. 

עוד טיעון מצחיק למדי, הוא התגרות בגויים. נו באמת. התגרות בגויים אסורה כשהמעשה עצמו הוא לשם התגרות! למשל אם אלך ברחובות בלגיה לבושה בחצאית ובשרוול ארוך, מה המניע שלי? להתגרות בנוכרי, או ללכת על פי ההלכה? הרי כך גם אפשר לומר שברית מילה זו התגרות... 

מתי תיפסק המניעה למצווה הזו, של דרישה לבנות בית לה'? 

אם לא במעשה ממש, אז ההשתדלות כאן היא מתבקשת! צריך להבין שגם לפני קום המדינה כמעט לא היו רבנים שקראו לעלייה לארץ ישראל. והרי כל התנ"ך מלא וגדוש במצוות התלויות בארץ ובמעלתה. כשיש אפשרות – משתדלים לעשות כמה שניתן. וככה מתקדמים לעבר המטרה. אפשר לומר – המדינה הזו היא לא על פי היהדות, ויש הרבה מה לתקן. אבל לפחות יש משהו לתקן. לפני 70 שנה לא היה לנו כלום. וגם התנ"ך מתאר תקופות ירודות של עם ישראל.

אז משום שזה כתוב בתנ"ך מותר להם לחזור בתשובה ולהקים בית מקדש?

במה אנחנו שונים? אנחנו יהודים בדיוק כמוהם, בני ישראל. בניו של בורא עולם.

ומי אנחנו בכלל שנתנגד לדרך שיכולה להביא לבניית בית ה'??

איפה העול מלכות שמים שלנו? הגיע הזמן להבין, להפנים ולהתחיל ליישם את הרעיון של בניית בית המקדש השלישי. הרי פסקה הנבואה. מתי בדיוק נדע שעלינו לבנות את בית המקדש? 

בילקוט שמעוני (ישעיהו, תצט) מובא המשפט הבא, שהפך לשיר ידוע. אם כי מעט מעוות.

"שנו רבותינו; בשעה שמלך המשיח בא עומד על גג בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר ענווים הגיע זמן גאולתכם. ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזרח עליכם"

ראשית, כשמלך המשיח מגיע, בית המקדש כבר קיים. 

שנית, ההגייה זורח בשיר היא הגייה אשכנזית ואין לה ולו קשר קטן למשמעות המשפט. 

המשיח עומד על בית המקדש, ואומר לעם ישראל שהגיע זמן הגאולה!!! ופלא, בזמן שבית המקדש בנוי, ועוד כשהמשיח עומד עליו ומדבר אליהם, מה שהוא אומר זה שאם עם ישראל על אף הכל לא מאמינים – שיראו באורו שזרח עליהם. שיזכרו באור שהיה לפני שהמשיח הגיע, ועכשיו יקשרו שהכל קרה כדי שהדברים יתגלגלו ויביאו להגעתם של הגאולה והמשיח.

ממש כמו לפני שירת הים שנאמר "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים... ויאמינו בה' ובמשה עבדו"

מה, בכל עשר המכות וביציאת מצריים עם ישראל לא האמין, שזה הקדוש ברוך הוא מחולל את הניסים ומושיע אותם מפרעה הרשע?? אלא שרק אחרי שראו את כל המהלך, הם הבינו איך הכל קשור לגאולה.

ואני שואלת את עצמי, פשוט נשב ונחכה שבית המקדש ייבנה מעצמו? נמתין לניסים גלויים שלא יגיעו? עברנו אלפיים שנים של גלות, של ריחוק מאדמת הקודש ובאיזשהו מקום גם מה' יתברך. עברנו שואה איומה. ניצלנו ממנה. עלינו לארץ. הפרחנו את השממה. הקמנו כאן בתי דין, תלמודי תורה, ישיבות, אולפנות, מדרשות, מרכזים רוחניים לקירוב יהודים בארץ ובעולם. ואנחנו עוצרים פה?? 

בשביל מה עשינו את כל זה, אם לא כדי לבנות בית לה'?! אם לא כדי לקדש שם שמיים?

האם באמת נחכה לגאולה של "בעיתה" או שנעשה מעשים כדי להחיש אותה? 

זה באמת בידיים שלנו. אם נסתכל על ההלכה ועל דבר ה' עם לב טהור, נראה שהכל יותר בהיר וברור. ה' מצווה, בניו עושים.

זה חרדים. שלא נותנים שתהיה אדישות לחילול ה' שבהר הבית.

ככל שנדרוש יותר, נפעיל לחץ, נוכיח ברגליים שהר הבית הוא נושא בוער, משהו טוב יקרה בקרוב. 

אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו. 

אני לא רוצה להיות בדור שבית המקדש לא נבנה בו. מקווה שגם כל עם ישראל הקדושים.

יום ראשון, 23 באוקטובר 2016

ליהודים אין קשר? הרגע בו הר הבית הפך ליקיר המערכת

כמה מחשבות על החלטת אונסק"ו || יצא ממנה גם טוב

תודה, אונסק"ו, שעוררת את הניצוץ היהודי שלנו, זה שמעדיף שהר הבית יהיה בידינו. שבאמת נבחר להיות כמנצחים וריבונים בהר. ומה יקרה אם תיבנה גדר הפרדה בגוש עציון?


↓ מאת: קרני אלדד/ מעריב

עוד כמה מחשבות על החלטת אונסק"ו בדבר אי הקשר של ישראל להר הבית: ביום רביעי הגיעו עשרות אלפי אנשים לכותל המערבי, למעמד ברכת הכהנים המפורסמת. בעוד מראה כזה ממלא לבבות של יהודים רבים בתחושת התעלות, אותי הוא מעציב. למה התמונה הזאת כואבת לי? כי היא מוכיחה שחברי אונסק"ו צדקו: אין קשר בין עם ישראל להר הבית. 

"שטויות", יאמרו רבים. "אנחנו מתפללים שלוש פעמים ביום ומבקשים שהקדוש ברוך הוא יחזיר את העבודה לדביר ביתו וישוב לירושלים ברחמיו הרבים. איך את יכולה להגיד דבר כזה?!". נכון, הם באמת מתפללים לכל אלה ויותר, אבל לא כפקודת עבור או כהצעה אופרטיבית אפילו, אלא כהצהרת כוונות כללית. כמו "המחזיר נשמות לפגרים מתים". אנחנו רוצים ומייחלים לזה, אבל לא באמת מאמינים שזה יקרה מחר בבוקר, או בכלל. 

ולראיה: במקביל לברכת הכהנים נעצרו כמה יהודים שבכל זאת בחרו לעלות להר משום שהשתחוו בו, דבר שלא יעלה על הדעת. כי במדינה הגיונית, ולא עם פסיכוזה גלותית כשלנו, היינו רצים להר, והכהנים היו מברכים אותנו שם, ואיזה יופי. המוסלמים היו יכולים לבכות בהר, על טיפשותם שהתקיפו את ישראל לפני 49 שנה. 

אונסק"ו צודקים, או לפחות צדקו עד שהצהירו את מה שהצהירו. כי ברגע שיצא דבר ההחלטה האומללה שלהם, הזדעקו עיתונאי השמאל והתעצבנו על אמת: "אתם אמרתם מה?!", הם שאלו, "לנו אין קשר להר הבית?!", ופתאום, הזויי האתמול הפכו ליקירי המערכת, ודני קושמרו עקף את גרשון סלומון מימין.

הגדילה ועשתה מערכת "אולפן שישי", שהפיקה כתבה נרחבת על הקשר רב הדורות שלנו עם הר המוריה, ועוד שלחה מגיש בכיר לדבר עם אלו המסננים את שפוכת העפר שהערבים הוציאו מאורוות שלמה, כשניתצו את שרידי בתי המקדש עם באגרים ומשאיות ("ללא כל סיוע ממשלתי", אמר הכתב בזעזוע כשגילה שמדובר באנשים פרטיים שהרימו את מפעל הסינון, ללא כל מימון או הכרה מהממסד). 

תודה, אונסק"ו, שעוררת את הניצוץ היהודי־ישראלי, האנטי־גלותי שבנו. זה שמעדיף שהר הבית באמת יהיה בידינו. שבאמת נבחר להיות כמנצחים וכריבון בהר - הר טופוגרפי־אידיאולוגי־פסיכולוגי - ולא לבכות בעמק, בכותל הדמעות, ולחפות על ראשינו בטליתות מפחד הגויים כמו אז, בגולה. אנחנו צריכים אתכם, אונסק"ו, אתם מזכירים לנו מה חשוב, מה אפשרי, מה אמת. 

למה אנחנו צריכים את הצרות האלה? (לא רק אתם שואלים, גם אני שואלת את עצמי מדי פעם. אני לא אוהבת את הר הבית, יש בו היום יותר מדי שועלים, כמאמר רבי עקיבא, ומעט מדי תחושת גאולה). האם ריבונות בהר שווה את דמם הקדוש של נרצחי "אינתיפאדת אל־אקצא"? כמובן שלא. בראייתי, שום דבר לא שווה חיי אדם. אני פשוט הולכת על הרע במיעוטו. 

בואו נעשה זום אאוט היסטורי־גיאוגרפי. תקציר הפרקים הקודמים: הסכסוך הישראלי־ערבי כאן כבר הרבה מאוד שנים, והוא עוד יישאר. הוא היה כאן לפני שהייתה לנו מדינה, כך שאין הוא תולדה של אפליית הערבים, כפי שטוען הראפר הבינוני תאמר נאפר. והוא היה כאן לפני ששת הימים, כך שאין הוא תוצאה של הכיבוש המשחית. הוא תולדה של האסלאם הרצחני, הא ותו לא. הר הבית הוא רק התירוץ של ההתקוממות הנוכחית. 

כדי למזער נזקים אנחנו צריכים לשבור את המשוואה: להפוך רצח יהודים למשהו שיהיה מאוד לא כדאי לצד הרוצח. כלומר, לערבים. יש המון הצעות איך לעשות את זה, וכולן כוללות נוכחות לפחות שוויונית בהר הבית, וחלוקת זמני התפילות בין היהודים למוסלמים, כמו במערת המכפלה. שם זה עובד נהדר, אין סיבה שלא כאן. אין כאן אכזריות ואין כאן עונש, יש כאן יצר הישרדות גרידא. למה? כי במזרח התיכון מי שממצמץ ראשון מפסיד. מחוות נתפסות כחולשה. וזה כל כך ברור, שאני כבר מתחילה לשעמם את עצמי. 

יום שלישי, 6 בספטמבר 2016

חבית של חומר נפץ או של נפט? זווית חדשה

הר הבית, חבית של חומר נפץ או של נפט?  || זווית שטרם נבחנה

כמו נושאים אחרים, גם נושא הר הבית והפולחן בו, מתפילה, דרך הקרבת קורבנות ועד בניית בית מקדש נידונה הרבה בישראל מההיבט הביטחוני וגם מההיבט הדתי, אך לא מן ההיבט הכלכלי.


↓ מאת: צוריאל יורב/ TheMarker

נשאלת השאלה, האם לא מדובר בצורה בזויה להסתכל על נושא כמו בניית בית מקדש דרך משקפיים של רווח והפסד? 

ובכן, אם מסתכלים רק על הצד הכספי, תוך התעלמות מאספקטים דתיים ובטחוניים זה בהחלט בזוי ומטופש, אך מצד שני, לא לבחון כלל את ההיבט הכלכלי של הרעיון זה חוסר אחריות משווע, לא משהו אחר.

אם כן, בבואנו לבחון את ההשפעות הכלכליות של הקמת בית מקדש וחידוש הקרבת הקורבנות, יש לשער כי ההשפעה הישירה הראשונה תהיה זינוק בתיירות. על פי הערכות, יש כיום ברחבי הגלובוס בין 300 ל-550 מיליון נוצרים אוונגליסטים, בארה"ב, באוסטרליה, בברזיל, בניגריה ועוד ועוד. זרם זה מייחס חשיבות רבה לתנ"ך היהודי, המכונה אצלם 'הברית הישנה'. בניגוד לגישה המרכזית בנצרות (לפחות עד דצמבר האחרון, עת שינה האפיפיור עקרונות יסוד בנוגע ליהדות) שמאמינה שהאל ביטל את הברית עם היהודים, מאמינים האוונגליסטים שהברית בין האל לעם היהודי שרירה וקיימת, ושהקמת מדינת ישראל היא חלק מתהליך הגאולה ושבקרוב בית המקדש ייבנה.

כמאמינים אדוקים בתנ"ך, הם גם מאמינים בנבואת זכריה שמצווה עליהם באחרית הימים לעלות לרגל לבית המקדש כל שנה בחג סוכות.

אם כן, במידה ויוחלט לבנות את בית המקדש אנו צפויים לגלי צונמי של תיירים מרחבי העולם. אם ניתן לרגע הערכה שמרנית למדי, אם כל אחד מ-300 מיליון המאמינים יגיע בממוצע פעם בעשר שנים לביקור במקדש, (שוב, למרות שהתנ"ך מצפה מהם להגיע כל שנה), נגיע לתוספת של 30 מיליון תיירים בשנה (פי עשר מכמות התיירים כיום), נניח שהצליין יגיע לכשבוע, לא טיול ארוך במיוחד, וישקיע בממוצע רק כ-150$ ליום סך הכל (מגורים, הסעדה, תחבורה, אתרים, אטרקציות, מזכרות וכו'), כי רבים מגיעים ממדינות עולם שלישי, נגיע להשקעה של כ-1,000$ בכלכלה המקומית פר צליין. בחישוב שנתי זה מגיע להשקעה בכלכלה המקומית של 30 מיליארד דולר בשנה, שזה יותר מ-100 מיליארד ש"ח.

מדובר בנקודת מפנה כלכלית ברמה היסטורית, לשם השוואה, מאגר לוויתן שווה בקירוב 10 מיליארד דולר.

זה לא שכל הכסף או רוב הכסף של הצליינים ילך לקופת המדינה, אבל הוא ילך לכלכלה המקומית, יעלה את רמת החיים של כולם פה (כי ברגע שכסף זר נכנס הוא מעלה את רמת החיים של מי שעוסק בתיירות שכעת ההכנסה הפנוייה שלו מרקיעה שחקים והוא קונה יותר במכולת, לשם הדוגמה) וחלק מסויים אף יכנס ישירות לקופת המדינה.

האם מדינת ישראל ערוכה לכך?

מבחינת תשתיות תחבורתיות נראה שבקרוב מאוד כן, תנופת בניית כביש 1, שיפור התחבורה בכיוון עיר דוד וכו' בהחלט יוצרים תשתית שתענה על המינימום ההכרחי.

מבחינת יכולת הקיבולת של בתי המלון המצב בעייתי, אך יתכן שהלחץ יוביל לכך שתהיה תפוסה מלאה בבתי המלון ובבתי ההארחה 365 ימים בשנה, ומן הסתם 'תוך כדי תנועה' יבנו בתי מלון נוספים.

לגבי תשתיות חשמל ומים, מאחר שיהיה גידול ב"אוכלוסיה", אם 30 מיליון תיירים יגיעו לשבוע ימים כל אחד, זה אומר שיהיו בכל רגע נתון עוד כ-575 אלף אנשים בישראל, שרובם יתרכזו באזור ירושלים. לא נראה שזה יגרום לקריסה, אך זה בהחלט יכביד מאוד לפחות על אזור ירושלים. החשמל פחות יטריד אם הפיתוח והניצול של מאגר לווייתן יתנהל כשורה, אולם מצב המים יחייב את המשך פיתוח הטפלת המים.

יהיו סוגיות נוספות שצריכות להילקח בחשבון כמו רמת פשיעה שצפויה לעלות ועוד.

לסיכומו של עניין, בניית בית מקדש תהווה מקפצה כלכלית אדירה לישראל, שגילוי מאגר ליוויתן יהיה זניח לעומתה. כמות המטבע הזר שיכנס למדינה יהיה די אסטרונומי, גם בהערכה שמרנית של כמות תיירים, עם זאת יצוצו אתגרים לא פשוטים בתחום התשתיות ועוד.

מסתבר שמבחינה כלכלית הר הבית הוא לא חבית של חומר נפץ וגם לא חבית של נפט, הוא לא פחות מאשר ים של זהב.

יום רביעי, 20 ביולי 2016

מלחמת תרבויות/ הרב איתי אליצור

המניע אינו זכויות או חופש פרט || להחזיר את הקדושה

רבות כבר נכתב על כך שהצדדים בויכוח הישראלי לא אומרים את האמת • הצדדים מונעים מאידאולוגיה, אבל הם מתביישים לומר זאת • בצד של הקדושה ולהבדיל, בצד השני, לא אומרים את האמת • הרב איתי אליצור מבקש להציג את האמת שמאחורי הטיעונים לתקשורת


↓ מאת: הרב איתי אליצור

רבות כבר נכתב על כך שהצדדים בויכוח הישראלי לא אומרים את האמת. הצדדים מונעים מאידאולוגיה. אבל הם מתביישים לומר זאת. מי שמאמין שצריך לישב את ארץ ישראל יסביר מדוע זה יועיל לבטחון המדינה, ומי שסבור שאין לישב את ארץ ישראל יסביר למה זה נכון מדינית ודמוגרפית. הצדדים לא אוהבים לומר שזו אידאולוגיה.

אבל זו אידאולוגיה. זה ויכוח אידאולוגי שעוסק בלב האידאולוגיה הציונית. השאלה האם להחזיק בירושלים, בשכם ובחברון, היא שאלה עקרונית: האם שבנו לארץ אבותינו כדי להגשים את תפלות ותקווות ישראל שבכל הדורות, או שבאנו לכאן כדי לברוח מיהדותנו. מי שמאמין שבאנו לכאן כדי לברוח מיהדותנו, ימצא תירוצים בטחוניים ודמוגרפיים למה צריך לצאת משכם ומחברון. מי שמאמין שבאנו לכאן כי זו ארצנו, ימצא תירוצים בטחוניים למה צריך להשאר שם.

כבר שלשים שנה אנחנו לא אומרים שאנחנו בעד ארץ ישראל השלמה כי זו ארץ אבותינו ונחלת אלהינו. אנחנו מדברים על שיקולי בטחון. בכך גרמנו לעצמנו נזק הסברתי חמור. בעצם העובדה שאנחנו לא מזכירים את השיקול הערכי, אנחנו מלמדים את המערכת כולה שהשיקול הערכי איננו שיקול רלוונטי בדיון. הפקרנו את הזירה הערכית.

כאמור, הצדדים לא אומרים את האמת לגבי השיקולים שלהם. נימוקיהם מתחפשים לנימוקים בטחוניים.


רוצים שוויון זכויות? שה לא הטיעון העיקרי

בשבוע החולף נחשפנו שוב לתחפושת הזאת, בשני הקשרים אחרים: היהודים העולים להר הבית שואלים מדוע פוגעים בזכויותיהם, מדוע הם אינם מקבלים זכויות אדם כמו הרפורמים ברחבת הכתל וכמו מצעדי הסוטים למינם (כן, סוטים, זה מה שהם ואין לי כוונות להתנצל). מאידך, צועדי המצעדים שהוזכרו לעיל עומדים על זכויות האדם כל עוד זה נוגע לרפורמים או לצועדי הסטיה, וזכויות היהודים העולים להר הבית לא מעניינות אותם כלל. אלה וגם אלה מדברים בשם זכויות הפרט ורוממות חופש היחיד.

אבל אלה וגם אלה לא מתעניינים בחופש הדעה וזכות הפרט. זכויות הפרט אינן מעניינות אותם כלל, אלא אם כן הן תומכות באידאולוגיה שגם הם תומכים בה. זכויות הפרט מעניינות את לוחמי זכויות הפרט, רק כאשר מדובר בפרט כזה שהם מעוניינים בהצלחתו. בקצור: זכויות הפרט לא באמת מעניינות את אף אחד מהצדדים בויכוח הזה. אלה וגם אלה מונעים, אבוי, מאידאולוגיה.


מצעד התועבה - להרחיק את הקדושה

הבה נבחן את מאפייני האידאולוגיה של צועדי המצעדים האלה. יש כאן מהפכה רדיקלית ומהירה בנוסח "עולם ישן עדי יסוד נחריבה". בעולם הישן היתה חשיבות גדולה להקמת משפחה. אדם בעולם הישן מוטרד לא רק ממה שיהיה בחייו, אלא בעיקר ממה שיהיה בעולם לאחר מותו. לאיש העולם הישן חשוב להעמיד דורות על דורות של צאצאים ולהבטיח את הנצח. לדידו, המשיכה המינית היא כלי. כלי שנועד להבטיח את העמדת הצאצאים ולסייע ליציבות המשפחה. המהפכן החדש מורד בכל זה. הוא לוחם למען זכותו של הפרט לממש את נטייתו המינית, תהיה אשר תהיה. הוא בז להעמדת צאצאים ומקדש מאד את ההנאה המינית והתאוה המינית. ההנאה חדלה להיות כלי והפכה למטרה בפני עצמה. טעות לחשוב שהויכוח הזה נוגע רק לאנשים שנולדו עם נטיה מינית לבני מינם.

הויכוח נוגע לכל מי שנולד עם תאוה מינית, תהיה תאוותו אשר תהיה. התרבות המהפכנית יצרה אדם שרודף אחרי הנאות מיניות וההנאה המינית נמצאת במרכז הוויותו. אצל בני התרבות המהפכנית הזאת, משפחה היא דבר מאד לא יציב. העמדת הצאצאים הוא ערך שנדחק למקום נמוך מאד בסולם העדיפויות וזוכה לבוז מסוים, אבל הרחובות והעתונים מלאים תמונות של דוגמניות ושאר פיתויים. האיש אוכל לא מפני שהוא צריך, להפך, האכילה מזיקה לו. הוא אוכל כי התרבות והאוירה מלמדות אותו לאכול את האוכל הטעים והמזיק. האיש נמשך לנשים אחרות שלא תבוא שום תועלת מהמפגש איתן, אבל האוירה מרגילה אותו לרדוף אחריהן. ואם הוא נמשך לגברים – הוא יסטה גם אחריהם ויתגאה בכך. אצל אנשי התפישה הזאת ההנאה נעשתה מטרה בפני עצמה. התרבות העכשוית הפכה את ההנאה הרגעית לאקט אידאולוגי דתי. האדם פרי התרבות הזאת מוסת ללא הרף לחפש עוד ועוד הנאות. הוא לעולם לא יסתפק במה שיש לו.

תמיד הוא ירדוף אחר התאוה. לכן, במקום ללמד את הלהט"בים להתאמץ ולהתגבר על תאוותיהם ולבנות משפחה בריאה ופוריה שתזכה לדורי דורות של נצח, החברה מעודדת אותם להשליך מנגד את הנצח, ולהתמכר ולהשתעבד לתאוה הרגעית. אבל לא רק את הלהט"בים. מבחינה זו – הכל הם להט"בים. גם הגברים שנמשכים לנשים מתרגלים שלא להתאמץ ולהחזיק את משפחתם יציבה, אלא לחפש כל העת הנאות נוספות. כאשר אדם כזה רואה אשה אחרת ומתאוה לה – התרבות לא מחנכת אותו להתגבר על תאוותו אלא להפך.

אצל אדם כזה עקר העולם הוא ההנאה הרגעית והאדם הפרטי בן הדור. אדם כזה לא מתיחס לשיקולים של נצח ושל רב-דוריות, וודאי שאינו יכול להאמין במי שהיה קים עוד לפני העולם ויהיה קים גם אחריו.

לעמת זאת התורה רואה את האדם כחלק מכלל גדול המהוה את ההסטוריה הנצחית.

לאור זאת, אפשר לומר שאחד המאפיינים המרכזיים בויכוח האידאולוגי העומד במרכז הדיון הוא השאלה האם פנינו אל הנצח או שפנינו אל הרגע. האם מטרת העולם היא ההנאה הרגעית של הפרט, או שהרגע והפרט הם כלים להעמיד דבר נצחי. אצל אלה ששואפים להחריב עד היסוד את העולם הישן, אין חשיבות למשפחה, לכלל, לעם. כל אלה נצרכים רק כל עוד הם משרתים את הנאתו של הפרט. לכן הם הולכים ומתפוררים. לא כן אצלנו. אנו מאמינים בנצח, לכן ההנאה הרגעית אינה אלא אמצעי להעמיד שושלת, משפחה ועם שיתקיימו לנצח. הרבה אחרי מותו של האדם הפרטי.

המאבק בין התרבויות אינו מאבק בין הלהט"בים לבעלי המשיכות הבריאות והנורמליות. הוא מאבק בין תרבויות והוא נוגע לכלל האוכלוסיה. אין מדובר כאן בשאלה כיצד יחיה האדם הפרטי. יש כאן ויכוח ציבורי בשאלה איך לעצב את האוירה הציבורית ואת השיח הציבורי. האם השיח ימשיך להתנהל סביב זכותנו לממש את תאוותנו, ואז ממילא תהיינה לנו יותר תאוות ופחות מוטיבציה להתגבר עליהן, וממילא האוירה הציבורית תיצור משפחה לא יציבה ואדם רודף תאוות. או, שהשיח והאוירה יהיו משפחתיים יותר ונצחיים יותר.

שני הצדדים אומרים שהם לוחמים למען זכותו של הפרט לחיות כהבנתו. שני הצדדים משקרים. השאלה היא הרבה יותר גדולה משאלת זכותו של הפרט לעצב את אורח חייו הפרטי. זוהי שאלה אידאולוגית של עיצוב האוירה הציבורית. רודפי הסטיות למיניהם לא נאבקים בשם זכויות הפרט. הם רוצים לשנות את אופיה הציבורי של המדינה. הם נאבקים בשם אידאולוגיה. בשם תרבות (אם אפשר לקרוא לכך תרבות).

שתי תפישות עולם נאבקו היום במרחב הציבורי הישראלי. תפישת העולם היהודית, הרואה לנגד עיניה את הנצח ואת הכלל, מול תפישת העולם המתמקדת בפרט ובהנאתו הרגעית.

יש כאן שתי תפישות עולם מנוגדות זו לזו. ולא נותר לי אלא לזעוק באזני קוראי את זעקתו של אליהו: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעפים"


הר הבית - להחזיר את הקדושה

נחזור למאבק על הר הבית. גם היהודים העולים להר הבית לא מבקשים את חופש הפולחן הפרטי שלהם. הם מבקשים את הקדושה שבמקום המקדש, הם מבקשים לזרז את בנייתו, והם מבקשים את זכויות עם ישראל במקום קדשו. הגיע הזמן לומר זאת. המאבק הוא לא על זכויות האדם. חבל להסתיר את האידאולוגיה האמתית שמאחורי המאבק. הסתרת האידאולוגיה  האמיתית פירושה הודאה בכך שהאידאולוגיה האמיתית לא רלוונטית.

בעיניהם של פעילי הר הבית, זכויותיהם ודאי נפגעות. בכל קנה מדה אפשרי. ועוד במיוחד לאור העובדה שפוגעים בזכויותיהם ההסטוריות. הערבים, חדשים מקרוב באו, השתלטו על מקום קדשנו. אבל כאמור לעיל: הצד הנגדי בויכוח מייצג את הגישה של "אכל ושתה כי מחר נמות". בן הגישה הזאת פשוט לא מבין על מה מדובר. למה שיהיו ליהודים זכויות בהר הבית? בגלל משהו שהיה לפני אלפים שנה? מבחינת פעילי הר הבית זה יותר קצר מהתעטשות, שהרי פניהם אל הנצח. אבל מבחינת הצד השני זה הרבה יותר עתיק מהפרהסטוריה. מבחינתם העולם התחיל ביום שבו הם נולדו ויסתיים כשהם ימותו. אחריהם המבול. מה שהיה כשהם נולדו זה המצב, וכדאי להשאיר אותו כפי שהוא למען השקט וההנאה.

כדי לשנות את המצב, צריך לומר בקול שאנו נאבקים על קדושת מקום המקדש ועל זכותנו הנצחית. לא כדאי לאמץ את מערכת הערכים וגבולות השיח שמכתיב הצד השני. אם אנחנו נאבקים רק על זכויות אדם – אנו מודים בכך שרק זכויות האדם רלוונטיות.

קלישאה ידועה אומרת שאפשר לרמות הרבה אנשים מעט זמן, ואפשר לרמות מעט אנשים הרבה זמן, אבל אי אפשר לרמות הרבה אנשים הרבה זמן. זוהי קלישאה יפה מאד אבל לא נכונה. האמת היא שככל שתצליח לרמות יותר אנשים, כך זה יחזיק יותר זמן. יתר על כן – אם נצליח לרמות הרבה אנשים שאנחנו נאבקים רק על זכויות אדם – בסוף גם אנחנו עלולים להאמין בכך. הגיע הזמן שנאמר בדיוק מה האידאולוגיה שלנו, לא נסתיר אותה ולא נתנצל עליה.

יום ראשון, 17 ביולי 2016

דעה: הר הבית הוא בהחלט (גם) שלנו!

הר הבית - נכס משותף לכל הישראלים ולכל היהודים || רות גביזון

ראשי הממלכה ההאשמית בעבר הירדן והרש"פ פנו שוב לאונסק"ו במטרה לקעקע את מעמדה של מדינת ישראל בירושלים וכדי לנסות להתכחש לקשר היהודי להר הבית • ר': הצעת החלטה באונסק"ו: לישראל אין זיקה להר הבית >> • כלת פרס ישראל, פרופ' רות גביזון התייחסה בעמוד הפייסבוק שלה לקשר היהודי להר הבית


↓ מאת: פרופ' רות גביזון

גם מי שמעדיף איפוק ישראלי בכל הנוגע להר הבית, ומצדיק הגבלות חמורות על עליית יהודים להר כדי למנוע פרובוקציות, צריך לזכור שהמאבק אינו רק על שאלת הגישה של יהודים להר הבית, ותפילה שלהם בהר הבית, אלא על עצם הזיקה ההיסטורית שלהם לירושלים בכלל ולהר הבית בפרט, כולל הכותל המערבי.

כרגיל, ההיסטוריה כאן חשובה מאוד וצובעת גם את ההווה. 

וכך ממשיך ומתנהל המאבק בין ישראל והערבים, לא רק הפלסטינים אלא גם ירדן שעמה יש לנו יחסי שלום ויחסים מדיניים אמיצים למדיי, בזירה של אונסק"ו. זו שהגדירה בעבר את ירושלים העתיקה כולה - על פי בקשת ירדן - כאתר מורשת עולמית. ועכשיו מתבקש שוב ושוב להכריז כי ישראל פוגעת באתר מקודש למוסלמים, תוך כדי שלילת הזיקה הדתית וההיסטורית של יהודים לירושלים ולהר הבית.

למזלנו, הפלסטינים נאלצו למשוך את היזמה הזאת מחשש שלא יהיה לה רוב. עוד סימן לאפשרות שהשינויים במזרח התיכון מתחילים לפעול גם בכיוון שמחזק את המורכבות של נוכחותנו כאן לאורך זמן.

אני מקווה שבנושא הזה הר הבית הוא אכן נכס משותף לכל הישראלים ולכל היהודים. ושנשכיל לבדל את עמדותינו למרות המחלוקות הפוליטיות החשובות והעמוקות בינינו כך שלא ניתן יד למהלכים ולהכרזות שבאמת חותרים תחת הטעמים העמוקים לזכותנו להקים ולקיים מדינה יהודית בארץ ישראל שבירתה ירושלים.

ההסדרים בהר הבית יכולים להיות נושא למשא ולמתן. הזיקה ההיסטורית, הדתית והתרבותית של יהודים להר הבית הוא עניין שעליו אסור לוותר בשום פנים ואופן! צריך לזכור את זה כדי שמי שרוצה לפעול בעניין זה בחו"ל נגד מדינת ישראל לא יוכל להסתמך על קולות של יהודים ישראלים.

יום שלישי, 5 ביולי 2016

סטטוס קוו בהר הבית פירושו "מה שהערבים רוצים"

העיקרון הקדוש: סטטוס קוו פירושו: מה שהערבים רוצים || הר הבית

התביעות הערביות על ההר הופכות מחוצפות יותר ויותר, ומי שחושב שכניעה לתביעות הערבים תביא שקט להר הבית כנראה לא מכיר ערבים, לפחות לא את אלו המשתלטים על הר הבית.


↓ מאת: פרופ' אריה אלדד/ מעריב

אחד ממטבעות הלשון השגורים והשחוקים גורס "ירושלים קדושה לשלוש הדתות". גם אם נקבל את ההגדרה הזו - לכאורה יש בירושלים רק דבר אחד קדוש יותר מהקדושה המשולשת הזו: קדושת הסטטוס קוו הדתי בעיר הקדושה.


על קיר החזית ב"כנסיית הקבר" בעיר העתיקה נשען סולם. כבר יותר מ־150 שנה הוא שם. ואין להזיז אותו כי יש סכסוך בין שתי כתות נוצריות. וכיון שאין להפר את ה"סטטוס קוו", הסולם ניצב במקומו. מוסלמים מחזיקים במפתחות הכנסייה. פותחים בבוקר וסוגרים בערב את שעריה כבר מאות שנים. למה? כדי לבטא את שלטון המוסלמים ומתוך קידושו של ה"סטטוס קוו". יהודים אינם יכולים להתפלל בהר הבית. והם רשאים להיכנס להר רק דרך שער אחד. למה? כי כך קבע משה דיין מיד לאחר מלחמת ששת הימים ומאז זה חלק מה"סטטוס קוו". וזה קדוש.

האומנם?

מדינת ישראל נוטה להישען על הסטטוס קוו בייחוד כשהיא מנסה להתחמק מהחלטה. כך בהרבה מאוד נושאי דת ומדינה של יהודים בינם לבין עצמם ומול המדינה. כך מקפידה ישראל לשמר את יחסי הנוצרים־מוסלמים, ויחסי הגומלין בין הכתות הנוצריות השונות בירושלים. רק הסטטוס קוו בין יהודים ומוסלמים אינו יציב כלל. מי שחושב שהסטטוס קוו מימי משה דיין נשמר - אינו יודע דבר וחצי דבר על הר הבית.

***

סטטוס קוו בלטינית פירושו בעברית "המצב הקיים". בהר הבית ובעברית מדוברת פירושו "מה שהערבים רוצים". ואם אין "מצב קיים" שהם יכולים להישען עליו בתביעתם - הם ממציאים אחד כזה ומצרפים איום שאם לא תיענה תביעתם המחוצפת - הם ישתוללו. יתפרעו. ישליכו אבנים אל רחבת הכותל. יירו חזיזים בכוונון ישיר על ההר. יתבצרו במסגדים. המשטרה תפרוץ. יהיו רימוני גז והלם. יהיו פצועים ועצורים, תמונות יציפו את כל אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות. ישראל תינזק תדמיתית. ולפיכך עדיף לה שתיכנע מראש. ואז ייקבע "סטטוס קוו" חדש. שיחזיק מעמד בדיוק כמה זמן שיתחשק לערבים. וכשיעלה הרצון מלפניהם יעלו דרישה חדשה, איומים חדשים וחוזר חלילה.

השבוע שמענו על תביעה ערבית חדשה בהר הבית: יהודים לא יורשו להיכנס להר בעשרת הימים האחרונים של הרמדאן "כי זה הסטטוס קוו". שקר וכזב. "סטטוס קוו חדש" נקבע בהר הבית בסוף 2015 במגעים בין נתניהו לעבדאללה מלך ירדן. שימו לב לסתירה הפנימית. אם זה "מצב קיים" אין צורך לנסח אותו מחדש מדי חודשים אחדים. לא "סטטוס קוו" ניסח נתניהו עם עבדאללה, אלא עוד כתב כניעה של ישראל לתביעות הערביות שהופכות מחוצפות יותר ויותר. שום הלכה דתית לא עומדת כמובן מאחוריהן, אלא קיבוע הולך ומעצים של מקומו של הר הבית במרכז תודעה לאומנית ערבית, שאינה זוכה לתגובה הולמת מצדנו. וכל "סטטוס קוו" חדש כזה מצר את צעדי היהודים ומשפר את זכויות הערבים.

משטרת ישראל דווקא לא נבהלה השבוע. כשהחלו הערבים להתפרע ולאיים, אמרה המשטרה כי היא יכולה לשלוט במצב בהר ולהמשיך לאפשר ביקורי יהודים בו. השב"כ מצדו דווקא המליץ לסגור את ההר ליהודים. נתניהו נכנע וקיבל את התכתיב הערבי. ההר נסגר ליהודים עד סוף הרמדאן. כי מי שנכנע לתביעות טרור סחטניות בפרשת גלעד שליט, ושב ונכנע השבוע סופית לתביעות הטורקיות בפרשת המרמרה, והסכים לפצות משפחות מחבלים רק כדי שטורקיה לא תגיש נגד מפקדי צה"ל תביעות בבית הדין בהאג - הוא נכנע סדרתי. ואין לו במה להיאחז כדי להפסיק את מסע הוויתורים והכניעה.

אני בטוח שלאחר מאמץ אינטלקטואלי קצר יצליח נתניהו (או אחד ממלחכי הפנכה שלו) להסביר איך סגירת ההר בפני יהודים תשפר באופן דרמטי את מצבה הכלכלי של ישראל ותפתח בפנינו שווקים לייצוא גז. יש הרבה יתרונות בהימנעות מעימות עם סחטנים ערבים. גז כבר אמרנו?

***

הילדים הערבים במזרח ירושלים אינם לומדים על פי תוכנית הלימודים של מדינת ישראל אלא על פי זו הירדנית־פלסטינית. למה? כי זה הסטטוס קוו. כך יכול נתניהו להתלונן על ההסתה והחינוך לשנאה בתחומי הרשות, אבל בירושלים הריבונית, באחריותם ובסמכותם של נתניהו ושר החינוך שלו נפתלי בנט, נמשכים לימודי השנאה מכיתה א' ועד כיתה י"ב. במימון שלנו.

כך יישאלו ילדי כיתה ו' בשיעור חשבון: אם שהיד הורג עשרה יהודים באוטובוס, כמה יהודים יצליחו שלושה שהידים להרוג ברכבת? כך ילמדו בכיתה ד' כי עיר הנמל החשובה ביותר של פלסטין היא חיפה. כך ילמדו כי אין שום קשר בין העם היהודי והיהדות להר הבית. כל זה נמשך בגלל "סטטוס קוו".

נתניהו אינו מכבד כמובן את הסטטוס קוו לגבי הבנייה במזרח ירושלים. קודמיו בנו רבבות יחידות דיור בשכונות היהודיות והוא הקפיא את הבנייה. הוא גם אינו מכבד את הסטטוס קוו הדתי בהר ציון, ויהודים נדרשים לפנות את מקום התפילה שלהם בקבר דוד כשבאים הנוצרים לערוך מיסות. מאז קום המדינה לא היה כדבר הזה. זה ההפך הגמור מ"סטטוס קוו". למה? כי נתניהו החליט שכדאי לו לרצות את הוותיקן או גורם נוצרי אחר.

מי שחושב שכניעה לתביעות הערבים תביא שקט להר הבית כנראה לא מכיר ערבים, לפחות לא את אלו המשתלטים על הר הבית. או שלא היה בארץ במאה השנים האחרונות. מי שנכנע לטרור - הטרור מציב בפניו מיד תביעות חדשות. מי שבורח מפני הטרור - הטרור רודף אחריו. מי שנכנע בפני הערבים בהר הבית - יהיה מוכן לחלוקת ירושלים ולנסיגה מיהודה ושומרון. ככה זה כשאין עמוד שדרה. ככה זה כשאתה שבשבת ולא מצפן. כשאין לקברניט יעד לאומי שאליו הוא מנווט.

ולכן כדאי לשוב ולהזדקק ללטינית: לא "סטטוס קוו" אלא "קוו ואדיס?". לא "המצב הקיים", אלא "לאן פניך מועדות?".


יום שלישי, 26 באפריל 2016

דעה: תסמונת שטוקהולם בכניסה להר הבית

מצד אחד המשטרה רודפת יהודים || 10 יהודים הרחיקה היום המשטרה מהר הבית בעוון חשד לתפילה, 2 נוספים נעצרו | מצד שני עמלים פעילים בתנועות הר הבית להקל על המשטרה את מלאכת הסלקציה בכניסה להר הבית


מציאות בלתי מובנת מתרחשת בימים האחרונים בכניסה להר הבית, פעילים 'מתנדבים' להקל על המשטרה את הסלקציה בכניסה להר הבית, עמלים במסירות להקל על השוטר מוטי להתמודד עם השפלת זרם היהודים המבקשים לעלות ולהתפלל בהר הבית שרק הולך וגובר.

↓ משטרת הר הבית בישלה דייסה..

כידוע משטרת הר הבית פיתחה נוהל כניסה מיוחד להר הבית, שיטת כניסה אכזרית ומשוועת, המצריכה ת.ז. ובדיקות מישוש הגוף, טיהור מכל סממן יהודי, הרחקות וכו'.

מידי בוקר צצים הוראות אי כניסה תמוהות נוספות, מה שאף מקשה על המשטרה לאפשר להמוני היהודים המבקשים להיכנס להר הבית, לממש את זכותם ומשאת נפשם. שכן הזמן אוזל והמעבר בעמדת הבידוק ההזוי בכניסה להר צר מלהכיל.

בחגים האחרונים לא קרה ששיטת המעבר והבידוק בכניסה להר לא קרס מחמת העומס, מידי חג המשטרה הייתה דורשת וחוקרת אחר פטרון קסם מן הסוג של חכמי חלם, אך לבסוף הכל קרס.

מן הדין היה שהמשטרה תאכל את הדייסה שבישלה, ותאלץ להסיק מסקנות מפוקחים יותר. אך בשנה זו קמו כמה מחברי תנועות הר הבית בעצה גאונית לאמר 'אנחנו נאכל את הדייסה'.

כמו בתסמונת שטוקהולם בה הנחטף מפתח תסמונת של הבנה עם הצד החוטף, מתאם עמדות ומסייע ככל הנדרש לחוטפים, כך כאן בכניסה להר הבית קמו אותם החברים בתנועות הר הבית ובאופן תמוה מפעילים 'בהתנדבות' מערך סיוע והקלה לשיטת הסלקציה האכזרית בכניסה להר.

עד שכבר נדמה היה ששיטה אכזרית זו גוססת והולכת להעלם מהנוף, באו אותם חכמים ונפחו רוח חיים חדש בדמות טיעונים שטוקהולמים ידועים של 'הקלה לעולים להר'.

דייסת חמץ - (למצולם יש קשר ישיר לכתבה)

↓ מטשטשים את העוול המשווע שמתבצע על ידי משטרת ישראל

עוול נוסף גורמים אותם הפעילים 'המתנדבים' לכלל העולים להר, בכך שמכשירים המה את שרץ האכזריות הסלקטיבית שמתבצע יום יום שעה שעה על הר הבית.

במקום להבין שהמשטרה היא הבעיה והמכשול. במקום לצאת בפומבי נגד ההתנהגות אכזרית, הם מסכימים עמה במעטפת של 'תיאום עמדות'. שאינו אלא ניסיון פסול ליצור טשטוש ובלבול בקרב העולים המסכנים. שסובלים מנחת זרועם של גורמי הבידחון השמאלנים.

על כל עולה להר למחות נגד אותם מתנדבים העומדים בשער, להסביר להם בנועם כי לא הקלה זמנית אנחנו מבקשים, כי אם יציאה לגמרי לחופש, לא להסדר תיאומי שכזה אנו מייחלים. ולא ל'טובות' שכאלו אנו זקוקים. כי אם לחופש כניסה ליהודים להר.

בוז עמוק אנו רוחשים למשטרת הר הבית בכלל, ולקציניה בפרט, סבל רב לנו מהם, מעצרים, מכות, רדיפות, הגבלות, הרחקות, והשפלות. ידענו מהם מזה ימים ושנים, לא עוד הגשת הלחי השנייה מצדנו, כי אם דרישת שינוי אמתית והפסקת הרדיפות מצידם.


יום שני, 18 באפריל 2016

כל שקרי אונסק"ו/ נדב שרגאי

אמת שאין צורך להוכיח || הקשר של עם ישראל להר הבית

לעיתים נזקקת אומה לשונאיה כדי לגלות שוב במראה את פניה האמיתיות. החלטת אונסק"ו, ביוזמת הרשעות הפלשתינית, שלפיה יחדל ארגון המורשת והתרבות של האו"ם מלהשתמש במינוח "הר הבית" ומעתה יכנה את המקום הקדוש ביותר ליהודים "מסגד אל־אקצא", היא תזכורת מסוג זה. אונסק"ו מכריח אותנו לשנן נשכחות:

↓ מאת: נדב שרגאי ישראל היום

ב־1967 קיבלה עליה מדינת היהודים ויתור קולוסאלי, אדיר מימדים וכמעט בלתי נתפס. היא הפקידה את המקום הקדוש ביותר בעבורה בידיה של דת מתחרה, האיסלאם, שבעבורה הוא המקום השלישי בקדושתו בלבד. היא ויתרה על זכותם של היהודים להתפלל שם. 

המוסלמים מעולם לא ידעו להכיר טובה ליהודים על הוויתור האומלל הזה. הם התנכלו ליהודים אשר עלו להר, פגעו בעתיקותיו והשמידו שרידים יהודיים אשר השתמרו בו. הם הקימו בהר שני מסגדים (תת־קרקעיים) נוספים, וכבר שנים שהם נושאים ברמה את עלילת הדם המודרנית - "אל־אקצא בסכנה".

בשם העלילה נדלק ההר שוב ושוב. בשם העלילה יוצאים מחבלים כבר שנים כדי לרצוח יהודים. מול האופנסיבה המוסלמית הזאת נסוגה מדינת ישראל אחור בהר הבית, קו אחר קו, וכל זאת נעלם מהעיניים של אונסק"ו.

הקשר של העם היהודי להר הבית אינו טעון הוכחה, ממש כפי שהעובדה שהשמש זורחת ביום ולא בלילה אינה טעונה הוכחה. ולמרות זאת, יש כמה עובדות רלוונטיות שישראל תוכל להשתמש בהן עתה כדי להגחיך עוד את שקרי הארגון הצבוע: במשך מאות בשנים כתבו חכמי הדת המוסלמים עצמם - בספרי הדת וההיסטוריה שלהם - כי הר הבית הוא הוא מקומו של מקדש שלמה, זה שכיום המוסלמים מכנים אותו "אל־מזעום", רוצה לומר: המדומיין והשקרי. 

ההבלים המוסלמיים שעל פיהם אל־אקצא נבנה על ידי אדם הראשון, או הרחקתו של המקדש למקומות כתימן וכשכם, סותרים את זיהויו של הר הבית עם מקום מקדש שלמה על ידי היסטוריונים ירושלמים מוסלמים כאל־מקדסי ועארף אל־עארף, ועל ידי חכם ההלכה האיראני אל־מסתופי, המשורר ג'לאל א־דין רומי והדרשן אבו בכר אל־ואסטי - לאורך מאות בשנים.

לא זו אף זו, בימיו של המופתי הגדול חאג' אמין אל־חוסייני, מחולל פרעות תרפ"ט ושותפו של היטלר, ובפיקוחו, פירסם הוואקף חוברת למבקר בהר הבית, שבה נכתב כי "זהותו של האתר עם מקדש שלמה היא מעל לכל ספק".

קיומו של המקדש נתמך גם על ידי ממצאים ארכיאולוגיים שונים מאזור הר הבית דוגמת שבר של כתובת ביוונית מתקופת בית שני, שנמצא ליד שער האריות, או אבן הפינה "לבית התקיעה" מחפירות הכותל הדרומי. ויש כמובן גם התנ"ך, והמשנה, והגמרא, ושלל המקורות היהודיים וההיסטוריים, המלמדים על קיומו של המקדש בהר הבית.

אבל אונסק"ו מעולם לא התעניין בקטנות שכאלה. מי שמסוגל להפוך את קבר רחל ל"מסגד בלאל אבן רבאח", מסוגל למחוק משפתו גם את הר הבית. 

אולי לכן הגיעה העת שגם אנו נמחק מהמילון שלנו את אונסק"ו, נשיב את נציגנו משם ונחדל מלארח את חוקריו ה"מלומדים" בארצנו.

יום רביעי, 30 במרץ 2016

מעם מזבחי תקחנו למות

אם לוקחים רוצח מהמזבח למות... || תהיות עכשויות לאור המקדש

בבית המקדש נפגשים ניגודים, הבאים יחד לידי שלמות. כך למשל: איסורי שבת נדחים מול החובה להקריב קורבנות בשבת, איסור לבישת כלאיים נדחה מול החובה להטיל פתיל תכלת (חוט צמר) באבנטי הפשתן של הכהנים, בעבודת יום הכיפורים חייבים הכהן הגדול ומסייעיו לעשות עבודות המהוות חילול חמור של קדושת היום, כאשר הן נעשות לצורך אחר (שחיטה, הבערה, בישול, יציאה מחוץ לתחום שבת וכו') ועוד.

בית המקדש מחבר בין שמים וארץ ומאזן בין דברים הנראים לנו כניגודים. לכן מהר המוריה יוצאת הוראה לעולם ולכן שם ניתן לדון בדיני נפשות. אולם יש מקרים, בהם מותר ליטול נפש גם ללא דין וללא משפט -מקרים בהם המומת חרץ את גורלו בעצמו.

בימים אלו עסוקה המדינה במעשהו של חייל, אשר מתוך אחריות לביטחון המדינה ומתוך אהבת ישראל, ירה במחבל אשר ניסה לרצוח יהודים בחברון ואשר כדורי חיילינו מנעו ממנו להוציא את זממו אל הפועל. 

נחשון עמית, נמנה עם הפעילים המסורים למען הר הבית, עולה להר בטהרה ומזכה את הרבים בעליה בטהרה להר הבית. במאמרו מנסה עמית, לברר את אחד הניגודים במקדש - האיסור להניף ברזל על אבן מאבני המזבח, שכן המזבח נועד להאריך חיים, מול החובה להרוג רוצח, אף אם הוא מחפש מקלט במזבח עצמו: "מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת".

↓ מאת: נחשון עמית


שמות פרק כא, יב-יד: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת: וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱ-לֹקִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: וְכִי יָזִיד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת:"

בתורה בהלכות רוצח במזיד התורה מדגישה לנו כי "מעם מזבחי תקחנו למות". אפילו מהמזבח. הגמרא מדייקת לנו את הדין הזה ע"י הסיפור של יואב בן צרויה שהיה רוצח וחייב מיתה:

מלכים א פרק ב, כח-לד: "וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב, כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה, וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה, וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ: וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וְהִנֵּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע לֵאמֹר לֵךְ פְּגַע בּוֹ: וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל אֹהֶל ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ צֵא, וַיֹּאמֶר לֹא כִּי פֹה אָמוּת וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי: וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי: וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע, אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה: וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם, וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד עוֹלָם מֵעִם ה': וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיְמִתֵהוּ וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר:"

ואומרת הגמרא:

תלמוד בבלי מכות יב: "אמר רב יהודה אמר רב: שתי טעיות טעה יואב באותה שעה, דכתיב: 'וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח'. טעה - שאינו קולט אלא גגו, והוא תפס בקרנותיו; טעה - שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים, והוא תפס מזבח של שילה. אביי אומר: בהא נמי מיטעא טעה, טעה - שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו, והוא זר היה."

והרמב"ם מצמצם דין זה דווקא לרוצח בשגגה ולא לרוצח במזיד, כפי שכתב בהלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ה הלכות יב – יד: 

"המזבח קולט שהרי נאמר בהורג בזדון 'מעם מזבחי תקחנו למות' מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח, לפיכך ההורג בשגגה וקלטו מזבח והרגו שם גואל הדם הרי זה נהרג עליו כמי שהרגו בתוך עיר מקלטו. אין קולט אלא גגו של מזבח בית העולמים בלבד ואינו קולט אלא כהן ועבודה בידו אבל זר או כהן שאינו עובד בשעה שנהרג או שהיה עובד ולא היה על גגו אלא סמוך למזבח או אוחז בקרנותיו אינו נקלט."

דין זה של קליטת המזבח את הרוצחים בשגגה כעיר מקלט נלמד מן הפסוק "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה". המקדש והמזבח נקראים בתורה עשרות פעמים מקום. בתורה בית המקדש נקרא המקום אשר יבחר ה'.

ועדיין קשה על דין זה כי הרי יואב היה תלמיד חכם גדל, וידע שהרג במזיד, ואיך חשב שהאחיזה בקרנות המזבח תציל אותו? ואיך הגמרא כותבת שטעה בדיני קליטת המזבח ברמה המעשית – אחז בקרנותיו ולא בגגו ולא עבד, והיה זר. הרי המזבח בכל מקרה איננו קולט רוצח במזיד.

כותב המדרש במדבר רבה פרשה כג סימן יג:

"'ונס שמה הרוצח מכה נפש בשגגה'" בשגגה – ולא בזדון. ואם יהרוג בזדון ויאמר: בשגגה הרגתי, ויהא בורח לערי מקלט, אמר הקב"ה: אפילו בורח ונכנס במזבח שלי – הרגו אותו, שנאמר: 'וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת'. ומי היה זה שברח למזבח ונהרג? יואב, שנאמר: 'וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ' אתה מוצא שהיה יואב חכם גדול בתורה וראש סנהדרין, שנאמר: 'יושב בשבת תחכמוני ראש השָלִישי', ולא היה יודע שכתוב בתורה: 'וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת', שהלך והחזיק בקרן המזבח? אלא אמר: הרוגי בית דין אין נקברים בקברות אבותיהם, אלא הם לעצמם. מוטב לי שאמות כאן ואקבר בקברות אבותי … 'ויאמר לא כי פה אמות …. ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו … '".

הלכה זו מראה לנו שאף כי בית מקדש הוא מקום השלום, מקום שעליו נאמר "ומקבות והגרזן כל כלי ברזל, לא נשמע בבית בהיבנותו" (מלכים א ו,ז) 

והמזבח שהוא קדוש עוד יותר מבחינה זו שעליו נאמר: "וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית: כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ." (שמות פרק כ, פסוק כא) ועל כך פירש רשי הקדוש: "גזית - לשון גזיזה שפוסלן ומכתתן בברזל. ותחללה - הא למדת שאם הנפת עליה ברזל חללת (פ"ג דמדות) שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך, ועוד שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל והרי דברים ק"ו ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות ע"י שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל המטיל שלום בין איש לאשתו בין משפחה למשפחה בין אדם לחבירו על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות".

ואפילו מזבח זה, שאסור שיעלה עליו או יגע בו ברזל עד כדי שכתב הרמב:ם בהלכות בית הבחירה פרק א הלכה טז "כל אבן שנגע בה הברזל, אף על פי שלא נפגמה - פסולה לבניין המזבח ובניין הכבש, שנאמר 'כי חרבך הנפת עליה, ותחללה'. והבונה אבן שנגע בה ברזל במזבח או בכבש לוקה, שנאמר 'לא תבנה אתהן גזית' והבונה אבן פגום, עובר בעשה."

ואפילו ממנו לוקחין את אותו רוצח במזיד – על מנת להרוג אותו, כי עוד לפני שבית המקדש הינו מקום השלום, הוא מקום שכינת הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא מידתו אמת. והאמת היא שרוצח צריך למות. לא בכלא ולא בשום מקום אחר. הוא כבר לא מסכן איש, הוא מנוטרל, הוא לא יכול להזיק, אפשר לתפוס אותו ולקחת אותו לכלא. אבל התורה אומרת "מעם מזבחי תקחנו למות!"

קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאינו במקום המזבח אלא בא להלחם במי שהמזבח שלו. שבא להלחם שעם ה' שמדין תורה אין לו לא חנינה ולא מחילה אלא דינו מוות. כמו שאמר ה' למשה "נקום נקמת ישראל מאת המדיינים ואחר תאסף אל עמך" (במדבר לא, ב) ופסוק לאחר מכן משה אומר לישראל: "וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין" 

ואומר מדרש רבה במדבר כב ב:

"לתת נקמת ה' במדין - הקב"ה אמר: נקמת בני ישראל. ומשה אמר: נקמת ה' במדין. אמר הקדוש ברוך הוא להם, אינו אלא דיקו שלכם שגרמו לי להזיק אותן. אמר משה: ריבון העולמים! אם היינו ערלים, או עובדי עבודת כוכבים, או כופרי מצות, לא היו שונאין אותנו ואינן רודפין אחרינו, אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו, הלכך הנקמה שלך, לתת נקמת ה' במדין"

אשרינו שיש לנו חיילים ומפקדים, שמוכנים למסור את נפשם על קדושת עם ישראל, תורתו וארצו. אשרינו שיש בארץ ישראל ציבור בריא ואיתן שתומך ולא מפקיר את לוחמינו, מחזק את רוחם וממלא בעוז את ידיהם!