עולי אתיופיה: געגועינו לירוסלם

לחזור לשאיפה לירושלים || להתקדם למדרגת ירושלים והמקדש

במקביל להפגנות המתחדשות של יוצאי אתיופיה, התקיים בשבוע שעבר כנס של בני הקהילה במחאה על זניחת מורשתה המקורית: לא פולקלור אפרו-אמריקני, אלא ירושלים ובית המקדש

מאת: ארנון סגל

"נקודת ירושלים בקרבם". קסים בחג הסיגד בירושלים.

להשפיע על הישראליות. מרדכי ברוך

מרדכי ברוך (31) מאוכזב. גם מיחס החברה הישראלית למורשת יהודי אתיופיה, מהעובדה שזו איננה זוכה לכבוד הראוי לה ונותרה בלתי מוכרת אפילו לאחר עשרות שנים של נוכחות יוצאי אתיופיה במרחב הישראלי. אולם הוא מאוכזב גם מעדתו שלו ומאופי המחאה שבחרה לקיים לאחרונה. "רבים מיוצאי אתיופיה החלו להגדיר את זהותם בצורה שטחית, על בסיס מאכלים, מלבוש ומוזיקה אתיופית כאחרוני הגויים באתיופיה", כואב ברוך את העניין. "הם אינם מודעים לנקודת ירושלים שבקרבם, לא משמיעים את קולם באור שיכול לעורר ולתרום לחברה הישראלית בבירורי הזהות שלה".

בדיוק בשל כך יזם את כנס 'מאתיופיה לירושלים' שהתקיים בישיבת בית אורות בשבוע שעבר במסגרת תוכנית 'תורת המדינה' המתקיימת בישיבה, ממש במקביל להפגנה של בני העדה שהתקיימה באותה עת בתל אביב. הכנס, שנועד לאו דווקא לבני העדה, בא לדברי ברוך "ליצור איזשהו מכנה משותף שעל בסיסו אפשר ליצור דיאלוג והפרייה הדדית בין יוצאי אתיופיה והחברה הישראלית". ברוך עדכן את כלי התקשורת בדבר הכנס אך שלא במפתיע רבים מהם העדיפו לשלוח כתבים לסיקור ההפגנה ולא לכנס, והדבר הוסיף לתחושת האכזבה של ברוך.

הוא היה בן חמש כשעלה ארצה מאתיופיה. כיום מרדכי ברוך נשוי ואב לילדה, תושב אדם וסטודנט להוראת היסטוריה ותושב"ע במכללת אורות ישראל ברחובות. "יהודי אתיופיה היו היחידים מכל הגלויות שקראו לארץ ישראל 'ירוסלם' – ירושלים", הוא מסביר. "מבחינתם ארץ ישראל היא השער לירושלים. הם חיו בתודעת בית מקדש עד לפני שנים מעטות. הם נשאו בחלומותיהם, בתרבותם, במסירות נפשם להישאר יהודים, אוצרות רוחניים אדירים. אולם קולם לא נשמע. התרומה הרוחנית שלהם למדינת ישראל נשארה כמוסה. הן העם היושב בציון והן עולם התורה לקו בהסתכלות שטחית וחיצונית. גילויי האפליה והגזענות היו רק פועל יוצא של חוסר הקבלה הרוחני. גם מצד יהודי אתיופיה, המודעות לאוצרות הרוחניים שבקרבם לא היתה מפותחת ומנוסחת כראוי".

חלק משמעותי מהמורשת של ביתא ישראל, מסביר ברוך, הן התפילות שנאמרות בחגה הייחודי של העדה – חג ה'סיגד' המתקיים בכ"ט בחשוון – חג חידוש הברית, חזרה בתשובה וכמיהה לציון. באתיופיה כלל הטקס התכנסות ועלייה על הר גבוה עם ספר התורה ('אורית'). בארץ הקודש המירו יוצאי אתיופיה את ההר בהגעה אל טיילת ארמון הנציב, כאשר התפילות המסורתיות מתקיימות במתכונתן אל מול הר הבית. ברוך מציין שהמזמורים המדוברים נאמרים גם בהזדמנויות אחרות במהלך השנה. התפילות עתיקות ביותר ונאמרות בשפות שחלקן כבר איננו מובן כלל לבני המאה ה-21, אפילו כשמדובר בבני קהילת 'ביתא ישראל' עצמם. הן אינן כתובות באמהַרִית או תִיגרֶנִית, אלא בעיקר בשפת הגְעֶז, אתיופית עתיקה. חלקן נאמרו בשפת אגוויניה, שפה כושיתית בלתי מדוברת בקרב 'ביתא ישראל'. לא הכל מפוענח עד הסוף. מקוצר המקום אנו מביאים בהמשך דוגמאות בלבד לאוצר תפילות ומסורות אדיר, בלתי מוכר לחלוטין לישראלי מהשורה. וחבל שכך, ממש חבל.

מדובר בקטעי תפילות מתוך אוסף התפילות של יום הסיגד, שעתיד לראות אור בקרוב. התפילות נאספו במשך כמעט שלושים שנה מקסים רבים ומאישים נוספים בקהילה. חלק מהתפילות נאספו על ידי פרופ’ שמחה ארום ופרופ’ פרנק אלברז-פיררה, ורובן על ידי שושנה בן-דור. התעתיקים לאותיות עבריות והתרגומים הם של שושנה בן-דור.

ברוך מאמין בסגולתן של המסורות הללו לחולל נפלאות בקהילה עצמה, שקצת שכחה אותן או אפילו השכיחה במודע, כמו גם ביכולתן להשפיע על הקהל הישראלי בכלל: "לא במקרה המחאה הנוכחית התפרצה. היא באה לאותת לנו שאיננו עושים מספיק בכדי לחשוף את נקודת ירושלים שביהודי אתיופיה. איננו מתעלמים מהפתרונות המעשיים הנדרשים לתקן את העוולות שעלו מתוך המחאה, אך אנו צריכים להעמיק ולזהות את שורש הבעיה ומתוך כך נוכל ליצור פתרונות אמיתיים ונכונים. כאשר יהודי אתיופיה יתחברו לנקודת ה'ירוסלם' ויסירו את תרבות הפולקלור החיצונית והאפרו-אמריקנית שאימצו לעצמם, נוכל להתקדם למדרגת ירושלים ובית המקדש".