פינחס - מבט של מחילה

ותחזינה || גיליון 216 | כ"ד בתמוז תשע"ה | פרשת פינחס

מאת: יובל קופרמן

קרניים ראשונות של השמש בקושי מבצבצות מעל ראשי הערים והאנשים עדיין ישנים, אך בבית המקדש ניכרת תכונה רבה. האנשים רצים הולך וחזור, לכל אחד משימה והיא חייבת להתבצע בזריזות. צריך ליטול ידיים בכיור, לגרוף את הדשן, לפתוח את שערי ההיכל, להכין הכבש ואת הכלים, להדליק את האש על המזבח ולהוסיף אליה עצים, להכין את הקטורת ואת נרות המנורה. מהר, אין זמן לבזבז! לפתע הכל כמו קופאים. קול קורא מן המגדל הגבוה ביותר- "האיר פני המזרח!". "עד שהוא בחברון?" שאל הממונה, האחראי על סדר העבודה בבית המקדש. "הין!" הגיעה התשובה. זהו הסימן לשעת שחיטת קרבן התמיד. העיניים כולן הופנו אל צפונו של המזבח, שם כבר חיכה הכהן שזכה בעבודה זו ועל ידו הכבש. הגיע הזמן.

"על עולת התמיד"

בחלקה השני של פרשת פנחס פורשת לפנינו התורה את כל קורבנות הציבור הקשורים בזמן, רובם קרבנות המיוחדים למועדים ולחגים שונים בלוח שנה. את הרשימה פותח קרבן מיוחד שחוזר ושוזר, מציץ על יד כל הקרבנות האחרים. זהו קרבן התמיד. התורה לא מחמיצה שום הזדמנות להזכיר לנו כי כל הקרבנות האחרים הם רק נלווים ומתווספים לקרבן התמיד (ומשם הם מקבלים את שמם- קרבנות המוספים): "עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה" (במדבר, כח י), "ושעיר עזים אחד לחטאת לה', על עולת התמיד יעשה ונסכו" (טו), "כאלה תעשו ליום, שבעת ימים, לחם אשה ריח ניחוח לה', על עולת התמיד יעשה ונסכו" (כד) ועוד ועוד. מתוך כך אנו מבינים שלקרבן התמיד ישנו ייחוד יוצא דופן, המאפיל על כל הקרבנות האחרים. מהו, אם כן, אותו הייחוד? מהו הדבר החשוב והמהותי במיוחד בקרבן התמיד?

התשובה הפשוטה היא שתמידיותו וקביעותו יוצרות את הייחודיות שלו. אין עוד קרבן שחובה עלינו להקריבו מדי יום. ההתמדה על אף השגרה (בה כבר נגענו בעבר במסגרת זו) מבטאת מסירות ומחוייבות לקב"ה. אך נראה שזוהי תחילתה של התשובה בלבד. באותה מידה היה יכול הקב"ה להסתפק בהקטרת הקטורת המתבצעת מדי יום, או בהדלקת נרות המנורה. השאלה, אם כן, חוזרת שנית, בפנים חדשות- מהו תפקידו של קרבן העולה הזה, המוקרב פעמיים מדי יום? מהי הפעולה שהוא אמור לבצע?

תמיד- מכפר על עבירות

נראה שלשאלה זו ישנן מספר תשובות. כל תשובה דורשת עיון והתבוננות כשלעצמה, והפעם הייתי רוצה להתמקד ברעיון אחד הבא לידי ביטוי במדרש רבה על פרשתנו: "אמר ר' יצחק בן ר' סימון: מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עוון. כיצד? תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה, ושל בין הערבים מכפר על עבירות שנעשו ביום. מכל מקום, לא לן אדם בירושלים ובידו עוון, שנאמר: "צדק ילין בה" (כא כא). על פי ר' יצחק בן ר' סימון מקבל קרבן התמיד תפקיד מאד קונקרטי- לכפר על עבירותיהם של תושבי ירושלים (ואולי אף של כל עם ישראל, או של כל בני העולם...), קרבן השחר על העבירות שהתבצעו במשך הלילה וקרבן בין הערביים על העבירות שהתבצעו במהלך היום. זהו רעיון מופלא, שכן הוא יוצר מצב בו מבית המקדש, מרכזו של עם ישראל ושל העולם כולו, עולה בכל עת ושעה רוח של סליחה ומחילה. הקב"ה, א-ל רחום וחנון, מצווה עלינו להקריב פעמיים ביום קרבן לשמו, ובכך הוא מוכן לסלוח לכל עוונותינו.

גישה זו מזכירה לי את קרבנותיו של איוב, עליו מספר לנו התנ"ך בפרק א של ספרו: "איש היה בארץ עוץ, איוב שמו. והיה האיש ההוא תם וישר, וירא א-להים וסר מרע... והלכו בניו, ועשו משתה בית איש יומו, ושלחו וקראו לשלשת אחיותיהם לאכול ולשתות עמהם. ויהי כי הקיפו ימי המשתה, וישלח איוב, ויקדשם. והשכים בבוקר והעלה עולות מספר כולם, כי אמר איוב: 'אולי חטאו בני וברכו א-להים בלבבם'. ככה יעשה איוב כל הימים." (א, ד-ה). איוב חושש כי בניו קיללו את הא-להים במחשבותיהם (בתנ"ך כתוב הדבר בלשון 'סגי נהור'), ובשל כך מעלה בכל בוקר קרבנות עולה כמספרם- לכפר על חטאתם.

האמנם "מעולם לא היה ובידו עוון"?

מספר שאלות מתעוררות בקרבנו על פרשנותו של ר' יצחק בן ר' סימון. ראשית, עלינו לזכור כי קרבן התמיד הוא קרבן עולה, ולא קרבן חטאת או אשם. על אילו חטאים, אם כן, מכפר קרבן עולה? על פי שיטת רש"י (המופיעה בויקרא, א ו), המסתמך על חז"ל בתורת כהנים (ד ח), העולה מכפרת על עשה ועל לאו הניתק לעשה, כלומר- על מצוות עשה שהייתי חייב לעשות ולא עשיתי. הרמב"ן, לעומתו (המסתמך על ויקרא רבה, ז ג), סובר כי קרבן העולה לא מכפר על עבירות אלא על הרהורי עבירה, כלומר- על המחשבה והכוונה לחטוא, גם אם היא לא יצאה לפועל (כפי שראינו בסיפורו של איוב). בין כך ובין כך אנו רואים כי קרבן העולה מכפר על מספר עברות מסויים, ולפעמים אין אלו בכלל רוב העבירות. איך, אם כן, יכול ר' יצחק בן ר' סימון לומר ש"מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עוון"? הרי עוונות רבים כל כך לא מתכפרים על ידי קרבן התמיד!

שאלה נוספת שמתעוררת נוגעת לחטאים שנעשים בין קרבן לקרבן. נניח שמטרתו של קרבן התמיד היא למחות ולכפר על כל חטאי בני ישראל. אם כן- מה בדבר החטאים שנעשים לפני הקרבן של בין הערביים ואחרי קרבן התמיד של שחר? הם יאלצו לחכות כמה וכמה שעות עד שיזכו לכפרה! מדוע, אם כן, צריך שני קרבנות ביום? בכל מקרה יעבור פרק זמן מסויים במהלכו תמתין אותה העברה לכפרתה. הגמרא במסכת זבחים מנסחת שאלה זו בלשון חריפה ואומרת: "אמור מעתה- ראויין היו ישראל להקריב קרבנותיהן בכל עת ובכל שעה!" (יש לציין שהגמרא שם מתייחסת לקרבן מוסף של עצרת, אך דבריה נוגעים מאד לענייננו). אם מטרתו של קרבן התמיד היא לכפר על חטאי בני ישראל- היה צורך להקריב קרבן בכל רגע ורגע! תשובתה של הגמרא לא מספקת ונשמעת טכנית לחלוטין- "אלא שחסך הכתוב" (ו ע"ב). התורה חסה על ממונם של ישראל, ושאפה לצמצם את הוצאותיהם. בשל כך היא וויתרה על הקרבנות התמידיים, והסכימה להסתפק בשניים ביום. בין אם נקבל את התשובה ובין אם לא, אנו רואים שלא נוצר מצב לפיו "מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עוון", והחטאים לא היו מתכפרים בצורה מידית!

ועוד נקודה מפריעה לנו בדרשתו של ר' יצחק בן ר' סימון, הפעם מן הכיוון הרוחני-חינוכי. אם נניח שקרבנות התמיד מכפרים על חטאי עם ישראל ניצור מצב של הפקרות ואנרכיה. כל אדם יגיד לעצמו- 'מה זה משנה אם אחטא ואם לאו? בכל מקרה יבוא קרבן התמיד ויכפר על חטאי! בכל מקרה לא יקרה מצב בו אלך לישון בלילה ובידי עוונות!', ומכאן קצרה הדרך להתרת כל גדר ושחרור מעול מצוות התורה. האם אנו יכולים לומר שה' סולח על כל חטא בכל זמן ובכל מצב? האמנם קרבן התמיד מכפר על עוונותיהם של כל עם ישראל, ללא כל צורך בתשובה ובעבודה פנימית מצדם?

תודעה המתמשכת תמיד

נפתח בשאלה השנייה. כדי לנסות לענות עליה אני רוצה לגשת אליה מכיוון שונה, ממצווה נוספת אותה אנו עושים פעמיים בכל יום, בבוקר ובערב- מצוות קריאת שמע. נקדים ונאמר שמחז"ל נראה כי במצוות קריאת שמע יש צד של קיום מצוות לימוד תורה (ולא נכנס לסוגיה), וכאן אנו מתחברים לדברי המדהימים של ר' יהושע במדרש שוחר טוב על ספר תהילים: "אמר ר' אליעזר: ומה אני מקיים "ובתורתו יהגה יומם ולילה"? אמר ליה ר' יהושע: זו קריאת שמע, שאם אדם קורא אותה שחרית וערבית, מעלה עליו הקדוש ברוך הוא כאילו יגע בתורה יומם ולילה" (א יז). את הציווי הטוטאלי והמוחלט, המשתלט על כל רגע בחיים, של ההגייה בתורה, מתרגם ר' יהושע לשתי נקודות זמן קצרות בכל יום- לקריאת שמע בבוקר וקריאת שמע בערב. איך בדיוק שני רגעים ביום מקיימים את הצו ללימוד תורה מתמיד ובלתי פוסק?

נראה שר' יהושע מכוון אותנו להתבוננות שונה במושג "תמיד". התמידיות של מצוות קריאת שמע לא תצא לפועל בכך שלא נפסיק מלמלל את פסוקי התורה, אלא מכך שנחיה את חיינו ונתנהל בעולמנו לאור אותם פסוקים, המלווים ומקננים בכל עת בתודעתנו. שתי נקודות הזמן שבכל יממה יוצרות מרחב זמן מתמשך, תודעה המלווה אותנו לאורך היום ובמשך הלילה. אותו הרעיון תקף גם לגבי קרבן התמיד. המחילה הצפונה בקרבן איננה נקודה במרחב הזמן, רגע בו מתפוגגים לפתע כל העוונות. קרבן התמיד יוצר תודעה מתמשכת הפרוסה על כל יום ויום, על כל החיים. תודעה של סליחה ומחילה, רוח של חן ותחנונים, של שפלות וכניעה, המנשבת מעם ישראל כלפי מעלה, אל הא-להים, וחוזרת באור חוזר אל העם מאביהם שבשמיים.

מבט של מחילה

מתוך תובנה זו אנו יכולים להאיר באור חדש את מדרשו של ר' יצחק בן ר' סימון ולענות על השאלות שהצבנו. קרבן התמיד אינו מכפר על חטאי עם ישראל במובן הקלאסי, בדרך שבה מכפרים קרבנות האשם והחטאת על חטאי המביאים אותם. מטרתו של קרבן התמיד היא לצייר תמונה, הן בעינינו, עיני עם ישראל, והן אל מול פני הקב"ה. זו תמונה על פיה עם ישראל, על אף עוונותיו וחרף חטאיו, מצוי בכל עת במגמה תמידית של כפרה ותשובה, של בקשת סליחה ומחילה על נפילותיו ועל פגמיו. הקרבן מצייר את עם ישראל כמבקש בכל עת להתעלות ולהדבק בא-להים, להתנקות ולהיטהר מחטאיו ולבקש לבוא בשערי הקודש והאור. קרבן התמיד מבטא רצון וכוונה תמידיים, המלווים את תודעת העם ותודעת א-להיו כל היום, לעשות נחת רוח לפני ה'. מתוך כך "מעלה עליהם הכתוב" כאילו אין בידיהם עוון. מבחינה קולקטיבית ובמבט מגבוה על כלל עם ישראל- אכן נקיים הם לפני ה', למרות שמבחינה אישית ואינדיבידואלית על כל אדם להתאמץ ולעבוד על מנת לכפר על חטאיו האישיים ולהיטהר מהעוונות אשר בידו.

קרבן התמיד, אם כן, מבקש לכונן בנו תודעה, ליצור התבוננות והסתכלות שונה על הקשר ביננו לבין ה'. על אף חטאינו ולמרות עוונותינו אנו מבקשים בכל עת להיות נקיי כפיים וברי לבב לפניו, ובשל כך תובע מאתנו קרבן התמיד לכפר על חטאינו ולשוב מעברותינו כל הזמן, כתודעה תמידית המלווה אותנו בכל יום כל היום. ומתוך כך ייווצר המצב המופלא, ש"תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה, ושל בין הערבים מכפר על עבירות שנעשו ביום".