ואתחנן - דבקות, חיים, אש

ותחזינה || גיליון 209 | ט"ו במנחם אב תשע"ה | פרשת ואתחנן

מאת: יובל קופרמן

מדבר מתוך האש

פרשתנו, פרשת ואתחנן, היא פרשה כל כך מיוחדת. היא משופעת בקטעים נוגים ונוגעים. תפילתו הכאובה של משה, תיאור מעמד הר סיני ועשרת הדיברות, קריאת שמע, הפטרת "נחמו נחמו עמי". מתוך ההתרגשות הרבה המפעפעת בנו בשעה שאנו עוסקים בפרשה ניתן לשים לב כי ישנה מילה החוזרת שוב ושוב, במיוחד בתיאור מעמד הר סיני. המילה "אש", שמתעקשת לצוץ שוב ושוב, יוצרת קו המנחה ומבריח את הפרשה כולה ומבקשת ללמד ולטעת בנו רעיון מסויים. לשם הבנת תפקידן של ההופעות הרבות של האש עלינו לעקוב אחריהן ולנסות לעמוד המוטיב אותן הן מבקשות להדגיש.

נראה שלאש בפרשתנו ישנן שתי פנים, אשר משתקפות היטב בפסוקים המופיעים מיד לאחר עשרת הדברות: "את הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש, הענן והערפל, קול גדול ולא יסף. ויכתבם על שני לוחות אבנים, ויתנם אלי. ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך, וההר בוער באש, ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם. ותאמרו: הן הראנו ה' א-להינו את כבודו ואת גודלו, ואת קולו שמענו מתוך האש. היום הזה ראינו כי ידבר א-להים את האדם וחי. ועתה- למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת? אם יספים אנחנו לשמוע את קול ה' א-להינו עוד- ומתנו! כי מי כל בשר אשר שמע קול א-להים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי?" (דברים, ה יט-כג). בפסוקים עוצמתיים אלו אנו רואים כי ה' מתגלה ונחשף לעיני בשר ודם באמצעות האש, ודרכה הוא מדבר אליהם- "וידבר ה' א-להיכם אליכם מתוך האש" (ד יב). האש משמשת כאן כסוג של תיווך בין הא-ל האינסופי לבין העולם האנושי והחומרי. אבל ההתגלות הגשמית הזו, שאמורה ליצור נגישות של האדם אל הא-להים היא דווקא זו אשר מרחיקה, מאיימת ומפחידה את בני ישראל- "כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר" (ה ה). פחדם של בני ישראל הוא מוצדק לחלוטין, שהרי "ה' א-להיך אש אוכלה הוא" (ד כד), והמתקרב יותר מדי עלול למצוא את עצמו נבלע בשלהבות המוות הללו. כאן הופכת האש למקור של ריחוק ו"דיסטנס" בין הא-ל והאדם, שירא מלגשת אל האש הנוראה.

לאהוב בכל הנפש

מילה נוספת חוזרת שוב ושוב בפרשתנו, והיא "חיים". פרשתנו פותחת בהכרזה "ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כולכם היום" (ד ד). הפסוק המופלא הזה מלמד אותנו כי הדבקות בקב"ה היא אפשרית ואף יותר מכך- היא זו שמעניקה לנו חיים וחיות. אך, כפי שראינו, האש, שהיא מקור לפחד ולריחוק מה', המביאה איתה אימת מוות, עומדת בניגוד לחיים- אשר מסמלים דווקא את הקרבה והברית האפשריים והממשיים עם ה'. נראה כי בפני עם ישראל ניצבת החלטה קשה, במה לבחור- בחיים או באש? האמנם הדבקות בקב"ה באמת עולה בקנה אחד עם החיים?

בשאלה זו התחבט גם גדול התנאים, ר' עקיבא, במשך כל ימי חייו- "בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה- זמן קריאת שמע היה... והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: "רבינו, עד כאן?" אמר להם: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: "בכל נפשך"- אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי- מתי יבא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי- לא אקיימנו?!" (ברכות, סא ע"ב). האם המצווה לאהוב את ה' בכל נפשנו מחייבת לכלול בתוכה מסירות נפש עד כדי מוות? האם לא ניתן לאהוב את הקב"ה מבלי לאבד את החיים? האם הדבקות בו בהכרח תלויה בהיבלעות בתוך האש האוכלה?

ננסה לעמוד על פשר הדברים תוך התבוננות באש אחרת- האש היוקדת על מזבח העולה. באש הזו אנו מוצאים לכאורה רק את הפן החיובי והמקרב של האש- אש שדרכה ניתן להתקרב ולדבוק בקב"ה. הקרבנות העולים באש השמיימה מביאים לפיוס ושלום, לדיבור ולמפגש בין א-להים ואדם. אך דווקא מתוך התבוננות באש הזו אנו מגלים כי הקרבה דורשת קרבן, הדבקות דורשת מוות. הבהמה הנשחטת על גבי המזבח אינה אלא תחליף לחייו של האדם ולעלייתו באש השמיימה. הדוגמא המדוייקת ביותר לכך היא האיל שהחליף את יצחק אבינו על מזבח העקדה, והוקרב במקומו לה'. את הדברים היטיב לבטא הרמב"ן בפירושו על ספר ויקרא: "יזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לא-להיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכופר הקרבן הזה- שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו" (א ט). הבהמה היא בסך הכל תחליף לאדם עצמו שאמור למסור נפשו על המזבח. ושוב אנו רואים כי הדבקות בה' בהכרח מחייבת כניסה אל האש האוכלה, ובמקום החיים היא תובעת ממנו דווקא את המוות. האם לא ניתן להפוך את אש מעמד הר סיני והמזבח לאש של התגלות ודיבור? האם נוכל להיכנס לכבשן האש ולצאת ממנו בשלום כאברהם אבינו? האם נדע לבעור ולא להתאכל כמו הסנה שראה משה?

דבקות במידותיו

אם נבקש לדבוק בה' בעודנו חיים נוכל למצוא שני נתיבים. הנתיב הראשון הוא כביש עוקף, המבקש להימנע מהצריבה והכוויה שבמגע עם האש, ולכן משתמש בכפפות עבות. "אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב: "אחרי ה' א-להיכם תלכו"? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה?! והלא כבר נאמר: "כי ה' א-להיך אש אוכלה הוא"! אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה" (סוטה, יד ע"א). ההליכה אחר מידותיו של הקב"ה, הלוא הן מצוות התורה וערכיה, מביאה לנו דבקות ברמה מסויימת בקב"ה, אך זוהי דבקות מרוחקת ומנוכרת. אין פה מפגש ישיר ובלתי אמצעי עם הא-להים אלא שימוש בכלים מוגדרים ומסויימים, בהלכה ברורה וישרה. יש כאן ניסיון להידמות לה' וללכת בדרכיו, אך אין כאן דיבור ומפגש איתו. אולי נוצרת כאן דבקות ברמת המעשה, אך הלב מבקש את המפגש פנים לפנים, את המגע הישיר והחי. כיצד נוכל לדבוק בה' לא רק באמצעות כלים טכניים אלא ברגישות ובאהבה?

השער הוא הא-להות המתגלה

כיוון אחר נוכל למצוא בדברים שכתב הראי"ה קוק בפסקה "צימאון לא-ל חי", המופיע בפרק "זרעונים" שבספר "אורות". בפסקה זו קובע הרב קוק כי "מקום מנוחתנו הוא רק בא-להים!". את המרפא והמזור ליסורי הנפש ולסערות הלב נוכל למצוא רק בקב"ה. "אבל", ממשיך הרב קוק, "הא-להים הלא למעלה מכל המציאות אשר יוכל להיכנס בקרבנו ממנו איזה רגש ורעיון הוא, וכל מה שהוא למעלה מכל רגש ורעיון בנו הוא לערכנו אין ואפס, ובאין ואפס לא תוכל הדעת לנוח". הקב"ה כל כך גבוה ונעלה, נסתר מעינינו. כיצד נוכל למצוא בו מנוחה מסערות נפשנו ומכאובי חיינו? הקב"ה, מקור החיים, שכל הדבק בו דבק בחיים, הרי הוא אש אוכלה אשר בלתי אפשרי לתפוס אותה ולגעת בה!

"צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין- דרך השער", אומר לנו הראי"ה, וממשיך להסביר כי "השער הוא הא-להות המתגלה בעולם בכל יופיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה". את הדבקות בה' נוכל לרכוש דרך סיגול המבט הרואה בכל תופעה בעולם, בכל מראה ונוף, בכל אדם ונשמה את הניצוץ הא-להי. נוכל להיפגש עם הקב"ה בכל מקום ובכל דבר, מפני שהקב"ה מצוי בכל מקום ובכל דבר! "הא-להות העליונה, שאנו משתוקקים להגיע אליה, להיבלע בקרבה, להיאסף אל אורה, ואין אנו יכולים לבוא למידה זו של מילוי תשוקתנו, יורדת היא בעצמה בשבילנו אל העולם ובתוכו! ואנו מוצאים אותה ומתענגים באהבתה, מוצאים מרגוע ושלום במנוחתה". אם רק נדע לפקוח את עינינו ולחיות את חיינו בצורה פנימית ואמתית, נוכל למצוא את ה' על כל צעד ושעל, מחייך מכל אבן ופרח, ואז נצליח למצוא את מנוחתנו, חיינו ואורך ימינו בו. אז נוכל לדבוק בה' ולחיות כולנו היום.

נר ה' נשמת אדם

אך גלוי וידוע לפנינו כי גם אם ישנן תקופות בחיים בהן אנו מצליחים לחזות בנעם ה' ולראות פניו בכל מקום ופינה, הרי שההישארות בדרגה כזו לאורך זמן היא קשה, ופעמים רבות שוטפת זרימת החיים את המפגש והדיבור, ולאט לאט אנו מוצאים כי שוב נותרנו בודדים, ידינו אינן מצליחות לאחוז באש האוכלת הלוהטת של התגלות ה' ונפשנו שוב סוערת והומה אליו. כיצד נוכל לדבוק שוב בה' בחיינו מבלי לאבד אותם לדעת?

אנו חוזרים לאש, מתבוננים בשלהבותיה המטפסות לשחקים שוב ושוב, כמו מנסות להינתק מן האדם ולעוף אל השמיים. "נר ה' נשמת אדם". פירוש- שישראל... נשמתם היא למשל כאור הנר, שמתנענע תמיד למעלה בטבעו, מפני שאור האש חפץ בטבע להיפרד מהפתילה ולהידבק בשורשו למעלה... ואף שעל ידי זה יכבה ולא יאיר כלום למטה, וגם למעלה בשורשו יתבטל אורו... אף על פי כן בכך הוא חפץ בטבעו. כך נשמת האדם... חפצה וחשקה בטבעה להיפרד ולצאת מן הגוף ולהידבק בשורשה ומקורה, בה' חיי החיים ברוך הוא. הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי, ולא יישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון, אף על פי כן זה רצונה וחפצה בטבעה" (תניא, יט). נשמתנו בוערת ויוקדת כמו אותו נר- המתנועע ללא הרף ומנסה לשוב לשורשו ומקורו. אמנם, גלוי וידוע לפנינו כי כאשר תעוף השלהבת מעלה הרי יכבה הנר וגם השלהבת עצמה תחדל להתקיים, אך המוות הזה הוא זה שיוכל לקרב אותנו למקורה- "לה' חיי החיים ברוך הוא".

גם געגוע הוא דבקות. גם געגוע הוא חיים

אכן, המפגש הישיר פנים מול פנים המתרחש בין קירות קודש הקודשים קוסם לנו בהרבה מאשר המפגש החיצוני המתחולל באש המזבח, ובצדק. האהבה הרומנטית הנוצרת בדבקות בעץ החיים עצמו, הלוא הוא ארון הברית, ממלאת אותנו חיים. אך דרך זו לא תוכל להחזיק לאורך זמן, ועלינו לדעת כי כאשר אנו מנועים מלגשת פנימה, אל המפגש הבלתי אמצעי בקודש, כפי שתיאר למשל הרב קוק ב"צימאון לא-ל חי", עלינו לחזור ולשוב אל האש. זוהי האש המאיימת, האוכלת, המונעת את הדבקות המוחלטת בקב"ה, אך זוהי גם האש שתמיד מתגעגעת וכוספת ושואפת מעלה. "אש תמיד תוקד על המזבח- לא תכבה!" (ויקרא, ו ו). פעמים אנו מגלים את הקב"ה על כל צעד ושעל, בכל נשיאת עיניים והתבוננות בהוויה העוטפת אותנו, אך כאשר זה לא מתרחש עלינו לדעת שה' מתגלה ומדבר איתנו גם מתוך האש. האש המרחיקה, אך גם זו היוקדת בכיסופי עולמים לשמי השמיים. יודעת שבכנפיה היא צופנת את המוות והקרבן הכואב, אך כל כולה מתנועעת בחיות ובחיים. "ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כולכם היום". פעמים הדבקות היא בו עצמו, בהתגלותו בכל הבריאה, פעמים הדבקות בו היא באמצעות המצוות והחוקים, ההליכה בדרכיו ובאורחותיו. ופעמים הדבקות היא הגעגועים. הגעגועים הללו, למרות הכאב והקושי שבהם, הם עצמם החיים.