גם כיום שורה במקום קדושה || העולה להר הבית מקיים מצווה
בימים הקרובים יתפרסמו כאן באתר שאר חלקי החוברת.
↓ לשכנו תדרשו: 5 מצוות
כפי שאמרנו לעיל, הרמב"ם ורוב הפוסקים הביאו שבמקום הר הבית והמקדש שורה קדושה גם בחורבנו, כדרשת חז"ל (מגילה כח): "והשימותי את מקדשיכם – אע"פ שהם שוממים בקדושתם הם עומדים". פסיקה זו מחייבת אותנו לא רק לירא ולהיזהר מלפגוע במקום בית חיינו, אלא גם מורה לנו כי במקום זה שורה גם כעת קדושה עליונה, וממילא יש מצוות השייכות למקום קדוש זה גם כיום כשאין בית מקדש, ונבוא למנותן ולבארן.
מצווה א: מצוות 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'
כך נאמר בפסוק: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה (דברים יב).
הרמב"ן בביאור הפסוק כותב:
וטעם "לשכנו תדרשו" – שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית השם ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוהי יעקב (ישעיהו ב,ג) כלשון "ציון ישאלו דרך הנה פניהם" (ירמיהו נה).
ובספרי (ראה ח): "תדרשו" – דרוש על פי הנביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה, דְרוש ומְצא ואח"כ יאמר לך נביא. וכן אתה מוצא בדוד וכו'. ועל דרך האמת לשכנו תדרשו – לכבודו תדרשו, ובאת שמה – לראות את פני האדון ה' אלהי ישראל. וממנו אמרו חכמים "שכינה" (הרמב"ם בהלכות מלכים פ' א,א הביא פסוק זה ללמוד ממנו חיוב בניית בית המקדש. ייתכן לומר כי הרמב"ם בא ללמדנו שכל פעולה של דרישה וקירוב לבניין הבית הרי היא בכלל מצוות בניית המקדש, שהרי פשוטו של מקרא אינו עוסק בבניית הבית אלא בדרישת מקום המקדש, ומהפסוק למדנו כי יש מצווה לדרוש את המקום ולבוא אליו בפועל, ומתוך כך נבוא גם לבנות את בית המקדש, והכול בכלל מצוות "לשכנו תדרשו", להתאמץ ולהשתדל לעשות מקום לשכינה בארץ בציון עיר קודשנו. וראה דברי הרמב"ן לקמן עמוד 49).
כן כתב המלבי"ם דברים פרק יב:
"כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וגו' לשכנו תדרשו", בכל מקום קורא מקום המקדש מקום אשר יבחר ה'. כי נתודע ע"י נביא שהוא מקום הנבחר כמ"ש ויבא גד אל דוד וגו' וכן אמר בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו, ובכ"ז מצאנו שדוד דרש אחרי המקום כמ"ש עד אמצא מקום לה', ולא המתין עד שבא אליו נביא, ולמד ממ"ש לשכנו תדרשו, שהדרישה היא מה שחוקר בעצמו למצוא את הדבר, וז"ש דרוש ומוצא, למד להם שלא יגלה ה' סודו ע"י נביאיו להודיעם מקום הנבחר רק אם ישתדלו בזה וידרשו אחריו, ואז יערה עליהם רוח ממרומים אחרי ההכנה הראויה.
מצווה ב: 'עבדהו במקדשו': להתפלל ולהשתחוות בהר הבית
כך הם דברי ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ה':
והמצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה... ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי (פרש' יב עמ' רכח) אמרו: מנין לעיקר תפילה בתוך המצות? מהכא: "את ה' אלוהיך תירא ואותו תעבוד". ואמרו (מדרש תנאים ממדרש הגדול פ' ראה): עבדהו בתורתו, עבדהו במקדשו. כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו כמו שבאר שלמה עליו השלום (מ"א ח דה"ב ו).
והנה לא נתבאר בדברי הרמב"ם האם מצוה זו של תפילה לפני ה' בהר הבית היא תלויה בזמן שבית המקדש בבניינו או לא. אך נראה שגם כעת שאין בית המקדש בנוי – עיקר מקום התפילה הנו דווקא בהר הבית, שהרי מקום הר הבית גם בחורבנו "בקדושתו הוא עומד", בכל עת הוא "שער השמים", ובו מתקיימת עיקר מצוות התפילה כדברי הרמב"ם, ובו קרוב ה' לקבל את תפילתנו גם כאשר בית המקדש חרב כדברי הרמב"ן על הפסוק: "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלוֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח), וזה לשונו:
השכים יעקב בבקר בפחד גדול ואמר ביתו של הקדוש ברוך הוא במקום הזה, שנאמר ויירא ויאמר מה נורא המקום, מכאן אתה למד שכל המתפלל בירושלם כאלו מתפלל לפני כסא הכבוד, ששער שמים הוא פתוח לשמוע תפלתן של ישראל, שנאמר וזה שער השמים.
יעקב זכה למעמד זה עוד הרבה לפני שנבנה בית המקדש. כמו כן, חז"ל מלמדים אותנו כי במקום זה תיקנו אבותינו אברהם יצחק ויעקב את תפילות שחרית מנחה וערבית, ולשם אנו מכוונים את לבנו בתפילתנו גם כעת כאשר הבית חרב, מכיוון שמקום זה בכל עת הוא "שער השמים" ובו מתקיימת עיקר מצוות התפילה.
מלבד המבואר כי יש מצווה להתפלל בהר הבית, עוד למדנו מדברי הרמב"ן כי מעלה גדולה ומיוחדת יש לתפילה במקום קדוש זה, שדווקא שם קרוב ה' לקבל את תפילתנו.
וראה דברי הילקוט שמעוני על הפסוק "ועלה האיש ההוא (אלקנה) מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבוח לה' צבאות בשילה" (שמואל א,א):
'ר' אבא בר יוסף בש"ר יצחק: התפלה גדולה מן הקרבנות דכתיב להשתחוות ואחר כך לזבוח. ורבנין אמרי תפלה שקולה כנגד כל הקרבנות דכתיב להשתחוות ולזבוח'.
ראה כמה גדולה מצוות התפילה וההשתחוויה במקום השכינה.
וראה דברים יקרים מתוך הספר 'עיר הקודש והמקדש' לרבי יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי זצוק"ל חלק ה' פרק א' אות ד' עמוד ט"ו:
...אלא שבזמן שתהא ברשותנו לבנות בית תפילה במקום המקדש, בטרם ביאת המשיח, אפשר לדבר רק על בנין בית תפילה בהר הבית קודם לעזרה ולמקום החיל. ומקום כזה נקל להגביל את גבולו. וכשתהיה לנו הרשות והרשיון ותהא הנפש כסופה לבית תפילה שכזה, בהסכמת ראשי התורה, יהא דרוש להעמיד משמרות שלא יכנסו לשם אלא (הטבולים במקווה) טהורים מטומאה היוצאה מגוף (כנאמר במשנה דכלים פ"א ח'), ובית תפילה שכזה, לו יהא אפילו בהר הבית, ומכל שכן לכשנזכה להקים מזבח ולהקריב עליו קרבן ציבור, תהא זאת מן הסגולה לתקומת יעודנו ולבנין בית קדשנו ותפארתנו, ולהופעת הגואל אשר יגאל את עם ישראל, הגאולה השלימה בחומר וברוח. והלכו גוים ועמים לאורו, ומלאה הארץ דעה את ה'.
גם הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל קרא להקמת בית כנסת בתוך הר הבית. וכך הוא כותב לרב זלמן מ' קורן:
הצעתי היא לבנות בית כנסת ומקום לתורה ולתפילה בשטח שמותר להכנס אליו. והכניסה והיציאה תהא מבוקרת שאין אפשרות ללכת יותר ממקום המותר, ובזה אנו לא גורמים לאחרים לדרוך על מקום אדמת קודש.
מצווה ג: 'מורא מקדש'
נאמר בתורה (ויקרא י"ט): "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו". מפסוק זה למדו חז"ל במסכת יבמות ו: מה שמירה האמורה בשבת לעולם, אף מורא האמורה במקדש לעולם.
מצוות מורא מקדש אינה מתקיימת כאשר אדם מתרחק ממקום המקדש יתר על המידה, כמו שמצוות מורא אב אינה מתקיימת כאשר אדם מתרחק מאביו. מצוות המורא מתקיימת כאשר אדם בא למקום ומתנהג בו ביראת ה' ונזהר בכל ההלכות הנוהגות בו כמבואר ברמב"ם.
[מתוך תשובתו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ שליט"א, ראש ישיבת מעלה אדומים:
הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ז, א–ד) אומר: "מצות עשה ליראה מן המקדש שנאמר ומקדשי תיראו... ואיזו היא יראתו? שלא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו... או באבק שעל רגליו... ואין צריך לומר שאסור לרוק בכל הר הבית... ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה... יוצאין מן המקדש כמו שפוסע אחר תפלה לאחוריו – כל זה ליראה מן המקדש".
לכאורה יש כאן כפילות שלא לצורך: פתח תחילה "ואיזו היא יראתו" וסיים שוב "כל זה ליראה מן המקדש". ברם, לכאורה היה מקום לחשוב שמצוות יראה אע"פ שהיא מצוות עשה מתקיימת בשב ואל תעשה. כלומר, מי שאינו מתקרב למקדש כלל ואינו נמצא בסביבתו ודאי שאינו פורץ שום גדר ובכך קיים מצוה זו. אבל אין לפרש כך. מצות יראה היא מצווה חיובית המתקיימת בקום ועשה (וכעניין מצוות יראה לגבי הורים וכן לגבי השי"ת). כלומר, רק מי שנתקרב למקום המקדש ונכנס עד למקום שמותר להיכנס ונזהר שלא לפרוץ הגבולות ומקפיד על ההלכות המוזכרות במצוות 'יראה' – כגון: מסיר נעליו לפני הכניסה וחוזר לאחוריו ביציאתו, והוא הדין למי שטובל לקראת עלייתו. בכך מקיים את מצוות העשה של יראה.
וכתב שם (הלכות ה–ו):
"לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי של עזרה... מפני שהוא מכוון כנגד קדש הקדשים, וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום שמותר לו להיכנס לשם, ויראה עצמו שהוא עומד לפני האדון ה' שאמר 'והיו עיני ולבי שם כל הימים', ומהלך באימה ויראה ופחד ורעדה שנאמר 'בבית א–להים נהלך ברגש'. ואסור לכל אדם לישב בכל העזרה... אף על פי שהמקדש היום חרב בעוונותינו, חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבנינו; לא יכנס אלא למקום שמותר להיכנס שם, ולא ישב בעזרה, ולא יקל ראשו כנגד המזרח... שאף על פי שחרב בקדושתו עומד".
ולהלן שם (הלכה יא) הוא מסביר:
"ומפתח הר הבית עד פתח העזרה שהוא שער נקנור כמחנה לויה, ומפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה".
אמנם בודאי התפילה בהר הבית שהוא שער השמים היא מצוה גדולה, ומקרא מלא דיבר הכתוב (מלכים א ח, לג–לד):
"ושבו אליך והודו את שמך והתפללו והתחננו אליך בבית הזה ואתה תשמע השמים".
...אולם אין ספק שרק מי שנכנס להר הבית והוא מודע כי הוא עומד לפני מחנה שכינה, מסוגל להרגיש את יראת הרוממות שנצטוינו עליה 'מקדשי תיראו'.
וכה הם דברי רבנו הגדול בספר המצוות (עשה כא):
"הצווי שנצטוינו ליראה את הבית הזה הנזכר מאד מאד, עד שנקבע לו בלבנו מקום היראה וההערצה, וזו היא מוראת המקדש, והוא אמרו יתעלה 'ומקדשי תיראו'".
וגם שם הוא חוזר על כך: "וזה חובה לעולם אפילו בזמננו זה שהוא חרב". וכבר הובא לעיל שבכל הזהירויות הנמנות, האדם מקיים מצוה זו.
הרי מבואר כי כאשר אדם נכנס להר ונוהג בזהירות הראויה ופורש ממקום שצריך לפרוש – אז מקיים בכך מצוות יראה, אבל אם אינו בא לשם כלל, אין זה אלא כמתעלם ממצוות מורא מקדש ואין בכך לא יראה ולא כבוד'.]
וכבר הורה לנו הרמב"ם במשלו הנפלא (מורה נבוכים ג, נא):
"מי שהגיע עד כדי שנכנס לרחבת החצר ונמצא עם המלך במקום אחד והוא חצר המלך...", אשרי מי שהגיע למדרגה זו. ומאידך, אין הוא משבח את "הפונים לחצר המלך להכנס אליו אלא שלא ראו כלל חצר המלך... הם עמי הארץ העוסקים במצוות".
מצווה ד': 'לא תחנם' (תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כ, רמב"ם הלכות עבודה זרה י, ד, יורה דעה קנא ז–ח):
יש איסור לתת לגויים חניה בארץ ישראל, בוודאי הוא הדין בהר הבית. כאשר אנו עולים להר הבית, איננו מאפשרים את מסירת מקום מקדשנו לידי גויים, ובכך מקיימים מצוות "לא תחנם".
כך כותב הרב גורן זצ"ל (בספרו הר הבית, עמ' 42):
בהימנעות מעלייה להר הבית עוברים על איסור תורה של 'לא תחנם', לא תיתן להם חניה בקרקע (ע"ז כ, א), שכבר קבעו הפוסקים שאבדן הריבונות כמוהו כחורבן (ב"י ומ"א או"ח תקסא, א). נמצא שכאשר הממשלה אוסרת על יהודים לעלות בחופשיות, היא חוזרת ומחריבה את מקום מקדשנו.
מצווה ה': 'והורשתם את הארץ'
כדברי הרמב"ן 'שלא נעזבנה בידי האומות או לשממה' (הרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם מביא דברי הספרי דברים פרשת עקב פסקא נא: ואם תאמר מפני מה כבש דוד ארם נהרים וארם צובה ואין מצוות נוהגות שם, אמרת דוד עשה שלא כתורה: התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ והוא לא עשה כן אלא חזר וכבש ארם נהרים וארם צובה ואת היבוסי סמוך לירושלם לא הוריש. אמר לו המקום את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת, היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה).
כאשר אנו עולים להר הבית אנו זוכים לקיים מצוות עשה של הורשת הארץ והישיבה בה. אמנם נראה כי שונים גדרי קיום המצווה בהר הבית מבשאר מרחבי ארצנו הקדושה, מכיוון שבמרחבי ארצנו המצווה מתקיימת ע"י שאנו גרים במקום ומתיישבים בו, ואילו בהר הבית המצווה מתקיימת כאשר אנו פוקדים את המקום, מתפללים בו ומקיימים בו את מצוות ה' המיוחדות למקום קדוש זה (מלבד המצוות הנ"ל, יש לדעת כי כיום לדעת כמה פוסקים (כך משמע מהגאון ר' עקיבא איגר והחת"ם סופר בשו"ת יו"ד סימן רלו, המהרי"ץ חיות בקונטרס דרכי הוראה, הרב צבי הירש קלישר בספרו דרישת ציון מאמר שלישי, הגרי"מ טיקוצ'ינסקי בספרו עיר הקודש והמקדש, החזון איש אה"ע ס"ב ועוד) יש חובה ומצווה רבה לקיים את מצוות קרבן הפסח שהיא מצוות עשה החמורה ביותר בתורה, שבביטולה עוברים על איסור כרת (כמו בביטול ברית מילה). מכיוון שכך, העולה להר הבית מקיים לכל הפחות "הכשר מצווה" של מצוות קרבן פסח).
מצוות אלו אינן תלויות בבניין בית המקדש, ואם כן ברור שנוהגות גם בזמן הזה, והעולה להר הבית מקיים בזה מצווה גדולה ונעשה שותף להשבת כבוד השכינה למקומה.
עם כל זאת, רבים מן הפוסקים אוסרים את העלייה להר בית ה'. ונבוא בזה לברר הלכה זו, ויהי רצון שנזכה לכוון לאמיתה של תורה ושלא יצא מכשול מתחת ידינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה