‏הצגת רשומות עם תוויות הלכות הר הבית והמקדש. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הלכות הר הבית והמקדש. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 3 במרץ 2017

הנחיות ראב"ד העדה החרדית למשתחווה בהר הבית

תשובת ראב"ד העדה החרדית לעולה להר הבית || הרב פישר זצ"ל

באתר זה מתפרסמים גיליונות ישנים של התנועה לכינון המקדש "יבנה המקדש" • בגיליונות הישנים מסתתרים אוצרות של ממש בכל הנוגע לתחילת המאבק, מאמרים הלכתיים מרתקים, הלכי רוח מהימים ההם ומידע רב ערך • בגיליון השלישי שיצא לפני יותר מ-29 שנים מסופר על תשובה מעניינת של אחד מפוסקי ההלכה החשובים בדור האחרון ואחד מגדולי העדה החרדית, הרב ישראל יעקב פישר זצ"ל • הרב הנחה את הרב דוד אלבום זצ"ל כיצד עליו להשתחוות בהר הבית לפי ההלכה


↓ הנחיות לעולה בטהרה להר הבית מאת ראב"ד בעדה החרדית

בדורות האחרונים נוצרה לצערנו חלוקה כיתתית ותת כיתתית של העם היושב בציון. יש רבים שנוהגים לקטלג אנשים לפי השתייכותם הפוליטית, דתית, השקפתית ובהתאם לכך לייחס להם מחשבות ודעות המתאימות לתת המגדר אליו הם כביכול משתייכים.

חז"ל פסקו שירושלים היא עיר שעושה כל ישראל חברים. אמנם כוונת חז"ל בקביעה זו היא הלכתית ונוגעת לדיני טהרה ברגל, אולם בבסיס הקביעה עומדת כוונה לאומית - לאחד את עם ישראל על כל גווניו סביב עבודת ה' בירושלים ללא חלוקה לדרגות שונות של הקפדות שונות על דיני כשרות וטהרה.

סביב החזרה להר הבית וההכנות לבניין המקדש נשברו הרבה מחיצות בין יהודים מזרמים שונים. כך נוצר קשר מופלא בין פעילי הר הבית חובשי שטריימלים וספודיקים, כיפות סרוגות מכל הסוגים, מגבעות רגילות לצד מגבעות ירושלמיות וגם גלויי ראש.

גם בין גדולי התורה היחס להר הבית לא מתחלק לפי חלוקה מגדרית. בין גדולי התורה יש המביעים את דעתם בגלוי ואף עולים להר הבית ויש אשר מביעים את דעתם בצנעה לצמאי דבר ה' המחכים ופועלים לבניין אריאל.

מתוך פרוטוקול התנועה לכינון המקדש, "יבנה המקדש" טבת תשמ"ח


הרב ישראל יעקב פישר זצ"ל, ראב"ד העדה החרדית והר הבית

אחד המופלאים שבין גדולי התורה שבדור האחרון היה הגאון הרב ישראל יעקב פישר זצ"ל, רב שכונת זיכרון משה בירושלים וראב"ד העדה החרדית. הרב פישר זצ"ל נחשב לאחד מפוסקי הדור וכאחד מרבניה החשובים של העדה החרדית.

הרב דוד אלבום זצ"ל בוגר ישיבת סאטמר בירושלים וחסיד בעלזא, היה מראשוני העולים להר הבית וממקימי עולה של תורת המקדש בימינו. לרב אלבום זצ"ל היה קשר אמיץ עם הרב פישר ולרב פישר היתה הערכה עצומה לרב אלבום.

הרב דוד אלבום היה הראשון שפתח קו יצור לכלים חדשים לבית המקדש התואמים את ההלכה. יצירת הכלים גררה שאלות הלכתיות רבות ומורכבות. כשלרב אלבום היה ספק הלכתי בו התקשה הוא ניגש לרב פישר ולאחר שהרבנים נשאו ונתנו בהלכה, התקבלה הכרעתו של הרב פישר ולפיה פעל הרב אלבום.

בענייני העלייה להר הבית היה מוסכם שדבריו של הרב פישר לא יפורסמו ברבים, שכן הדבר עלול לגרום לפגיעה בו על ידי קנאים ופוחזים.

לפני 29 שנים יהודים השתחוו בהר הבית, "יבנה המקדש" טבת תשמ"ח


הרב פישר: להשתחוות בהר הבית בהפסק בגד

בגליון השלישי של עלון התנועה לכינון המקדש "יבנה המקדש" מסופר שבישיבת התנועה לכינון המקדש שהתקיימה לפני קצת יותר מ-29 שנים סיפר הרב דוד אלבום זצ"ל על תשובתו של הגאון הרב ישראל יעקב פישר זצ"ל בעניין השתחוויה בהר הבית על רצפת אבנים. 

בתורה כתוב: "...וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת עָלֶיהָ: כִּי אֲנִי ה', אֱלֹהֵיכֶם." (ויקרא כו). חז"ל למדו מכאן: "בארצכם אין אתם משתחוים על האבנים, אבל משתחוים אתם על האבנים במקדש" (ספרא). כלומר - בית המקדש הוא המקום היחיד בו מותר ואף מצווה להשתחוות על רצפת אבנים. 

נשאלת השאלה מהי הגדרת "מקדש" לעניין זה. 

לשאלתו של הרב דוד אלבום, הכריע הרב פישר שלעניין זה הר הבית לא נקרא מקדש וכי חל איסור להשתחוות בהר הבית על רצפת אבן. הרב הציע לרב אלבום להשתחוות על אדמה או דשא או לחצוץ בינו לבין הקרקע בבגד כלשהו. יש לציין שפסק זה לא מקובל על כל הפוסקים, אולם כך גם פוסק מו"ר הרב דוב ליאור שליט"א.

בדבריו אלו של הרב אלבום, ניתן שוב ללמוד כיצד הרב פישר זצ"ל לא רק התיר ותמך בעלייה בטהרה להר הבית, אלא אף הנחה את העולים כיצר יש לנהוג בהר בנוגע להלכות שונות המיוחדות למקום הקדוש.

באותו גיליון מסופר שלפני 29 יכלו יהודים להסתובב בהר הבית ללא ליווי וכך יכלו להשתחוות באין מפריע, דבר הנחשב כיום לחלום רחוק של עולי הר הבית (מר נתניהו, לידיעתך).

יום שישי, 24 בפברואר 2017

כיצד נבצע את מצוות מחצית השקל?

שבת שקלים || כך מתבצעת מצוות מחצית השקל

חלקו של כל אחד מעם ישראל בבית המקדש, מתממש במצוות מחצית השקל • בכל שנה בחודש אדר זוכים עם ישראל לתת מממונם למימון הוצאות בית המקדש.

לדעת השפת אמת זהו המקור לשמחה באדר:
"שם בגמ' כשם משנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, לולי פירש"י משום פורים ופסח, ויותר נראה מהא דתלי ליה באב משום שבאדר היה קיום הקרבנות והמקדש, דבאדר זמן שקלים לחדש בניסן התרומה חדשה ונדבו בני ישראל בשמחה שקלי הקודש וכמבואר כמה פעמים בפסוק כשהתנדבו בני ישראל למקדש היה שמחה גדולה בעולם, וכיון שקבלו עליהם בשמחה נדבת הלשכה עדיין השמחה נמצא באדר וכשקורין פ' שקלים מתעורר זה"

   
כיצד מתבצעת הנתינה? כמה כסף נותנים? היכן מניחים אותו? כיצד משתמשים בו? • על כל אלה ועוד בקבצים שלפניכם:

↓ מה יעשו היום במקדש/ הרב אברהם בורשטיין

קרבנות הציבור והוצאות רבות נוספות הקשורות למקדש, ממומנים מכספי 'מחצית השקל' שעם ישראל מצווים להביא בכל שנה לבית המקדש. בכל שנה, החל מראש חודש ניסן מתחילים להשתמש בשקלים שנתרמו בתרומה חדשה ולכן לקראת זמן זה מתחילים באיסוף כספי מחצית השקל. כל אדם מהגברים שבעם ישראל, מצווה לתת בכל שנה מחצית השקל.

מצוות נתינת מחצית השקל וזמנה

בראש חודש אדר מתחילים להכריז על הצורך להביא 'מחצית השקל'. בכסף זה ישתמשו לקניית קרבנות ציבור ולצרכים נוספים של בית המקדש. בחו"ל מתחילה ההכרזה והגבייה קודם לכן כדי שיספיקו השקלים להגיע עד ר"ח ניסן. בשנה מעוברת דוחים הכל לאדר ב'.

ביום זה מתחלים לפרסם אצל כולם ולהזכירם שעליהם להכין את כספי מחצית השקל. החל מט"ו באדר ועד לכ"ד בחודש מתחיל בפועל האיסוף של מחצית השקל. וכשחל ט"ו ביום שישי או בשבת מתחילים אחרי שבת. מעמידים בכל עיר דוכנים לאיסוף הכסף, ועל גביהם מציבים קופות סגורות. החל מכ"ה באדר הדוכנים מוצבים בבית המקדש, ומאז כופים את מי שלא הביא מחצית השקל - להביא.

מצוות מחצית השקל מוטלת על כל הגברים שהגיעו לגיל עשרים וי"א לגיל שלוש עשרה. נשים וקטנים אינם חייבים לתת אך יכולים. 

כמה כסף מביאים?

התורה ציוותה להביא חצי שקל. היא הוסיפה שכל שקל הוא עשרים גרה (דהיינו משקל של עשרים מעות של כסף טהור). בחישוב התאמת השיעורים לימינו יש לתת כסף בשווי של בין שבעה לתשעה וחצי גרם כסף בערך. את הכסף מאחסנים באחד החדרים (לשכות) בבית המקדש, בתוך שלושה כלים גדולים ('קופות') שכל אחד מכיל תשע סאין (כ75 ליטר וי"א כ130 ליטר).

תרומת הלשכה

הוצאת הכסף לצורך השימוש בו, נקרא בפי חז"ל 'תרומת הלשכה'. תרומת הלשכה מתבצעת שלוש פעמים בכל שנה, חמישה עשר יום לפני כל אחד משלושת הרגלים: בפעם הראשונה בראש חודש ניסן, בפעם השניה חמישה עשר יום לפני שבועות ובפעם השלישית בערב או במוצאי ראש השנה.

האדם שתפקידו לתרום את הלשכה נכנס אליה כשבידו שלוש קופות. קופות אלו מכילות שלוש סאין כל אחת, ומסומנות באותיות א', ב' וג'. הוא שואל שלוש פעמים את העומדים בחוץ: אתרום? והם עונים לו בכל פעם: תרום! ואז הוא ממלא מהכסף שבלשכה את שלושת הקופות לפי הסדר: א', ב' וג', ומוציאן החוצה.

לְמה משתמשים בכספי מחצית השקל?

כספי מחצית השקל ש'נתרמו' בתרומת הלשכה משמשים לקניית קרבנות הציבור ולמימון דברים נוספים המשמשים לצורך עבודה זו. לכן מעבר לקרבנות עצמם קונים בהם: נסכים, מלח, עצים (אם חסר), קטורת, לחם הפנים, פרה אדומה, שעיר המשתלח, פרוכות של שערי המקדש, בגדי כהונה ועוד.

הכספים שנותרים ואינם נכנסים לתוך שלושת הקופות נקראים 'שיירי הלשכה' ובהם משתמשים לקניית צרכים נוספים של המקדש ושל ירושלים. משתמשים בהם לבניית הכבשׁ מבית המקדש להר הזיתים לצורך הפרה האדומה, בניית הכבש להולכת שעיר המשתלח, אספקת מים לירושלים ובניית חומתה וכדומה.

יום שני, 30 בינואר 2017

השינויים שנעשו במקדש ובכלים במהלך הדורות

בית שני לעומת בית ראשון || פנינת המקדש

הקדמה: נושא השינויים במקדש נדון בדברי חז"ל והראשונים , האם ניתן להכניס שינויים במבנה המקדש ובצורת הכלים? השאלה נוגעת לעובי הכתלים, לגובה ההיכל, לסוג החומרים, לצורת הכלים, לגודלם, לכמות הכלים ועוד. הדבר גם נוגע לשילוב אמצעים חדשים המתפתחים בכל דור. מחד גיסא יש לומר, שמאחר שתכנית המקדש והכלים נאמרו למשה מסיני, והכל – כ"אשר אתה מראה בהר" , ממילא לא יתכן בהם שינוי. מאידך גיסא, יש לומר, שכאשר מתעורר צורך חיוני שיש לו יסוד בהלכה, שמא יש דרך לערוך שינויים והוספות והדבר מותר? אכן מתברר, שנמצא פתרון לשאלה זו, ולהלן יידונו מקורות בדברי חז"ל העוסקים בשאלה ובפתרונה.


↓ מאת: הרב אבי כהנא/ מכון המקדש


שינויים שנתקנו בימי בית ראשון

ארון תרומות סמוך למזבח: אחד החידושים שהתחדשו במקדש בימי בית ראשון, זו העובדה, שיהוידע הכהן העמיד בעזרה ליד המזבח ארון לאיסוף תרומות עבור בדק הבית, ככתוב: "ויקח יהוידע הכהן ארון אחד, ויקוב חור בדלתו, ויתן אותו אצל המזבח מימין. בבוא איש בית ה', ונתנו שמה הכהנים שומרי הסף את כל הכסף המובא בית ה'" . יהוידע לא נדרש לנביא או למקור אחר להעמדת ארון תרומות ליד המזבח, וקבע תקנה על פי הנסיבות שנוצרו.

עזרת נשים - 'החצר החדשה': אחד הדברים שחידשו ישראל במקדש היתה 'החצר החדשה', שהפכה ברבות הימים ל'עזרת נשים'. בימי בית ראשון חידש יהושפט המלך חצר שלא היתה בימי שלמה, וקיים שם תפילה, ככתוב: "ויעמוד יהושפט בקהל יהודה וירושלם בבית ה' לפני החצר החדשה" . ופירשו הראשונים, שיהושפט חיזק וחידש את חצרות הר הבית . בדברי חז"ל מצינו, שנתנו לחצר זאת מעמד הלכתי מיוחד, ודרשו: "מאי 'חצר החדשה'... שחידשו בה דברים, ואמרו: טבול יום לא יכנס למחנה לויה" . חצר זו הפכה בימי בית שני ל'עזרת נשים' .

שינוי בעזרת נשים: בימי בית שני עברה חצר זו שינוי נוסף, ובכך נתנו חכמים דוגמא לשינויים במקדש. חז"ל עוסקים בשאלת הקמת גזוזטרא בעזרת נשים, ואכן התקינו אנשי בית שני גזוזטראות סביב עזרת נשים להפרדה בין גברים לנשים. בסוגיא זו קיימים יסודות הלכתיים, כגון, צורת הדרשה, שהביאה לבניין העזרה באופן זה, ויש בכך כדי לתת תשובה לא רק לענין הגזוזטרא אלא גם לשאלות דלעיל.


שינויים בימי בית שני

בימי בית שני מצינו שינויים רבים והוספות שנעשו במקדש, וזאת, בלא ראיה ובלא אסמכתא מפסוק. השינויים נעשו לא רק בעזרת נשים, שמקומה בהר הבית, אלא בעזרה המקודשת גופה.

שינוי מידות המזבח: במשנה מתואר, שמידות המזבח השתנו בימי בית שני: "המזבח היה שלשים ושתים על שלשים ושתים [אמה]... מתחילה לא היה אלא שמונה ועשרים על שמונה ועשרים... וכשעלו בני הגולה הוסיפו עליו ארבע אמות מן הדרום וארבע אמות מן המערב" . ומבואר בגמרא, ששינוי זה נעשה, כיון, שהאש של ימי בית שני לא הספיקה לעיכול בשר הקרבנות שהובאו על אש המערכה, והיה צריך להוסיף עצים וממילא להרחיב את המזבח .

'לשכת הגולה': אנשי הגולה הבאים מבבל הוסיפו לשכה בצפון העזרה, המיועדת לשאיבת מים עבור העבודות הנעשות בעזרה. 

לשכת פרהדרין: בגמרא מבואר, שלשכת כהן גדול נקראת 'לשכת פרהדרין', משום שהכהנים הגדולים משנים את צורתה מפעם לפעם, סותרים את הלשכה ובונים אותה כל שנים עשר חודש. וכלשון הגמרא: "מחליפין אותה כל שנים עשר חדש", וכתבו הראשונים, ש"כל כהן המתחדש בה - סותר אותה ובונה בנין נאה מן הראשון, שתהא קרויה על שמו, ונמצא מתחלפת כל שנה ושנה" . נראה מתוך הדברים שכל כהן גדול בנה לשכה בצורה אחרת, גדולה ושונה מן הראשונה: בשערים, בחלונות, בחדרים וכד', וזאת, בלא להזדקק לראיה מן הפסוקים.

מוכני ודדים לכיור: בגמרא מתואר, שבן קטין - כהן גדול, הוסיף 'מוכני' לכיור, כן הוסיף שנים עשר דד לכיור . בכך נוצר מצב, שכיור בן שני חלקים – ככתוב בתורה – "כיור נחושת וכנו נחושת" , הפך לכיור משוכלל בן שלשה חלקים על ידי הוספת ה'מוכני'. כמו כן תוספת של שנים עשר דדים סביב, פירושה - הגדלת הכיור לכלי גדול ורחב המאפשר לשנים עשר כהנים לעמוד סביבו ולקדש ידיים ורגליים. מול שינוי זה לא מצינו דיון ומקור להתיר שינויים אלו. להיפך, חז"ל מדברים בשבחו של בן קטין, שחידש דבר במקדש לפתרון בעיה הלכתית ומעשית, ואינם רואים צורך להביא מקור בפסוקים לשינויים אלה . 

נברשת של זהב: הילני המלכה הוסיפה נברשת זהב במקדש לצורך קריאת שמע בזמנה. כן הוסיפה טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה, ושיבחוה חכמים , ולא שמענו שנדרשת ראיה מפסוק לשם כך.

אבוב: בגמרא מתואר, שהיה במקדש אבוב לצורך הלויים המנגנים על הדוכן – "חלק היה, דק היה, של קנה היה, ומימות משה היה; ציווה המלך וציפוהו זהב – ולא היה קולו ערב, נטלו את ציפויו – והיה קולו ערב כמות שהיה". 

צלצול: כן היה במקדש צלצול של נחושת - "והיה קולו ערב, ונפגם; ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוהו – ולא היה קולו ערב, נטלו את תיקונו – והיה קולו ערב כמות שהיה". 

מכתשת: כלי נוסף שעבר שינוי במקדש זו המכתשת של בית אבטינס; "של נחושת היתה, ומימות משה היתה, והיתה מפטמת את הבשמים. נתפגמה; והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותיקנוה – ולא היתה מפטמת כמו שהיתה, נטלו את תיקונה – והיתה מפטמת כמו שהיתה".


שינוי בכלים בין בית ראשון לשני
בבית ראשון בנה שלמה את ה'ים שעשה שלמה' - ובבית שני לא היה. 
בבית ראשון היו עמודי 'יכין' ו'בועז' - ובבית שני לא היו. 
בבית ראשון היו אחד עשר כיורים - ובבית שני כיור אחד. 
בבית ראשון היו אחד עשר שולחנות ואחת עשרה מנורות - ובבית שני מנורה אחת ושולחן אחד – והרשימה ארוכה.

שינוים במקדש הורדוס

במקדש הורדוס הוכנסו שינויים לרוב: במידות, במיבנים, בשערים, בתוספת לשכות ואכסדראות. כמו כן התחדשו שינויים בצורה החיצונית, כגון הגבהת הבניין, החלפת כותל אמה טרקסין המבדיל בין הקודש לקודש הקדשים בשתי פרוכות ועוד. 

מובא בגמרא, שהורדוס התייעץ עם חכמים, שכן חשב לצפות את כתלי המקדש בזהב, אולם חכמים הציעו להשאיר את כתלי הבית בציפוי שיש כחול, כדי ששייראה כגלי הים. כן מתואר בכתבי יוסף בן מתתיהו, שהר הבית הורחב בימי הורדוס מחמש מאות אמה על חמש מאות אמה, ובעבודות שנעשו הוכפל שטח הר הבית. כן נוספו שערים מארבע רוחות השמים, כמוכח מן השרידים שנמצאו בחפירות סביב ההר. 

לא מצינו ערעור על תוספת שערים זו, אלא להיפך, שיבחו חכמים את המקדש בצורתו המחודשת, ואמרו: "מי שלא ראה בנין הורדוס, לא ראה בנין נאה מימיו" .


'מגילת בית המקדש' ניתנה להדרש

אחד המקורות המלמד, כי ניתן לעשות שינויים במקדש הוא מאמר חז"ל: "מגילת בית המקדש מסרה הקב"ה בעמידה… משה מסרה ליהושע בעמידה… עמד דוד ומסרה לשלמה בנו בעמידה… ואומר: 'הכל בכתב' – מלמד, שניתנה תורה לידרש, 'מיד ה'' – מלמד, שניתנה במסורת, 'עלי השכיל' - מלמד שניתנה ברוח הקודש" . יש לפנינו תיאור קדום, של מסירת תכנית המקדש לידי משה רבינו בהר סיני, וכן את מסירתה מדור לדור, ממשה - עד ימי דוד ושלמה. מלשון חז"ל במדרש זה הננו למדים, שהתכנית ניתנה יחד עם פתרונות לשינויים שייעשו במקדש במהלך הדורות. לדברי חז"ל במדרש, המילים "הכל בכתב מיד ה'" אין כוונתן שאין לשנות דבר במקדש! להיפך! - 'הכל בכתב' – הכל ניתן כדי 'לידרש'! זה עניינם של הביטויים: 'עלי השכיל!' כלומר, אין זו תכנית סופית שאינה ניתנת לשינוי, אלא תכנית שהיא בסיס לשינויים בהתאם לצורך. בוני המקדש מצווים להשכיל ולהפעיל את כוח החשיבה והאמצאה, כדי להיעזר בדרשה בפסוק או מכוח הסברא, איך לבנות פרטים במקדש ולהתאימם לצורכי המקדש בכל דור ודור.


רוח הקודש שרויה על בוני המקדש

אחד המקורות ליכולת לשנות דברים במקדש, זוהי דרשת חז"ל על הפסוק: "עלי השכיל", משם למדו שהמגילה ניתנה "ברוח הקודש". וכוונתם לומר, שגם בצלאל בונה המשכן זכה לרוח הקודש, ככתוב: "ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי... וימלא אתו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה" , וכתבו הראשונים להסברת רוח הקודש זו, שהיא הכנה לנבואה, "שיילווה לאיש עזר אלהי שיניעהו ויזרזהו למעשה טוב וגדול, כהצלת קבוצת חסידים מידי רשעים… וזאת תיקרא: 'רוח ה''… 'צלחה עליו רוח ה''… ונאמר בשמשון: 'ותצלח עליו רוח ה''… וכן נלוה כח זה אל דוד… ולזה התגבר אל הארי, ואל הדוב, והפלשתי" . הווה אומר, כל מעשה הנעשה למטרה חשובה, וכל פעולה הנעשית למען הכלל ומצליחה בחסדי ה', יש להם הגדרה: 'רוח הקודש' . 

רוח הקודש זו נקראת בלשון התורה והנביאים - 'השכלה'. ככתוב ביהושע: "'למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח דרכך ואז תשכיל', ואין 'תשכיל' - אלא רוח הקדש" . זה, אפוא, עניינו של הביטוי "עלי השכיל", היינו ההצלחה בעשיית המצוה.


הרמב"ם: ניתן לעשות שינויים במקדש, ובלבד שיישמרו ה'צורה' וה'יחס'

הרמב"ם מביא את הפסוק 'הכל בכתב', כהוראה מפורשת לבוני הבית שניתן לשנות במקדש. זה עניינה של מסכת מידות המלמדת שלשה דברים עיקריים במקדש: 
א. מידות המקדש.
ב. צורתו.
ג. שמירת היחס. 
אלו דבריו: "אין עניינה של המסכת, אלא סיפור מידות המקדש, וצורתו, והיאך בנינו. והתועלת בכך, שכשייבנה, לשמור בו אותה צורה ואותו היחס. כי אותו היחס מאת ה', כמו שאמר: 'הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל'". לשיטתו, הפסוק 'הכל בכתב' לא בא לאסור הכנת שינויים במקדש, להיפך! בא לומר שיש מקום לשנות, להגביה או להרחיב, זאת, בתנאי אחד: "לשמור בו אותה צורה ואותו היחס" .

יום שלישי, 6 בדצמבר 2016

האם מותר לא לעלות להר הבית?

"שואל ומשיב" בלי שאלות ובלי תשובות לעניין || ויכוח בסוכה

ברצוני להתייחס לדיון שהשתתפתי בו בנושא הר הבית, דיון שעשוי לשפוך מעט אור על המחלוקת הקיימת בנושא בציבור כיום. תחושתי היא שסיפור הדיון הזה יהווה מקור מידע לאלה שאינם מודעים למכלול השלם ועד כמה חשוב נושא זה לעם היהודי, בייחוד כיום, כאשר ממשלת ישראל שוב מוכנה לתת חלקים מארץ ישראל לאויבינו.


↓ מאת: אבא הורוביץ
במוצאי יום טוב ראשון של חג הסוכות, אשתי ואני הלכנו לברך בברכת "ברוכים הבאים" ידיד שלנו, שבא מאוסטרליה לבקר את משפחתו הגרה בישראל. הוא מגדיר את עצמו כדתי לאומי, אבל רוב משפחתו תימנית חרדית.
בהגיענו, הוּבלתי לסוכה לשבת עם הגברים. תוך כדי השיחה, הראיתי לידידי צילום שלי על הר הבית, כשאני לובש חולצה עם הדפס של דגל ישראל עליה. ידידי, מתוך רצון לתבל את השיחה בסוכה בנושא מעניין יותר, ציין בפני המשפחה שאני אחד מ"אלה" שעולים להר הבית. מיד ציין אחד מבני המשפחה בבוז גלוי: "אסור לעלות להר הבית. העונש על זה הוא כרת".

ויכוח עם רב שואל ומשיב

מאחר ולמדתי במשך מספר שנים את הלכות הר הבית, ומאחר וקראתי את ספרי הרב ישראל אריאל בנושא פעמים רבות, חשתי ביטחון עצמי רב כשהשבתי לו: "איפה כתוב שזה אסור?" האדם החרדי שאיתו דנתי בנושא, ומאוחר יותר הבנתי שהוא יושב בבית המדרש כ"שואל ומשיב", ענה מייד: "זה כתוב בספרים". אינני בטוח מדוע הוא חשב שתשובה זו תספק אותי, או כל אדם אחר המתייחס להלכה כאל נושא רציני. בכל נושא כללי אחר, הייתה תשובה זו מוגדרת כ'צולעת' במקרה הטוב.
המשכתי להסביר לו שרק בעזרה אסור להכניס טמא מת, אבל בהר הבית מותר להכניס אפילו את המת בעצמו. אמרתי לו לפתוח הלכות ביאת מקדש פרק ג הלכה ד ברמב"ם והוא יראה שכך כתוב שם. הר הבית נחשב למחנה לויה, ולמדנו שמשה רבנו נשא עימו-במחיצתו את עצמות יוסף, לכן גם לנו מותר להכניס מת למחנה לויה = להר הבית.


הגדולים יודעים בשבילנו

תגובתו הבאה הייתה צפויה. הוא אמר שהגדולים קבעו שזה אסור. שאלתי אותו אם ביכולתו להגדיר מהו גדול. הוא אמר "הרב עובדיה והרב אלישיב". אמרתי לו שהם לא הרבנים שלי, ושהרבנים שלי אומרים שמותר לעלות להר הבית ושהם יכולים להוכיח מדוע הדבר מותר. ודרך אגב, אמרתי לו, שניים מהרבנים 'שלי' הם הרמב"ם והרדב"ז.
יתרה מזאת, הרב אלישיב מעולם לא כתב מאמר הלכתי או נייר עמדה הלכתי, בו הוא מסביר מדוע הוא מרגיש שאסור לעלות להר הבית. (ראה בספר "קול מהיכל", בו הרב אריאל מתווכח עם הרב נבנצאל). 

הטעם של הרב עובדיה יוסף לאסור עלייה להר הבית (יביע אומר חלק ה', יורה דעה סימן כ"ו) נראה בעייתי במידה שווה. ההיגיון שלו מתבסס על עקרון "מורא מקדש", שאומר שאין לנו זכות להיות על הר הבית אם איננו מקיימים שם שום מצווה. למעשה, אלה העולים להר הבית מקיימים מצוות רבות וכפי שיוסבר בהמשך, ולכן נראה שהדאגה של הרב עובדיה אין לה על מה שתסמוך. הרמב"ן בפרשת וירא, פרק כ"ב פסוק ב', מגדיר את עצם עניין "מורא מקדש", במילים: "...ושם 'מוריה' עשאו מן 'מורא', ששם יראו א-לוקים ויעבדו לפניו". רק על ההר ניתן לקיים את מצוות מורא מקדש.
אמרתי לו שאפילו 'גדול' שאומר שמשהו אסור ואינו מנמק את דבריו או נותן מקור לפסק שלו, אין חיוב לשמוע בקולו. פסק לא יכול להישען על תחושה בלבד. בהסתמכי על כתבי הרב אריאל, הפניתי אותו למכתב שכתב רבי אברהם בן הרמב"ם, הנמצא בספר עין יעקב, ובו רבי אברהם כותב שחובה על כל רב לתת מקור והוכחה לדבריו ושאם הוא אינו נוהג כך, אפילו יהיה גדול כיהושע בן נון אין שומעים לדבריו (חולין קכד עמוד א).
הדובר השיב לדבריי באומרו כי הסיבה שהרבנים אוסרים לעלות להר הבית היא שאיננו יודעים בבירור היכן היו המקומות הקדושים, ולכן אנחנו לא יודעים לאן מותר ולאן אסור לעלות. אמרתי לו שאי אפשר לאסור דבר על סמך אי ידיעה, אם רבנים אחרים טוענים שהם כן יודעים. הפניתי אותו למסכת סנהדרין דף ט עמוד ב, שם כתוב: "סנהדרין קטנה שנחלקו… ואחד אומר איני יודע ...זה שאומר איני יודע הרי הוא כמי שאינו". אם דיין אומר שהוא לא יודע, מתייחסים אליו כאילו הוא לא קיים בכלל. מעמדו והפסק שלו הופכים להיות לא רלוונטיים. אי אפשר לאסור משהו על סמך בדיקה שאינה מעמיקה מספיק.


מי מתיר לנו לנטוש את הר הבית?

בשלב זה עברתי להתקפה, ושאלתי אותו באיזו זכות מותר לו לנטוש את הר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם ישראל, לטובת בני בליעל המטמאים את המקום בכל יום. המקום שהרמב"ם אמר עליו בהלכות בית הבחירה, פרק ו הלכה טז: "לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה". 

הקדושה של הר הבית עדיין קיימת, כי שכינתו של הקדוש ברוך הוא המקדשת את ההר אינה בטלה לעולם. מדוע אם כן, החרדים המוכנים לחרף נפשם בהגנה על קברי מתים שלא ברור אם הם של יהודים בכלל, אינם מוכנים להגן על המקום הקדוש ביותר לא-לוקים? הסברתי לו שישנן יותר ממאתיים מצוות שניתן לקיימן רק על הר הבית, ועדיין החרדים מתעלמים מכך בטענה שהם אינם יודעים היכן המקומות הקדושים נמצאים. 

ידוע שמי שחוטא משום שאינו יודע את ההלכה ועובר בשגגה על חטא שעונשו בזדון כרת, חייב להביא קרבן חטאת. אי ידיעה איננה תירוץ בהלכה היהודית. איך תוכל, שאלתי אותו, להרשות לאויבינו להמשיך ולחלל את המקום הקדוש ביותר לנו מתוך חוסר אכפתיות מזעזעת? מה שווה התורה שלך, אם אינך מוכן לפקוח את עיניך ולראות מה כל התורה מצווה? אולי הרבנים שלך צריכים לעבוד מעט קשה יותר, על מנת לברר היכן נמצאים המקומות הקדושים ולהיכן בדיוק מותר לעלות.
הוא שאל אותי מדוע אני בכלל עולה להר הבית. עניתי לו שאני עושה זאת ממספר סיבות: ראשית, על מנת לקיים את מצוות התפילה, בדומה לרבי עקיבא, רבי יהושע ורבי אליעזר (בסוף מסכת מכות) שעלו להר הבית להתפלל. שנית, אני עולה להר הבית בכדי להשתחוות במקום הקדוש ביותר לעם ישראל ובכך לבטל את עצמי בפני ריבונו של עולם. 


אני עולה להר הבית גם כדי לקיים את מצוות מורא מקדש, כפי שהיא כתובה בהלכות בית הבחירה פרק ז הלכות א,ב ברמב"ם. אני עולה להר הבית גם כדי לכבוש במובן מסוים את הר הבית ולתבוע אותו בחזרה מה"שועלים שהלכו בו". אינני מאמין בנטישת המקום המקודש ביותר לנו ובמסירתו לאויבינו. ולסיום, אני עולה להר הבית כי זהו הצעד הראשון הנחוץ כדי להגיע בסופו של דבר לבניין בית המקדש. 

כן בשמים היא וכן מעבר לים?

ואז ה"שואל ומשיב" ענה: "על מה אתה מדבר? בית המקדש ירד מהשמים" ונפנף בידו כמבטל לחלוטין את דבריי.
לא הוכיתי בהלם מדבריו, מכיוון ששמעתי את אותה התשובה פעמים רבות בעבר. אשתי הציעה שייתכן שכולם לומדים 'עובדה' זו בגן הילדים והיא נשארת איתנו לאורך כל הדרך עד לבגרותנו ומשמשת כתירוץ להימנעות מעשייה בתחום מאיים זה של בניין בית המקדש. יתכן שהייתה זו הגלות בת כמעט 2000 השנים, שאילצה אותנו לחלום על ניסים גדולים יותר מקריעת ים סוף. שאלתי אותו "היכן זה כתוב"? ושוב הוא ענה את התשובה ה'ישיבתית': "בספרים"... ביודעי שאין הדבר כן, עניתי כי הדבר אינו כתוב בשום מקום בגמרא ובוודאי שלא בהלכה.
שאלתי אותו אם ה' ייצר את התפילין שהוא מניח כל בוקר, או אם ישנן מצוות אחרות שבהן הוא מניח שה' יעשה עבורו את העבודה. אמרתי לו שבקבלה יש מונח שנקרא "אתערותא דלתתא" ו"אתערותא דלעילא" (זוהר, לך לך, פ"ח, א'), שמשמעותו היא שבמקום שבו יש התעוררות מלמטה, מהעולם הגשמי שלנו, העולם הרוחני העליון מגיב בהתעוררות משלו. המונח הזה מלמד אותנו שעלינו קודם כל לעשות את חלקנו בתורה ובמצוות, ורק אז ה' יענה לתפילותינו. נחשון בן עמינדב קפץ לים ורק אז הוא נבקע. וגם בנושא המקדש כתוב: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם". קודם אנחנו עושים מקדש, ורק אז ה' שוכן בתוכנו.
יתרה מזאת, כיצד ייתכן שנס גדול כל כך כמקדש בנוי היורד משמים ומוצב במקומו המדויק, שנס גדול כזה לא יוזכר בשום מקום בחז"ל? או בגמרא? או ברמב"ם, או בבית יוסף? יש לנו כלל בהלכה: "לא בשמים היא", שכוונתו שמצוות התורה לא נקבעות בשמים או על ידי מלאכים או ניסים, אלא על ידי החכמים והסנהדרין עלי אדמות.
לאחר מכן ביקשתי ממנו להביא הלכות בית הבחירה ברמב"ם, וביקשתי ממנו לקרוא את הלכה א האומרת: "מצות עשה לעשות בית להשם מוכן להיות מקריבין בו קרבנות... שנאמר ועשו לי מקדש". עצרתי אותו ושאלתי אותו האם כתוב שם שהמקדש ירד מהשמים? הרי כתוב שם שישנו חיוב בזמננו לבנות את בית המקדש. ספר החינוך בפרשת תרומה אומר אותו הדבר. למעשה, בעל ה"מנחת חינוך" בפרשת תרומה אומר שהבאת קרבנות ובניין בית המקדש הינן מצוות הנוהגות בזמן הזה.


למה לא ניגשים לעבודת בניין המקדש?

ה"שואל ומשיב" התחיל לגמגם ואמר שאם זה נכון, אז למה אני לא בונה את בית המקדש? עניתי לו שכל 93 כלי המקדש מוכנים לעבודה, אבל המציאות היא שהממשלה, השב"כ, המשטרה והצבא לא ירשו לנו לבנות את בית המקדש, אחרת היינו בונים אותו. הבן שלו אמר שכנראה שהכלים הם רק לתצוגה וללמידה. עניתי לו שלא, הם נבנו לפי כל הדעות בהלכה ומיועדים לשימוש בעבודה בבית המקדש.
השאלה הבאה הייתה צפויה. "האם אתה חושב שתקריבו קרבנות"? השבתי "בהחלט". ראשית כל, לפי י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם, העיקר התשיעי הוא "אני מאמין באמונה שלמה שזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו". התורה והמצוות אינם משתנים. למעשה, הרמב"ם אומר שזו כפירה לחשוב אחרת. גם האמונה שבית המקדש ירד מן השמים עשויה להיחשב ככפירה, כי היא מבטלת למעשה אחת ממצוות התורה.


היו ניסיונות של גדולי עולם להקריב קורבנות בהר הבית

בשלב הזה הסברתי שבעלי התוספות במאה ה-12, וכן הרב אשתורי הפרחי, ביקשו להקריב קרבנות על הר הבית בזמן בו היו רק אלפים מועטים של יהודים בארץ ישראל. כל המעשה מובא בספר "כפתור ופרח" לרבי אשתורי הפרחי. רבי עקיבא איגר ביקש מחתנו ה"חתם סופר" לברר את האפשרות של הבאת קרבן פסח על הר הבית (יורה דעה רל"ו). הדבר היחיד שמנע ממנו לבצע את כוונתו היה השליט המוסלמי באותה תקופה, שאסר על מי שאינו מוסלמי לעלות להר הבית, אחרת הם היו מקריבים אז את קרבן הפסח. השאלה הגדולה יותר, אמרתי לו, היא למה אנחנו לא מקריבים קרבנות בזמן הזה?
בשלב מסוים הם שאלו איך ניתן להקריב קרבנות ללא בית מקדש, ולכך עניתי שזאת הלכה מפורשת ברמב"ם, בהלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טו: "לפיכך מקריבין הקרבנות כולם אף על פי שאין שם בית בנוי". זה בדיוק מה שעם ישראל עשו ב-18 השנים הראשונות של בית המקדש השני, וזאת הייתה תכניתו של רבי עקיבא איגר.
המשכתי לפתור את תעלומת המיתוס של בית המקדש היורד באש מן השמים, וציינתי את מקורו ברש"י בשני מקורות מקבילים בגמרא. במסכת ראש השנה דף ל עמוד א ובמסכת סוכה דף מא עמוד א, רש"י מנסה להסביר קושי בגמרא על ידי שהוא אומר: "אבל בית המקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל, הוא יגלה ויבוא משמים". הפירוש הזה של רש"י הוא המקור לכל אלו המבקשים להאמין שבית המקדש ירד בנוי על ידי ה'.
על מנת להסביר את הפירוש הזה של רש"י, ציטטתי את ה"תפארת ישראל" על מסכת מידות, האומר שדברי רש"י היו "דברי אגדה" ואין למדים מדברי אגדה. ה"תפארת ישראל" מסביר שרש"י התכוון לומר שה' יעזור ליהודים שיבנו את בית המקדש, בכך שיגן עליהם. ה"ערוך לנר" מביא הסבר דומה. הרמח"ל (בספרו "משכני עליון") אומר שכוונתו של רש"י היא לומר שבית המקדש הרוחני ירד משמים אל תוך בית המקדש הגשמי שאנחנו נבנה מלמטה. והכי חשוב – רש"י אינו חוזר על הסבר זה בשום מקום אחר בתנ"ך או בגמרא. להיפך, בספר יחזקאל רש"י אומר במפורש שבית המקדש השלישי ייבנה בידי אדם (יחזקאל מג, יא). ועדיין רבים ביכרו להעדיף את ההסבר הקשה של רש"י, שניסה להסביר דברי אגדה בגמרא. האם יש כאן מגמתיות?
יתרה מזאת, אם בית המקדש יבוא משמים, מדוע כתב רבי יהודה הנשיא את כל מסכת מידות? הרמב"ם בהקדמתו למסכת מידות מסביר שהסיבה לכתיבת מסכת זו היא כדי שאנחנו נדע כיצד לבנות את בית המקדש כשיגיע הזמן המתאים לכך. ה"תוספות יום טוב" מסכים עם דברי הרמב"ם הללו. זה הסבר הגיוני הרבה יותר מבניינים מעופפים.
סיימתי באומרי שעלינו להבין שהרמב"ם התמודד עם בעיה דומה בזמנו. בהקדמתו לספר קדשים, הוא כותב שהחכם והסכל הינם במדרגה שווה כאשר המדובר בהלכות קדשים; שניהם אינם יודעים דבר. אמרתי לחבריי החדשים שאם כל מה שהשגתי מהדיון הוא שהם יתחילו ללמוד הלכות קדשים ויפתחו את עיניהם, אז 'דיינו'.


בעקבות הויכוח

בעקבות הדיון, אחד האחים הזמין אותי לחתונה של הבת שלו.
אני מספר את כל זה על מנת לחשוף את רמת הבורות המצויה בקרב היהודים, ולו הלמדנים הגדולים ביותר, כשהדברים נוגעים לסוגיית הר הבית ובית המקדש. זוהי טרגדיה, שבימינו כשרוב היהודים בעולם חיים בארץ ישראל והאפשרות קרובה לבניין בית המקדש, רבים מתחבאים בצילה של הגלות ומתכחשים לאחריותם לה' ולביתו. אפילו 'גדולים' רבים לא למדו את הנושאים הללו ביסודיות הדרושה על מנת לפסוק כהלכה בנושאים הקשורים להר הבית. רבים מהם בוחרים לומר עד היום "אנחנו לא יודעים" ואז אוסרים את העלייה להר הבית, במקום להיכנס לעובי הקורה בניסיון למצוא פתרונות אמיתיים.


חומרות שמביאות לביטול מצוות

אמרת חז"ל ידועה בגמרא אומרת כי "מתוך שהחמרת הקלת". הכוונה היא שאם תחמיר יותר מדי בדבר אחד, תהיה בסכנה להקל במקום אחר באופן שאינו ראוי. אני מאמין שהאמרה הזאת רלוונטית לנושא הר הבית. על ידי כך שרבנים מסוימים מכריזים שישנו איסור לעלות להר הבית, הם באותו הזמן מונעים אותנו מלקיים יותר ממאתיים מצוות הכתובות בתורה. 

מתי והיכן הותר לעשות דבר שכזה? האם מותר לנו לפי ההלכה לקבל פסק כזה, או האם שומה עלינו להתנגד לרבנים הללו, ולא משנה מי הם ומה מעמדם, ולהתעלם מה'פסק' שלהם, כדי לשמור על התורה? יש גמרא במסכת סנהדרין דף ו עמוד ב, האומרת שאם ראית את רבך טועה בדבר הלכה עליך לתקן אותו, ככתוב בפסוק "לא תגורו מפני איש". האם אין הוראה זו נכונה פי כמה, כאשר נגרם חילול ה' אדיר במקום מנוחתו של ה'? אני תוהה: האם מותר לנו לא לעלות להר הבית?

יום רביעי, 23 בנובמבר 2016

שמן למקדש - רקע כללי

פנינת המקדש || על השימוש בשמן בבית המקדש

בימים אלה שוקדים על הכנת שמן בטהרה שיוכל לשמש כשמן למנורה. מן הראוי להתייחס לשמן במקדש

לשכת "בית שמניה", בה מאוחסנים אוצרות היין והשמן של המקדש
↓ מאת: הרב אבי כהנא/ מכון המקדש
הקדמה: השמן שימש במקדש להדלקת המנורה בהיכל, למנחות המובאות למזבח, וכן לטהרת המצורע. כמו כן הלכה היא, שניתן להקריב שמן בפני עצמו כקרבן נדבה. לשכה מיוחדת היתה בעזרת נשים הנקראת 'לשכת בית שמניה', ובה היו הגזברים נותנים את השמן הדרוש לכל צורכי המקדש1.
סוגי השמנים: ניתן להביא למקדש שמן מעצי זית הגדלים בכל מקום, אך לכתחילה מביאים שמן מובחר, הגדל במקומות מסוימים. לפי המתואר במשנה השמן המובחר ביותר הובא למקדש מתקוע, והשמן השני בטיבו הובא מרגב שבעבר הירדן2.

השימושים בשמן במקדש:
א. הדלקת המנורה: אין מדליקים את המנורה אלא ב'שמן זית זך', שנאמר: "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, להעלות נר תמיד"3, והוא השמן הראשון המופק מן הזית. כלומר, לאחר שמוסקים את הזיתים, כותשים אותם ושמים אותם בסל שבבית הבד, והשמן הזב מהם – הוא המוגדר כ'שמן זית זך'. באשר לשמן היוצא אחר כך, כשטוענים את הזיתים בקורה שבבית הבד, או היוצא לאחר מכן, כשטוחנים את הזיתים וטוענים אותם שנית בקורה, שמן זה פסול למנורה, שאינו זך4. בכל יום היו שמים בכל אחד מנרות המנורה שמן כשיעור הראוי שיהא דולק מערב עד בוקר5, שנאמר: "יערוך אותו אהרן מערב עד בוקר"6. חכמים קבעו שישימו חצי לוג באופן קבוע בכל נר7, שכן, שיערו חכמים ששיעור זה מספיק אפילו ללילות הארוכים ביותר בשנה8.
ב. שמן למנחות: כל המנחות הקרבות למזבח טעונות שמן, חוץ ממנחת סוטה וממנחת חוטא, שאין בהן שמן9. גם שמן שאינו 'זך' כשר למנחות, ומכל מקום מצוה לקחת לכתחילה שמן מובחר ככל האפשר. בהלכה נקבעו דרגות שונות של טיב השמן הראוי למנחות, לפי מקומם על העץ ולפי תהליכי הכתישה שעברו עד שיצאו מן הזיתים10. שמן שנעשה מזיתים שנשרו במים, או מזיתים כבושים או שלוקים, או שמן של שמרים, או שמן שריחו רע – פסול אף למנחות. מאידך, שמן שנעשה מעצי זית הנטועים בבית הזבלים, כלומר, שדה הזקוקה לזיבול, או בבית השלחים, היינו, שדה הזקוקה להשקאה בידי אדם, השמן כשר בדיעבד. כך גם שמן מעצי זית שנזרע זרע ביניהם, והזרעים מכחישים את הקרקע, או 'שמן אנפיקנון', כלומר, שמן מזיתים שלא בשלו כל צורכם – לכתחילה לא יביאנו, ואם הביא כשר11.
ג. שיעור השמן למנחות: מנחת נסכים שיעורה מפורש בתורה: כשהיא באה עם כבש, שיעורה רביעית ההין, כלומר, שלושה לוגים. כשהיא באה עם איל, שיעורה שלישית ההין, כלומר, ארבעה לוגים, ובפר – חצי ההין,  כלומר, שישה לוגים12. שיעור השמן במנחת נדבה, הוא לוג שמן לכל עישרון סולת13, מאידך מנחת חביתין, אף שהיא נעשית מעישרון סולת – יש בה שלושה לוגים של שמן14. כך גם דין מנחת חינוך15. לחמי המצה שבקרבן תודה נעשים מעשרה עשרונים סולת בתוספת חצי לוג שמן16, ואילו לחמי נזיר נעשים משישה עשרונים סולת ושני שליש עשרון, בתוספת רביעית הלוג שמן17.
ד. הקרבת שמן בנדבה: נחלקו תנאים בשאלה, האם אפשר להקריב שמן בפני עצמו כקרבן נדבה? רבי טרפון אומר שמתנדבים שמן, ורבי שמעון ורבי עקיבא אומרים שאין מתנדבים שמן18. להלכה נקבע ש"מתנדב אדם שמן בפני עצמו"19. המתנדב שמן כיצד מקריבים אותו? קומץ הכהן ממנו שמן בקומצו, ומקריב את הקומץ על אשי המזבח, ושאר השמן נאכל לכהנים20.
ד. טהרת המצורע: המצורע מביא ביום השמיני לטהרתו ביחד עם קרבנותיו - לוג שמן. הכהן מניף את השמן, מזה ממנו שבע פעמים לפני ה' - לכיוון הפרוכת, ואחר כך נותן ממנו על תנוך אוזן המיטהר הימנית, על בוהן ידו הימנית, על בוהן רגלו הימנית, ועל ראשו21.
ה. שמן המשחה: שמן המשחה נעשה משמן זית בשיעור הין, כלומר, שנים עשר לוגים, זאת, בתוספת סממנים שונים, שהם שנתנו לשמן את תכונתו וריחו המיוחד22. 
________________________________________________
  1. משנה מידות ב, ה. רמב"ם בית הבחירה ה, ח.
  2. משנה במנחות פה, ב. רמב"ם איסורי מזבח ז, א - ב.
  3. ויקרא כד, ב.
  4. משנה במנחות פו, א. רמב"ם איסורי מזבח ז, ח - י.
  5. מנחות פט, א. רמב"ם תמידין ומוספין ג, יא.
  6. ויקרא כד, ג.
  7. מנחות שם. רמב"ם שם.
  8. ראה תוס' מנחות שם ד"ה ושיערו. ע"ע הדלקת הנרות.
  9. משנה במנחות נט, א. רמב"ם מעשה הקרבנות יב, ז.
  10. משנה במנחות פו, א.  רמב"ם איסורי מזבח ז, ח - י.
  11. משנה במנחות פה, ב וגמרא שם פו, א. רמב"ם איסורי מזבח ו, יד.
  12. במדבר טו, ג - יא. רמב"ם מעשה הקרבנות ב, ד.
  13. משנה במנחות פח, א, וכתנא קמא. רמב"ם מעשה הקרבנות יב, ז.
  14. משנה במנחות פז, ב. גמרא שם נא, א. רמב"ם מעשה הקרבנות יג, ב.
  15. ראה רמב"ם שם סוף ה"ד, ושם יב, ח.
  16. שיעור השמן - משנה במנחות פח, א. שיעור הסולת – משנה במנחות עו, ב. רמב"ם מעשה הקרבנות ט, יז, ושם הלכה כ.
  17. שיעור השמן - משנה במנחות פח, א. שיעור הסולת – משנה במנחות עח, א. רמב"ם שם הלכה כג.
  18. משנה בזבחים צא, א. משנה במנחות קד, ב.
  19. רמב"ם מעשה הקרבנות יד, א, וראה מהר"י קורקוס שם (מובא גם בכס"מ), מדוע פסק כרבי טרפון, אע"פ ש"הלכה כרבי עקיבא מחברו".
  20. שמואל בזבחים צא, ב. רמב"ם מעשה הקרבנות טז, יד. וראה ביאור סוגיה זו בהרחבה בשערי היכל לזבחים מערכה רלב, וראה שם עוד איך אפשר קמוץ את השמן, שהוא נוזלי.
  21. ויקרא יד, י - יח. להרחבה בעניין זה, ע"ע לוג שמן של מצורע.
  22. שמות ל, כב ואילך. רמב"ם כלי המקדש א, א - ב. להרחבה בעניין זה ע"ע שמן המשחה.


יום שלישי, 22 בנובמבר 2016

עונת המסיק החלה: כללים למסיק בטהרה

הזיתים כבר מוכנים, השמן בדרך || רק הבית חסר

בשבוע שעבר החל מסיק הזיתים לקראת כתישתם והכנת שמן למקדש • השמן בבית המקדש משמש לכמה מטרות: שמן למאור, מנחות, נדבה, טהרת מצורע, שמן המשחה • לקראת המסיק ערך מכון המקדש תדריך מיוחד למוסקים לשמירה על דיני הטהרה • הרב עזריה אריאל כתב הנחיות הלכתיות מפורטות בעניין

↓ כללים לעשיית השמן בטהרה:






ניתן למסוק את הזיתים ללא הגבלה, אם נזהרים שלא להרטיב אותם. מרגע הרטבת הזיתים במים או יציאת השמן יש להקפיד על טהרתו, כדלהלן:
  1. יש להתכוון שאנו משתדלים לשמור על השמן בטהרה לשם שימוש במקדש. מאידך, יש להקפיד שלא להגדיר את הזיתים והשמן כ"קודש", כדי למנוע מעילה, חלילה. הם חולין, אך נשתדל להקפיד על טהרתם כדין קודש.
     
  2. בשום שלב אין לנגוע בשמן בידי אדם כלשהו. כל נגיעה תהיה באמצעות שקית ניילון.
     
  3. אין להניח את השמן ישירות בכלי מתכת, עץ, חרס או זכוכית, אלא בכלי אבן או פלסטיק, או בכלי אחר כששקית ניילון או נייר אלומיניום חוצצים בין הכלי לשמן.
     
  4. בשום שלב השמן לא יוזז על ידי אישה שאיננה בימי טהרתה, וכן לא על ידי גוי. עם זאת, ניתן להסיע את השמן ברכב הנהוג על ידיהם.
     
  5. למרות כל האמור, על פי שיטה רווחת השמן ייטמא גם אם יינקטו כל אמצעי הזהירות הללו, אלא אם כן כל העוסקים בשמן וכל הנמצאים עמו תחת אותה קורת גג יימנעו מלשאת עליהם חפצי מתכת וגם חפצים מסוימים שיש בהם חלקי מתכת.
     
  6. לאחר הכנת השמן, ניתן יהיה לוותר על הדרישה שבסעיף הקודם, באופן הבא: השמן יוכנס לכלי אבן או פלסטיק, יונח עליו מכסה שאף הוא איננו מקבל טומאה (אבן, פלסטיק, או דבר שאיננו כלי כלל: משטח נייר אלומיניום למשל), והכיסוי יודבק לכלי עד לאטימתו המוחלטת באמצעות חומר דביק כלשהו, או נייר דבק; באופן זה השמן יהיה מוגן מטומאה גם אם יהיה בבית שיש בו דבר המטמא באהל. עדיין יהיה אסור להזיז אותו על ידי אישה בימי טומאתה או על ידי גוי.
     
  7. רצוי שאחד המלווים את התהליך לכל ארכו יהיה פנוי מכל משימה אחרת לטובת פיקוח על שמירת כללי הטהרה.


יום שלישי, 8 בנובמבר 2016

שו"ת הלכתי: קיום לויות בתוך הר הבית

מתים יהודים וגויים בהר הבית || מותר? אסור? מה חמור יותר?

האם מותר להכניס מתים להר הבית? • האם יש הבדל בין מתי ישראל למתי לגויים • מה היחס לקברי גויים המצויים כיום בהר הבית • על שאלות אלו ועוד עונה הרב הלל בן שלמה שליט"א

קברי גויים בצד הפנימי של הכותל המערבי של הר הבית (כן! לכאן מופנות פניהם של מתפללי הכותל המערבי)

↓ מאת: הרב הלל בן שלמה

שאלה 1: נאמר בגמרא, כי לא רק טמא מת מותר להיכנס להר הבית, אלא אפילו את המת עצמו מותר להכניס לשם. על פי הדברים הללו יש לשאול: האם מותר לקיים לויות בתוך שטח הר הבית? האם לא כדאי להביא למקום זה את הנפטר, כדי לקרב אותו למקום השכינה, בטרם ייקבר מתחת לאדמה?

שאלה 2: מדי פעם מתקיימות לויות של מתים ערבים, היוצאות מתוך שטח הר הבית. כמו כן, ישנן כמה קברות של ערבים בתוך הר הבית. מאחר שהגויים אינם מטמאים, האם יש עניין מבחינתנו למנוע את קיומם של הלויות הללו, או שאין הדבר משנה מבחינתנו כלל?


תשובה: בשעת הצורך מותר להכניס מתים להר הבית, אבל לכתחילה אין לקיים לויות בהר הבית. לא של יהודים ולא של גויים. קיומן של לויות של גויים במקום, הרבה יותר חמור מקיומן של לויות של יהודים, ומי שבידו למנוע זאת, מחויב לעשות כן. כמו כן, אין לאפשר קיומן של קברות בתוך ירושלים המקודשת, ובוודאי שלא בתוך הר הבית.


הרחבת דברים:

היתר הכנסת המת להר הבית נלמד בתוספתא לכלים (א,ח) הנזכרת בכמה מקומות בגמרא, ממשה רבינו שהכניס עמו למחנה הלויה את עצמותיו של יוסף הצדיק. מקומו של משה רבינו במדבר היה במחנה הלויה, והכנסת עצמות יוסף למקום זה נועדה לצורך שמירה על העצמות, ולא בשביל הכנסה למקום קדוש. מכמה ממפרשי המשנה (כלים א,ז) משתמע, כי מדרבנן ישנו איסור הכנסת המת לעיר המוקפת חומה, שקדושתה פחותה מקדושת הר הבית ופחותה מקדושת ירושלים (ר"ש, רא"ש). מדברים אלו ניתן להבין, כי דין הגמרא הנלמד מהנהגתו של משה רבינו היה מעיקר דין התורה, אבל מדרבנן אסור להכניס מתים להר הבית. אמנם, מאחר שההיתר מפורש בתורה, מסתבר לומר, כי להלכה מותר להכניס מתים לכתחילה להר הבית – כפי שבאמת פוסק הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ז,טו); ובשעת צורך, כמו בשביל להגן על מתים שגופם לא יינזק, בוודאי שיש לסמוך על כך (שהרי ההיתר מפורש, והאיסור אינו מפורש, וגם אם נאמר שזו מחלוקת, הרי שזו מחלוקת בדרבנן).

אמנם, כחלק מדיני כבוד בית הכנסת מבואר בגמרא במגילה (כח,ב), כי לא ניתן לקיים בו הספד של יחיד אלא רק הספד של רבים, בו משתתף חכם גדול. הגמרא אינה מזכירה אפשרות של הכנסת המת לבית הכנסת לצורך ההספד, וייתכן שההכנסה לצורך זה אינה מכבדת את המקום, ועל כן ללא טעם הטומאה, יש להימנע מהכנסת מתים להר הבית – בגלל מצות "מורא מקדש". הכנסת המת לבית המדרש נזכרת בתשובת אחד הגאונים, שמביא הרמב"ן בספרו "תורת האדם" (שער הסוף -עניין ההספד): "אבל חכם ואלוף וגאון, מכניסין אותו לבית המדרש, ומניחים את המטה במקום שהיה דורש, וסופדין אותו תלמידים וקהל ישראל". דברים אלו מובאים בטור ובשולחן ערוך (יורה דעה שדמ,כ). נראה, שההיתר הנזכר הוא היתר מקומי פרטי ביחס לחכם הגדול שהיה דורש באותו מקום, אבל לא התירו לקרב את האדם אל מקום הקדושה, שהוא עצמו לא היה כל כך קשור אליה (אכן, אם המדובר היה בחכם הדורש בבית מדרש בהר הבית, יש מקום לומר, שניתן להביאו למקום בו הוא היה דורש. ומכל מקום, ללשכת הגזית אין היתר להביא מתים, משום שלשכה זו נמצאת בחציה בשטח החיל ובחציה בשטח העזרה, ולמקומות אלו הכניסה על מתים ועל טמאי מתים אסורה).

ההגדרה הנזכרת לחכם אותו ניתן להכניס לבית המדרש לאחר פטירתו, אינה כל כך מצויה, וכך כתב בהקשר זה בספר חכמת אדם (שער השמחה כלל קנה): "ורע עלי המעשה, שראו שעשו כן לאדונינו מרנא רבנא רבן של כל בני הגולה מחותני ר' אליהו חסיד, שהיה ידוע ומפורסם לכל העולם לגאון וחסיד ויחיד בדורו ממנו למדו לעשות כן גם למי שרוצין לכבדו ועליהם נאמר (עיין ירמיהו ב', ז') ותבואו ותטמאו את מקדשי, ובודאי גורמים רעה למת בזה וראוי לבטל זה שלא להכניס שום מת בבית הכנסת ובבית המדרש".

הפסוק בירמיה המצוטט בדברי החכמת אדם הוא "ותבואו ותטמאו את ארצי", והוא שינה אותו בכוונה, ובמקום "ארצי" הוא כתב "מקדשי". נראה, כי החכמת אדם רמז בדבריו לדברי הירושלמי (כלאים ט,ג), שם יש מי שמותח ביקורת באמצעות פסוק זה, על אנשים שבחייהם לא באו לארץ ישראל, ורק במותם מביאים לשם את ארונם (וכביכול באים לשם רק בשביל לטמא אותו). כלומר: מי שבאמת לא קשור לארץ ישראל או לבית המדרש, איך אפשר להביאו לשם עם פטירתו, כדי שיתכבד במקום זה? והוא הדין שיש לומר כן גם ביחס להר הבית – אם בחייו הוא לא היה שם כל כך, מה פתאום שנביא אותו לשם עם פטירתו?

ולא רק בהר הבית אנו מוצאים הרחקות בנוגע למתים - וכמו שהזכרנו לעיל בנוגע לערים המוקפות חומה – ולגבי העיר ירושלים אנו מוצאים דין מיוחד, שאין מקיימים בה קברות, פרט לקברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה (תוספתא נגעים ב,ו; אבות דרבי נתן פרק לה – וכן הוא ברמב"ם בית הבחירה ז,יד). ואם הדברים הללו נאמרים על ישראל, שבהם בוודאי יש צדיקים וחכמים, ובכל זאת אנו מרחיקים אותם ממקום הקדושה, על אחת כמה וכמה שיש לומר כן על הגויים (ובפרט לגויים הרשעים הנלחמים בעם ישראל). 

ומה שהגויים אינם מטמאים, היינו דווקא בחייהם, אבל במיתתם – אף על פי שהדעה המקובלת היא, שהם אינם מטמאים באוהל, הרי שבמגע ובמשא הם מטמאים, והם אינם פחותים בחשיבותם מנבלה. המציאות של לויות של גויים בהר הבית, נזכרת בכמה מקורות קדומים, כפי שמסופר בספר הזוהר (פרשת ויצא דף מז,א), שרבי אלעזר בן ערך היה בוכה על האבן הקדושה שבקודש הקדשים, שעתידים הגויים להניח עליה גופות טמאים.

להלכה מובא (ברכות נח,ב; שולחן ערוך אורח חיים רכד,יב), כי אדם הרואה קברות של גויים צריך לומר את הפסוק בירמיה (נ,יב): "בושה אמכם מאוד, חפרה יולדתכם, הנה אחרית גויים – מדבר ציה וערבה". מציאותם של פגרי הגויים שם היא זמנית, וייתכן שהיא נועדה גם לבטא היכר מסוים לזמן המתוקן, כמתואר בסוף ספר ישעיה, כאשר יבוא כל בשר להשתחוות לפני ה' מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו – "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, כי תולעתם לא תמות ואישם לא תכבה – והיו דראון לכל בשר". במהרה בימינו.