כי תצא - ״בהניח לך מכל אויביך״

ותחזינה || גיליון 222 | י"ד באלול תשע”ה | פרשת כי תצא

מאת: יובל קופרמן

מלך, עמלק ובית המקדש

השבת אנו קוראים פרשה עמוסת נושאים ועתירת מצוות, הנוגעת בפינות ובחלקים כה רבים בחייו של היחיד ובסדר היום של האומה. למרות שחז״ל ניסו ליצור כמה ׳קווי עלילה׳ בתוך הפרשה, נראה שיש קושי רב לראות את החיבור בין כל הפרשיות השונות והמגוונות. את הפרשה חותם קטע קצר ומוכר מאד, הנוגע למצווה בה אנו עוסקים בדרך כלל סביב חג הפורים: ״זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך, בצאתכם ממצרים, אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע ולא ירא א-להים. והיה בהניח ה' א-להיך לך מכל אויביך מסביב, בארץ אשר ה' א-להיך נותן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים. לא תשכח!״ (דברים, כה יז-יח).

מצוות מחיית עמלק מוגדרת בהלכה כמצווה לאומית, והיא איננה מוטלת על כל יחיד ויחיד מהעם כפרט. המצווה הלאומית הזו מצטרפת לעוד שתי מצוות וביחד הן יוצרות שלישיית מצוות לאומיות שצריך עם ישראל לקיים לאחר הכניסה לארץ: ״תניא ר׳ יוסי: שלוש מצוות נצטווו ישראל בכניסתן לארץ- להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה״ (סנהדרין, כ ע״ב). שלושת המצוות הלאומיות הללו נוגעות בשלשה תחומים של חיי עם על ארצו- כינון מערכת שלטון וממשל (מלך), לחימה באויבים המאיימים על העם (עמלק) ויצירת מרכז דתי ורוחני אליו נשואות פני העם (בית המקדש).

מה קודם למה?

לאחר שראינו את שלושת הנקודות עליהן יושבת התשתית של עם בארצו אנו נגשים לסוגיה מעניינת המתעוררת בעקבות תובנות אלו: מי בראש? באיזו מצווה משלושת המצוות עם ישראל צריך לפתוח בעת כניסתו לארץ? לפני שניגש למענה על השאלה עלינו להבין מדוע התשובה עליה חשובה ועקרונית. סדר הקיום של המצוות איננו רק פרקטי-הלכתי אלה גם רעיוני ומהותי. השאלה שעומדת לפתחנו היא מה הסדר של תהליך ההיסטוריה, מהי מגמת תולדות עם ישראל? לאן הסיפור הלאומי שלנו חותר להגיע ואילו נקודות בו הן תשתיות לנקודות הבאות?

לאחר שהבהרנו נקדה זו נשוב אל הגמרא במסכת סנהדרין ונראה מהו הסדר שר׳ יוסי, התנא הדורש מדרש זה, מציע: ״כשהוא אומר: "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק", הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה, ואין כיסא אלא מלך... כשהוא אומר: "והניח לכם מכל אויביכם... והיה המקום אשר יבחר ה'..." הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחילה״. הסדר של ר׳ יוסי הוא המלכת מלך, לחימה בעמלק ואז בניית בית המקדש. הרמב״ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם (א, א-ב) קיבל את דעתו של ר׳ יוסי ופסק כמוהו להלכה: ״שלוש מצוות נצטווו ישראל בשעת כניסתן לארץ: למנות להם מלך, שנאמר: "שום תשים עליך מלך"; ולהכרית זרעו של עמלק, שנאמר "תמחה את זכר עמלק"; ולבנות בית הבחירה שנאמר: "לשכנו תדרשו ובאת שמה". מינוי מלך קודם למחיית עמלק... והכרתת זרע עמלק קודמת לבניין הבית".

 

אך בניגוד לשיטתם של הגמרא ושל הרמב״ם אנו מוצאים במדרש תנחומא על פרשתנו דרך התבוננות אחרת: ״רבי עזריה ורבי יהודה בר סימון בשם רבי יהודה בר אלעאי אומר: על שלשה דברים נצטווו ישראל בכניסתן לארץ: למנות עליהם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק. למנות עליהם מלך דכתיב: "שום תשים עליך מלך". לבנות להם בית הבחירה דכתיב: "ועשו לי מקדש". להכרית זרע עמלק דכתיב: "והיה בהניח ה' א-להיך... תמחה את זכר עמלק״ (יא). הנה אנו מוצאים מסורת בשם ר׳ יהודה בר אילעי, חברו של ר׳ יוסי, שחולק עליו ומעמיד את בניין בית המקדש לפני הכרתת עמלק.

אויבה של מערכת היחסים

כדי להבין את עומק משמעותה של המחלוקת עלינו לקרוא את סדרת המדרשים שמביא מדרש תנחומא בהקשר ולעמוד על המסר שהוא מבקש להעביר. ״רבי יהושע בן לוי בשם רבי אלכסנדרי אמר: כתוב אחד אומר "תמחה את זכר עמלק", וכתוב אחד אומר: "כי מחֹה אמחה". כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט (עמלק) ידו בכיסא- "תמחה". כשפשט ידו בכיסא- "מחֹה אמחה". אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכיסא של הקדוש ברוך הוא? אלא על ידי שהחריב ירושלים, שכתוב בה: "בעת ההיא יקראו לירושלים כיסא ה'"- לפיכך "מחֹה אמחה". ונאמר: "כי יד על כס יה מלחמה לה'"... רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר: כל זמן שזרעו של עמלק קיים- כאילו כנף מכסה את הפנים (של ה'). אבד זרעו מן העולם- "לא יכנף עוד מוריך". רבי לוי בשם רבי אחא ברבי חנינא אומר: כל זמן שזרעו של עמלק בעולם- לא השם שלם ולא הכיסא שלם. אבד זרעו של עמלק- השם שלם והכיסא שלם״.

עמלק, על פי מדרש תנחומא, הוא אויבה הגדול של מערכת היחסים בין עם ישראל לה׳. נוכחותו יוצרת מיסוך והסתרת פנים של ה׳ מעמו, קיומו מביא לפגימה ולחסרון בשמו ובכיסאו של ה׳ בעולם. הכיסא הזה, על המדרש, איננו אלא ירושלים ובית המקדש העומד במרכזה. עמלק מצליח, למרות שהוא רק בשר ודם, לפגוע בירושלים ו״לפשוט ידו בכיסא של הקב״ה״! מעשים אלו מביאים את ריבון העולמים להתערבות והוא מכריז מלחמת שמד בינו לבין עמלק. המלחמה הזו משחררת את עם ישראל, כביכול, ממצוות מחיית עמלק ומצביעה על העלבון האישי ועל הזעם של הא-להים על עמלק, זעם המביא למחייתו המוחלטת. לאחר השמדתו המציאות נהיית מתוקנת- ״השם שלם והכיסא שלם״.

למצוא את ההבדלים

נעמוד על ההבדלים בין התלמוד הבבלי למדרש תנחומא. ראשית, נשים לב כי פירוש הפסוק ״כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק״ (שמות, יז טז) הוא ביטוי למחלוקת עקרונית בין שני המקורות. בגמרא מבואר כי הפסוק מדבר על המלך- הוא כיסא ה׳ הממונה על הלחימה בעמלק. לעומת זאת, במדרש מפרשים את הפסוק כעוסק בירושלים, שהיא כיסאו של ה׳ הנפגעת מעמלק, מה שמהווה את פתיחת המלחמה בינו לבין ה׳. שנית, נבחין מאילו פסוקים שואב כל אחד מהתנאים את המקור לשיטתו. ר׳ יוסי בתלמוד הבבלי לומד את המצווה לבנות את בית המקדש מפסוקים שקראנו לפני כמה שבועות, בפרשת ראה: ״ועברתם את הירדן, וישבתם בארץ אשר ה' א-להיכם מנחיל אתכם, והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח. והיה המקום אשר יבחר ה' א-להיכם בו לשכן שמו שם- שמה תביאו את כל אשר אנכי מצווה אתכם, עולותיכם וזבחיכם״ (יב, י-יא) (מעניין להעיר כי בפסוקים שם לא מוזכרת בניית ביהמ״ק, במיוחד לא ע״י עם ישראל, ואולי לכן שינה את הרמב״ם את המקור לפסוק המופיע מוקדם יותר בפרשיה, פסוק ה, ואכמ״ל). לעומת זאת, ר׳ יהודה בר אילעי לומד את חובת בניין המקדש מן הפסוק הידוע בספר שמות, המדבר בכלל על בניית המשכן: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (כה ח). מה פשר הבדלים אלו? כיצד הם נוגעים להסבר המחלוקת בדבר הקדימות של המלחמה בעמלק או של בניין המקדש?

כיליון הרוע והבניין השלם

נראה שהמפתח אשר ביסודו טמונה התשובה לכל השאלות הוא המנוחה מן האויבים. התנאי הקודם גם למחיית עמלק (דברים, כה יט) וגם לבניין בית המקדש (דברים, יב י) הוא ״בהניח לך ה׳ א-להיך מכל אויביך מסביב״. הגמרא והרמב״ם מדגישים את המנוחה הזו לפני בניין המקדש, ושואבים חיזוק מסיפורו של דוד המלך, אשר לא בנה את בית המקדש בשל המלחמות הרבות שבהן השתתף. רק שלמה, בנו, אשר בתקופתו שרר שלום בממלכה, בנה את המקדש. אך אנו רואים כי למרות זאת נותר רע בעולם, עמלק לא הושמד ולאחר כמה מאות שנים הוא (או גלגוליו הרוחניים) החריבו את בית המקדש. עובדה כאובה זו מביאה את ר׳ יהודה במדרש להדגיש כי המנוחה איננה תנאי לבניין המקדש כי אם תנאי למחיית עמלק. כיסא ה׳ על פי הגמרא, המלך, לא הצליח למגר את הרע באמת וליצור מציאות בה שמו של ה׳ שלם. בסופו של דבר הרע התגבר עד כדי השמדת כיסאו של ה׳ בעולם, ירושלים ובית המקדש אשר בליבה.

המציאות המתוקנת והשלמה תתרחש, לפי התנחומא, רק לאחר שה׳ עצמו יתערב ויכלה את הרע מן העולם. אקט זה מפקיע את החובה הלאומית עליה דיברנו בתחילת המאמר ומעביר אותה אל ידיו של ריבון העולם, הלוקח את מושכות הקשר שלו עם עם ישראל לידיו ומסיר באלימות את עמלק החוצץ והמפריע. לאחר מיגור הרע, המנתק והמסתער בין זוג האוהבים, יכולה המציאות השלמה והמתוקנת לשרור בעולם, יכול הכיסא להיות שלם. בניינו המלא של בית המקדש יתרחש רק לאחר הכרתת הרוע. אך מדוע, אם כן, מקדים המדרש את בניית המקדש להכתרת עמלק? אדרבא! הבניין השלם איננו יכול להתקיים עד מחייתו!

איך להתמודד עם הרע

לבניינו של בית ה׳ ישנם שני שלבים. בשלב הראשון מטרתו ליצור מצב של שקט, של ״והניח לכם מכל אויביכם סביב וישבתם בטח״ (יב י). זהו בניין זמני, מעין משכן (שהרי הפסוק בו משתמש המדרש ללימוד הוא פסוק הנוגע למשכן!), המוקם כתשתית והכנה למיגור והשמדת עמלק, להעלמה מוחלטת של הרוע מן השטח. רק לאחר שהרע הושמד אנו יכול להפוך את הבניין הזמני לבניין קבע, להשלים את החסר ואת הפגום ולכונן ״שם שלם וכיסא שלם״. השב השני, המלא והמתוקן, יבוא רק לאחר מחיית הרע והסרת הכנף המסתירה על פני הקב"ה.

רעיון זה מלמד אותנו שני דברים, האחד פרקטי והשני מהותי ורעיוני. ראשית- עלינו להבין כי בניין המקדש לא יבוא רק לאחר לתיקון מוסרי ורוחני של עם ישראל ושל העולם. הכרתת הרע תתרחש רק לאחר בניינו של המקדש, והיא איננה התנאי לקיומו. עלינו לחדול מלצפות לדור שכולו צדיק אשר הוא יבנה את בית המקדש.

אך מעבר לזאת, בדברים שאמרנו מצוי רעיון עמוק ומהותי, ישנה הדרכה כיצד להתמודד עם ה״רשע בקרב לבי״ (תהילים, לו ב). אם נלחם איתו כאשר נפשנו גועשת, כאשר אנו נמצאים במגרש הביתי שלו ואנו מוקפים באויבים מסביב- לבטח נפסיד ונגרום ל״כנף מכסה את הפנים״. עלינו להעתיק את המאבק ביצרנו הרע למגרש הביתי שלנו, למשוך אותו לבית המדרש (כלשון הגמרא במסכת סוכה, נב ע"ב), להילחם בו רק כאשר ״והיה בהניח לך ה׳ א-להיך מכל אויביך מסביב״. האווירה והחלל הנקיים מגעישה ומסערה מאפשרים לנו להתמודד ישירות מול נקודת הרוע עצמה, מול עמלק, ולהכריע אותו. בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, עת רצון, אנו יכולים ליצור ואקום ממאבקים וממלחמות, שטח ריק של מנוחה ורגיעה, המאפשרת לנו לטהר, לנקות ולזכך את עצמנו, להתמודד פנים אל פנים מול העמלקי שבלבנו ולהכרית אותו. החזרה השלמה בתשובה והניקיון מטומאת החטא שאנו יוצרים בימות אלול מזמינים לנו אפשרות לכונן ״שם שלם וכיסא שלם״ בראש השנה וביום הכיפורים, ולהביא לשלמות ולתיקון פנימי שיימשך איתנו, בעזרת ה׳, בכל ימות השנה.