שחיטת קרבן לאכלו חוץ למקומו וחוץ לזמנו || על שוחטת במקדש
מבחינת היהדות זה לגמרי בסדר שאשה תשסף את גרונו של קרבן, אם זה מה שעושה לה טוב * הרי בכל מקרה היא לא תגרום לו נזק בלתי הפיך כל עוד נשאר לו קצת דם-נפש
↓ הלכות הקורבנות בשפה קלילה/ ארנון סגל
לצאת לאכול בחוץ זהו צורך לגמרי מובן, חביב ולגיטימי, אך לא כן כאשר מדובר בקדשים. לא ולא. אכילתם מחוץ לתחום המותר היא עניין חמור ושלילי עד מאוד. מצד שני, זה עדיין טוב יותר מלדחות את אכילתם למחר – מעשה שעלול להסתיים בעונש כרת למבצעו. מצד שלישי, יש מי שמנסה לשלב בין שני האיסורים הנוראים הללו: למשל, כהן תמהוני ששחט את הקרבן והחליט לאכול כזית מהיצור חסר החיים המוטל לפניו דווקא קילומטרים מערבה מכאן (ולא בבית המקדש, מכיוון שזה עתיד ליפול בחלקם של הפלשתינים מיד לאחר שזהבה גלאון תיבחר לראשות הממשלה), ואילו כזית אחר ממנו, כך הודיע, הוא ישאיר בצד ויאכל רק מחר – אחרי כלות הזמן המוקצה לאכילה. שיתפוצצו כולם.
במקרים מעין אלו, ואין זה משנה סדרם המדוייק של דבריו, הקרבן כבר לא יזכה להיזלל. מצד שני, הוא גם לא יחייב בעונש כרת את העבריין שבכל זאת לא יתאפק ויטעם ממנו. זאת מכיוון שבכל מקום שבו מעורב תכנון עקרוני לאכול קרבן הרחק מירושלים ומתחומיו הקבילים ודאי תסכימו שאין כאן דבר המצדיק עונש כרת. אולם חשוב עם זאת להסתייג עמוקות ולהזכיר שתכנון כזה גורם לכל מי שנפש יהודית הומיה בלבבו לעקם את האף.
אכן, רבי יהודה איננו מסתפק בנזיפה ובהסתייגות כפי שסברו חבריו כעת, וחותר להענשת הפושעים בחומרה רבה מאוד. במקרה שהוא מתאר הכהן המפוקפק נצפה כשהוא מצהיר על כוונתו לזלול חלק מובחר מבעל החי המנוח אחרי הזמן המותר, אך רק אחרי דקות ארוכות הוסיף שחלק אחר הוא ייטול עמו לצרכי מאכל לנקודה גיאוגרפית המרוחקת אלפי מיל מירושלים, מבית הבחירה ובכלל משלל הערכים החיוביים שיש ליהדות להציע. ובכן, במצב כזה הבחור כבר לא יגיע לסעודה שהוא מתכנן, מפני שעונש כרת נורא עתיד לשבש את תוכניותיו.
מצד שני, ממשיך רבי יהודה, אם אך הביע הלה את משאלתו להפליג למרחקים כשבתיקו בשר הקרבן, קודם שהעלה על דעתו לאכול חלק אחר מהעיזה המקודשת אחרי המועד המותר – הבחור הבעייתי ייפטר מעונש כרת (להבדיל ממקרה ההפוך שבו, כאמור, האיש ייפטר כתוצאה מעונש כרת).
תרגיל אחר שיכול הברנש לבצע בכדי להתחמק מעונש הוא להתחייב פומבית לאכול למחרת – כאשר ייסגר חלון ההזדמנויות הלגיטימי של הבהמה החיובית הזו – כחצי זית בלבד ממנה, ואילו את החצי השני ממנו הוא ייעד דווקא להקטרה שאותה יבצע מיד עם תום הזלילה. ובכן, על אף הסלידה העמוקה מהאיש וממעשיו, גם מקרה כזה הוא בלתי שפיט בעליל וממילא כרת לא יהיה כאן. הרי אין לצפות ששני מעשים כה שונים באופיים כאכילה והצתה על גבי המזבח יצטרפו זו לזו רק בכדי להעניש אדם בכרת.
באווירה של שחיטת פרות קדושות אנו מסיימים את פרק ב' ועוברים לפרק ג': ובכן אנחנו, היהודים, דווקא פתוחים מאוד, נאורים ומתקדמים כשזה נוגע לענייני שחיטה. כל פמיניסטית שתחפוץ בכך תוכל לשחוט כל פר שתבחר להפוך אותו קרבן לשאיפותיה הפמיניסטיות. הוא הדין גם לעבדים ואפילו לטמאים המעוניינים להשתתף במעשה הדתי כל כך (העיקר שהאחרונים לא יגעו בבהמה לאחר שתהפוך לגוש בשר שחוט ומלא דם, כי הם עלולים לטמא אותה במגעם וזה לא יהיה נעים בכלל).
לעומת זאת, אם הפמיניסטית התלהבה יותר מדי מההיתר להשתתף באקט הפולחני ועל דעת עצמה החליטה לקבל בכלי שבידיה את דם היצור המוקרב – עם כל החיבה וההערכה שהמדור שלפניכם רוחש לנשים ולעולמן התרבותי המפותח, זה ממש לא לעניין. ואם לא די בכך, אותה אשה המגדירה עצמה כפמיניסטית-דתיה-שאין-לה-הרבה-חוש-הומור החליטה להתנקש בכשרות הקרבן ולהצהיר בשעת קבלת הדם על כוונתה הנחרצת לאכול את הבשר הזה במעון לנשים מוכות בטבריה מתוך הזדהות עמוקה עם סבלן, או לחילופין בדיוק דקה אחרי עלות השחר, ממש רגע אחרי שפג כוחו של בעל החיים מלשמש כקרבן (זו פשוט דקת הסולידריות שבה פמיניסטיות כל העולם אוכלות מבשר הקרבנות ששחטו כדי לסמל את סאת הייסורים העוברת על נשות בנגלדש).
דא עקא, מעון לנשים מוכות בטבריה הוא לגמרי מחוץ לתחום לקרבנות הטהורים ותמימי הלב שעברו את פס הייצור שלנו, ואכילת בשר בהמה דקה דקה אחרי עלות השחר – מלבד שאיננה מומלצת ברפואה בימינו היא גם בעייתית ומגונה כשהיא מתבצעת אחרי פקיעת המועד המותר באכילה. מצד שני, הפמיניסטית, העבד ושאר אלו שניסו לקבל את הדם בעצמם לא בהכרח גורמים נזק שאיננו בר תיקון. כל עוד נותר דם-נפשו של הקרבן בו יוכל כהן לגיטימי ובעל הרשאה לעסוק בקבלה מעשית (של דם), לחזור ולקבל עוד ועוד מהנוזל האדום בכלי נאה ולהשליכו על גבי המזבח – ובא לציון גואל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה