שנה טובה || כך תתחיל השנה בבית המקדש
בקודש הקודשים נמצאת אבן השתיה, אשר ממנה הושתת העולם. ממקום המזבח - מזבח אדמה לקח הקדוש ברוך הוא עפר מן האדמה, בלל אותו עם עפר מכל העולם וברא שם את האדם. בראש השנה - יום הרת עולם - יום בריאת האדם, עומד האדם לדין על כל מעשיו.
הרב אברהם בורשטיין מפרט בפנינו כיצד צוין יום נורא הוד זה במקום בו הכל התרחש.
↓ ראש חודש בבית המקדש/ אברהם בורשטיין
פתיחה - קביעת ראש השנה על פי הלבנה
לעתיד לבוא יקבע התאריך שבו חל ראש השנה, על פי הזמן שבו נראית הלבנה בחידושה, ולא על פי לוח שנה הקבוע מראש. כיצד הדבר מתבצע? בית הדין האחראי על קביעת החודשים מחליט על פי ראיית הלבנה מתי לקבוע את ראש השנה: אם הלבנה נראית ביום השלושים לאלול, נקבע תאריך זה כראש השנה, ואם לא, נקבע ראש השנה למחרת. (באופן זה יקבעו גם ראשי החדשים וממילא לוח השנה כולו).
בית הדין מחשבים האם יש סיכוי שמולד הלבנה יראה ביום השלושים לאלול. אם לפי החישוב אין סיכוי שהדבר יקרה, נותר יום זה ל' באלול והיום שאחריו נקבע כיום א' בתשרי – ראש השנה. אם יש סיכוי, בית הדין ממתינים לראות האם יגיעו ביום זה עדים שראו את מולד הלבנה. בנתיים החל מכניסת יום זה נוהגים קדושה מספק, ומבוקרו של היום עד זמן מנחה קטנה ממתינים לראות אם יבואו עדים ויעידו על ראיית מולד הלבנה. אם באו עדים והעידו שראו, בית דין מקדשים את החודש באותו יום ומקריבים את קרבנות המוסף. אם לא באו עדים עד זמן מנחה קטנה, מקריבים את קרבן התמיד של בין הערביים כבכל יום, וא' בתשרי שהוא ראש השנה נקבע למחרת ובו יקריבו את קרבנות המוספין (אך ממשיכים לנהוג ביום זה קודש).
קרבנות היום ושירת הלווים
ראש השנה פותח גם את השנה החדשה וגם את חודש תשרי, ולכן מקריבים בו בבית המקדש גם את קרבנות המוסף של ראש השנה וגם את קרבנות המוסף של ראש חודש.
בתחילה שוחטים ומקריבים את אחד עשר קרבנות המוסף של ראש חודש: עשרה קרבנות עולה - שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים. ושעיר חטאת. לאחר מכן שוחטים ומקריבים את עשרת הקרבנות של ראש השנה: פר, איל ושבעה כבשים לעולה ושעיר חטאת.
מערבבים יחד את היין של נסכי המוספים כולם ומנסכים אותו על גבי המזבח. בשעת הניסוך הלווים שרים את מזמור 'הרנינו לא-לוהים עוזנו' שבתהילים, הכהנים תוקעים בחצוצרות, ויש אומרים שהנגנים מנגנים. בתמיד של בין הערביים הלווים שרים את מזמור 'הבו לה' בני אלים'.
תקיעת שופר
מצוות תקיעת שופר בראש השנה מתקיימת במקדש ביחד עם תקיעה בחצוצרות: "בחצֹצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' ". התוקע נעמד ומחזיק בידו שופר שחלקו מצופה בזהב, ומימינו ומשמאלו נעמדים שני כהנים עם חצוצרות כסף. הם תוקעים ביחד, והתוקע בשופר מאריך יותר מהתוקעים בחצוצרות. גם כאשר ראש השנה חל בשבת תוקעים כרגיל.
הערות והרחבות
- "בית דין מחשבין בחשבונות כדרך שמחשבים האצטגנינים שיודעין מקומות הכוכבים ומהלכם וחוקרים ומדקדקים עד שידעו אם אפשר שיראה הירח בזמנו שהוא ליל שלשים או אי אפשר, אם ידעו שאפשר שיראה יושבין ומצפין לעדים כל היום כולו שהוא יום שלשים, אם באו עדים ודרשום וחקרום כהלכה ונאמנו דבריהם מקדשין אותו, ואם לא נראה ולא באו עדים משלימין שלשים ויהיה החדש מעובר, ואם ידעו בחשבון שאי אפשר שיראה אין יושבים יום שלשים ואין מצפין לעדים, ואם באו עדים יודע בודאי שהן עדי שקר או שנראית להם דמות לבנה מן העבים ואינה הלבנה הודאית" (רמב"ם קידוש החודש א', ו').
- על פי מידות ושיעורי תורה י"ד, י"ב-י"ג.
- רמב"ם מעשה הקרבנות ב', ד-ה, על פי הפסוקים בבמדבר ט"ו א'-י"ג.
- עפ"י מדות ושיעורי תורה עמ' רל"ג-ד'.
- לא הארכנו כאן בסדר הקרבת המוספים, עיין בעניין זה בעבודת הקרבנות, בעניין קרבנות ראש השנה, שסידר היטב את סדר ההקרבה.
- "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצֹצרת על עֹלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם" (במדבר י', י'). ובמשנה בסוכה (נג:): "בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעות במקדש: שלש לפתיחת שערים, ותשע לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערבים. ובמוספין היו מוסיפין עוד תשע". וכתב המנח"ח (מצוה שפ"ד ס"ק א'): "והנה כ"פ מבואר תר"ת נראה דזה מה"ת ע' בסוף ר"ה אבל מה שמבואר דתוקעין תשע תקיעות ג"פ תר"ת על כל פרק נראה דזה אינו מה"ת ורבנן תקנו כן כ"נ" (המקורות מאנצקפ"ת ערך חצוצרות עיי"ש עוד).
- בגמרא בסוכה (נד.) מובאת ברייתא האומרת שתוקעים על כל מוסף: "כי אתא רבי אחא בר חנינא מדרומא, אייתי מתניתא בידיה: ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות שאין תלמוד לומר יתקעו, שכבר נאמר ותקעתם בחצצרות על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם ומה תלמוד לומר יתקעו? - הכל לפי המוספין תוקעין". הגמרא שם (בדף נה.) מסבירה למסקנה שאין הכוונה שתוקעים בנפרד על כל מוסף, וגם כאשר מקריבים כמה מוספין שונים עדיין תוקעים תשע לכל המוספים יחד, וכוונת הבריתא היא: "אמר רבינא: לומר שמאריכין בתקיעות. רבנן דקיסרי משמיה דרבי אחא אמרי: לומר שמרבה בתוקעין". והסביר רש"י: "...שמאריך במשך התקיעות, כשיש שני מוספין, ואומרין השיר לאחר שקרבו נסכי שניהם: שמרבה בתוקעין - שמוסיפין חצוצרות, ותוקעין יחד, וכולהו חד מיחשבי - דתנן בערכין (יג, א): אין פוחתין משתי חצוצרות ומתשע כנורות ומוסיפין עד לעולם".
- אלא שהרמב"ם (כלי המקדש ז', ה') השמיט דבר זה ודנו האחרונים מדוע. ועיין שפ"א (סוכה נד.) שכתב: "ואפשר דהרמב"ם מפרש שמאריכין היינו שנמשכין הט' תקיעות במשך זמן הקרבת כל המוספין ולזה רמז הרמב"ם שם בלשונו ע"ש".
- בליקוטי הלכות (לסוכה נד.) כתב שהתקיעות יהיו: "בעת אמירת השיר לאחר שנסכו כל נסכיהם ביחד זה אחר זה", וצ"ע מדוע כתב לאחר הניסוך ולא במהלכו.
- בענין עבודת המקדש בשבת הארכנו בשאלה האם מנגנים במקדש בשבת. בסיכום הדברים שם כתבנו שמשמע לכאורה מפשט דברי רש"י והרמב"ם שבשבת רגילה לא מנגנים, וכך הבין הערוך לנר בדבריהם, אולם הלחם משנה הבין בדעת הרמב"ם שבכל שבת מנגנים וכ"מ בליקוטי הלכות בדעתו. לדעת התוספות משמע לכאורה שמנגנים בשבת, וכך נקטו היעב"ץ ועבודת הקרבנות.
- נראה שאין כל חילוק בין ראש השנה לשבת לעניין זה וגם כאן תהיה אותה מחלוקת (שהרי השבות לעניין ראש השנה אמורה להיות זהה לשבות בשבת, ושניהם אינם נכללים בי"ב יום המיוחדים שבהם החליל מכה לפני המזבח). אולם בעבודת הקרבנות (ח"ב סי' ע"ה וסי' פ"ד) השמיט את כל עניין הנגינה, והזכיר רק שבן ארזה מקיש בצלצל (וזהו יותר בתורת סימן להתחלת השירה והתקיעות, וכנראה לא חלק מהנגינה), ולעומת זאת לעניין שבת(ח"א סי' קלט) כתב בפירוש שמנגנים, וצ"ע מדוע.
- "מתיב רב אחא בר הונא: תמיד של ראש השנה, שחרית - קרב כהלכתו, במוסף מהו אומר - הרנינו לאלהים עוזנו הריעו לאלהי יעקב. במנחה מהו אומר - קול ה' יחיל מדבר" (בריתא ר"ה ל:).
- עיין בירור הלכה לר"ה ל: ציון ו', ז', ח'.
- "ובזמן שחל ראש השנה להיות בחמישי בשבת שהשירה שלו הרנינו לאלהים עוזנו - לא היה אומר בשחרית הרנינו, מפני שחוזר וכופל את הפרק, אלא מהו אומר? הסירותי מסבל שכמו. ואם באו עדים אחר תמיד של שחר - אומר הרנינו אף על פי שחוזר וכופל את הפרק" (בריתא ר"ה ל:). ועיין רמב"ם תמידין ומוספין ו' ט' ובנו"כ שם. ועיין באורך בבירור הלכה לר"ה ל: ציון ו', ז', ח'.
- השילוב של שופר וחצוצרות קיים דווקא במקדש, כדברי הגמרא (ר"ה כז.): "רב פפא בר שמואל סבר למיעבד עובדא כמתניתין. אמר ליה רבא: לא אמרו אלא במקדש. תניא נמי הכי: במה דברים אמורים - במקדש, אבל בגבולין: מקום שיש חצוצרות - אין שופר, מקום שיש שופר - אין חצוצרות... אמר רבא, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: מאי קראה - דכתיב בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', לפני המלך ה' - הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר, אבל בעלמא - לא".
- במשנה בר"ה (כו:): "שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב", ובגמרא (כז.): "ופיו מצופה זהב. והתניא: ציפהו זהב, במקום הנחת פיו - פסול, שלא במקום הנחת פיו - כשר! - אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין - שלא במקום הנחת פה תנן". הרמב"ם השמיט דין זה והלח"מ (תעניות א', ד'), התקשה מדוע ונשאר בקושיא. המעשה רוקח תירץ: "י"ל דלא נחית רבינו אלא לאשמועינן עיקר דין השופר ומאי דהוי לעיכובא וחצוצרות נראה דהוי לעיכובא דילפינן לה מקרא דבחצוצרות בקול שופר הריעו וכו' משא"כ פיו מצופה [ושופרות] דנראה דלא הוה לעיכובא ולהכי לא חש להזכירם". בדומה לזה באריכות גדולה כתב בכתר המלך שם: "ויש לומר דמצינו הרבה דברים דנשנית במשנה ובברייתא ורבינו לא הביאם בספרו... וא"כ הכא נמי נימא כן דכיון דזה דבעי שיהיה מצופה זהב בר"ה ובתענית של כסף לא נמצא לימוד ע"ז אמרינן דעשו זה במקדש משום הידור מצוה ולהכי ניחא מה שבגבולין לא עשו כן דגם במקדש היה רק להדור וניחא מה שהשמיט רבינו זה דלאו דינא הוא. ואפ"ל דמזה גופיה היה לו הוכחה לרבינו דכיון דאמרינן דשלא במקום הנחת פה כשר ומוכח דבגבולין לא עשו זה שמע מינה דזהו רק הדור ולא דין". וע"ע שם שהביא דוגמאות רבות לעניין זה, וע"ע ימי שלמה על הרמב"ם שם. [וע"ע יום תרועה למר"מ בן חביב ר"ה כו: שהתיחס לעניין זה ואחרונים רבים הקשו עליו עיין ימי שלמה הנ"ל ושפ"א ר"ה כז.].
- מי תוקע? כתב המנח"ח (מצוה שפ"ד): "ואינו מבואר בדין דר"ה שהי' חצוצרות גם כן או בתעניות שהיה שופר ג"כ מי היו התוקעין אם כהנים דוקא או אפי' ישראלים. ונר' דבשופר היו תוקעין הן בר"ה הן בתעניות אפי' ישראלים דבשופר ל"מ בשום מקום קפידא בכהנים אך בחצוצרות אף בר"ה כיון דמצינו חצוצרות בכהנים ג"כ בר"ה היו הכהנים תוקעין בחצוצרות וישראל בשופר הן בר"ה והן בתענית כנ"ל. וראיתי בספרי מביא ראיה שכהנים בע"מ (בעלי מומין) כשרים לתקוע בחצוצרות משמעון אחי אמו שהי' חיגר ברגליו והי' תוקע בחצוצרות ור"ע דחה שהי' בר"ה וביובל והודה ר"ט נראה דאף בר"ה היו כהנים תוקעין בחצוצרות כמ"ש אך בע"מ כשרים".
- באילו חצוצרות? כתב המנח"ח (שם): "אבל ברור דחצוצרות של תענית היו גם כן כסף כי שוים בדיניהם לכ"ד וגם החצוצרות שהיו תוקעין עם השופרים בר"ה ג"כ היו של כסף כ"נ".
- "שופר של ראש השנה של יעל, פשוט ופיו מצופה זהב, ושתי חצוצרות מן הצדדין. שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר" (משנה ר"ה כו:).
- "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה" (משנה ר"ה כט:). ובגמרא: "מנא הני מילי? אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא: כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה, וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם. לא קשיא; כאן - ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן - ביום טוב שחל להיות בחול. אמר רבא: אי מדאורייתא היא - במקדש היכי תקעינן? ועוד: הא לאו מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטי... אלא אמר רבא: מדאורייתא מישרא שרי, ורבנן הוא דגזור ביה, כדרבה. דאמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר, ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים". והסביר רש"י: "גזירה שמא יטלנו וכו' - ובמקדש לא גזור, דאין איסור שבות דרבנן במקדש". ועיין רמב"ם שופר ב', ח' ובהשגות הראב"ד שם.
- נאמר במשנה (מנחות ק:): "לחם הפנים נאכל אין פחות מתשעה ולא יותר על אחד עשר. כיצד? נאפה מערב שבת - ונאכל בשבת לתשעה, חל יום טוב להיות ערב שבת - נאכל לעשרה, שני ימים [טובים] של ראש השנה - נאכל לאחד עשר". לכאורה הצורך בהקדמת האפייה קיים גם כאשר מקדשים על פי הראיה וכדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל שגם בזמן שהמקדש קיים, קורה שנוהגים יומיים בגלל שאם לא באו עדים עד המנחה נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש. אלא שיש לעיין מה הדין כאשר אפו את לחם הפנים ביום ד' ובסוף באו עדים וקידשו את יום ה' להיות ראש השנה, וא"כ יום ו' הופך להיות יום חול גמור. האם צריך לאפות בו לחמים חדשים, או שמשתמשים באלה שנאפו ביום ד'? וצ"ע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה