סלע משילה בהר הבית

התעללות משטרתית ביהודים || בפקודת בנימין נתניהו

רחל סלע משילה מספר על חוויותיה מעלייתה אתמול להר הבית • כלהביום חופתה • גזרות משטרתיות שונות ומשונות • שוטרים טורדניים • בלבול בין תשעה באב ליום הכיפורים

↓ לסיכום עלייתי היום להר הבית/ רחל סלע

תשע נשים נרשמו לעלות איתי היום, ז' בתשרי, גבר אחד ורווקה אחת.

זכות מיוחדת לעלות בעשרת ימי תשובה, לקראת יום הכיפורים, בימים נוראי הוד אלו.

תמיד אני קובעת מפגש מקדים בכניסה לדווידסון ומקיימת שם שיחת הכנה קצרה של כחצי שעה, שמכניסה אותנו לאווירת העליה להר הבית באופן רגוע וראוי בעיני.

אך נוכח הרעת התנאים בכניסה להר הבית ויתרתי על כך היום בלב כבד, וקבענו פגישה בכניסה לעמדת הבידוק ב-7.30 . אני לא יודעת איך נכנסים להר הבית ללא הכנה, אבל הפעם נרשמו אצלי רוב של עולות "וותיקות" ואמרתי – ניחא, נעלה ככה.

הגעתי ב-7.40 וחָבַרתי לנשים הנוספות שנרשמו לעלות איתי. עמדו שם כבר עשרות תלמידי ישיבת "מחניים" (ליד מגדל עוז), קבוצה מבית שמש, ועוד כעשרה אנשים שונים.

ב"ה הנשים שנרשמו אצלי והגיעו לפני – נכנסו ראשונות, בלעדי, בקבוצה שנכנסה מיד כשנפתח ההר, והיה להן רגוע ונינוח ומלא השראה.

התברר שחברנו אריה סוננברג יגיע עוד מעט לעלות עם בִּתוֹ, דבורה, כלה ביום חתונתה. כמה מרגש להגיע לבניין הבית הפרטי מהבית הכללי - בית ה'.

לא נותנים להתקרב לעמדת הבידוק. "אני חייבת לשבת" אני מבקשת ממוטי, "יש לי בעיה ברגל ואיני יכולה לעמוד זמן רב".

-        "אז תשבי שם על המדרכה, ויש שם גם מדרגות שאפשר לשבת עליהן" הוא מציע לי באבּירוּת.

ואני תוהה איפה עוד בעולם הנורמטיבי אפשר לענות כך לאשה בגילי והיא תקבל את ההצעה כהצעה סבירה ותלך לשבת על המדרכה. אני מתביישת בשם איזה קודים חברתיים הגיוניים שאין להם דריסת רגל במקום הזה.

אשה שהגיעה באיחור מה ורוצה למסור את תעודת הזהות שלה – "אי אפשר עכשיו, המחשב כבר עמוס, אי אפשר להכניס עוד תעודות זהות".

אחרי תחנונים ("אין לך מה לדבר איתי! אין לי זמן בשבילך! תצאי מכאן  מיד!  אסור לך להיות כאן!" צועקים עלי. ושוב אני מתביישת - רק כאן צועקים עלי. ממש כבר עברתי את השלבים בחיים שצועקים עלי...) מוטי הקשיב לבסוף לטיעון שהכלה חייבת קדימוּת, וניאות להכניס את הכלה ואביה ואותי יחד עם קבוצת תלמידי "מחניים", "תמורת" שלושה מהם שיוותרו ויעלו יותר מאוחר. בלי פקפוק שלושה מהם יוצאים ואנו נכנסים בתודה. אין מקום ליותר מ-15 יהודים דתיים על ההר.

כל הקבוצה נכנסה, אני אחרונה.

"בלי תיקים" נוהמים למראה התיק הקטן שעל זרועי.

- "מה זאת אומרת בלי תיקים?"

- "אלה ההוראות. אם את לא מוותרת על התיק אז אל תעלי בכלל"

 

-        "יש לי בתיק ארנק, ומים וטישו – מה זאת אומרת להיכנס בלי התיק?!" אני עדיין המומה.

כולם מחכים בפנים.

-        "מה הבעיה תשאירי את התיק בחוץ!" . ממש אין בעיה. אין קרקעית לנמיכות ואין גבול לחוצפה.

אחרי עוד כמה איומים שכל העלייה תיעצר בגללי ותיכף מוציאים אותי בכלל מהשטח – הסכימו לעשות לי טובה ולהשאיר את התיק איתי בהר הבית, "אבל תשפכו את כל התיק ותבדקו כל ניר, אני מכיר אותה היא תמיד מביאה ניירות". נכון. הוציאו את רשימות השמות שהבאתי לתפילה, כרטיסים עם נקודות של הדרכה, דף קשר של "נשים למען המקדש" ושאר ניירות מפלילים המסכנים את שלום הציבור ובוודאות יבעירו את כל המזרח התיכון. לא נענו לבקשותי להסתכל ולראות שאין בניירות האלו שום דבר אסור או בעייתי או מתסיס.

עוד בדיקה גופנית, שמא אני מחזיקה סכין במטפחת ראש או סידור תפילה בגרביים – ונכנסים.

10 אנשי וואקף צמודים וממש בתוכנו. מתעמקים ממרחק אפס בחולצתו הקרועה של אריה סוננברג.

10 שוטרים דוחקים בנו כל הדרך, קופצים על כל מה שנדמה כתפילה בלי קול ומאיימים "אני אוציא אותך" כל רגע.

15 יהודים דתיים מנסים להרגיש שכינה וקדושה ולראות מקדש ולהתעלות לרוממות המקום אשר בחר ה' לשכנו. מנסים להתפלל בלב, בידיעה שה' בוחן כליות ולב ואינו מקפיד כאן על ניסוחים מדוייקים ועל כוונות צרופות. קשה להתרכז כמה דקות בעבודה שבלב.

זה מאד קשה.

אין היום הרבה צרחות מחרישות אוזניים, אבל כל כך קשה להגיע לאיזו עבודה רוחנית.

הדמיון המודרך שאני תמיד מביאה לעזרתי להעמיד מקדש על מכונו ולראות את ה' יושב על כסא רם ונישא – אינו מצליח לפעול תחת לחץ כזה.

 

סיבוב שלם (גם זה נרשם כהישג בימינו), בלי עצירות, בלי התקרבות לחלק המוגבה,

יוצאים. גם כאן מרחיקים אותנו מאד מאד, אין מקום להתכנס לרגע לשירה וריקודים כמנהגנו הרגיל, או לעמוד לעוד כמה משפטי שיח שקטים. כל אחד מתפזר לדרכו.

אני חוזרת לנקודת ההתחלה בכניסה. השעה 10.00 . עשרות תלמידי "מקור חיים" עדיין שם (חלק יושבים על המדרכה, בגילם נגיד שזה עוד סביר), הרב אריאל גם הוא עומד ומחכה בתור. הנשים שבאו איתי עדיין מחכות להיכנס, אנשי בית שמש עוד לא נכנסו, ושאר האנשים שהיו שם כשנכנסנו – כולם עדיין שם. להערכתי יש שם 80 איש ואשה. שרים, רוקדים, לומדים, משוחחים. אווירה נעימה, כייפית. כאילו ככה מנהגו של עולם וזהו הסדר התקין.

ברור לי שיכניסו מעכשיו רק להצצה של 5 דקות בהר, כדי לומר שכולם נכנסו.

אסף פריד הביא קרטיבים לכולם. בדיוק מתאים אחרי מעל שעתיים עמידה בשמש.

חוזרת לאוטו. אני לבד ברכב, ומוצאת את עצמי שרה "על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים, כי רחק ממני מנחם". מגילת איכה.

אני נוזפת בעצמי, מה זה שירי בכי בערב יום כיפורים ואחרי שעליתי להר הבית, ועוד שעליתי עם נוער נפלא ועם כלה ביום חופתה!

משכנעת את עצמי בטיעון המחץ – לפני עשרות ומאות שנים יכלו רק לחלום על מה שאני זכיתי היום.

כל זה נכון.

אבל לא יודעת למה זה לא כל כך משכנע אותי היום.

יותר מדי לא נורמליות, יותר מדי השפלה, יותר מדי דורכים עלי בחוקים שאינם חוקי העולם שבו אני חיה את שאר חיי,

והפער בין מה שיכול להיות בפשטות לבין מה שישנו – רובץ לי היום כבד על הלב.

 

ובכל זאת אני רוצה להדגיש את הצד המואר בזה שזכיתי לעלות להר הבית, ושעוד רבים עלו היום להר הבית, ולהתרגש מכך שעם כל הקשיים והגזירות - זרם העולים גובר -

מחליפה שיר - "והביאותים אל הר קודשי ושמחתים בבית תפילתי". מנסה במנגינה שמחה, מנסה במנגינה שקטה,

לא יודעת מה נכון לי.

נ.ב. ואתם שואלים מה עם הרווקה שהתכוונה לעלות איתי ובאה במיוחד מצפת?

היא הגיעה בבוקר לנקודת המפגש, שמחתי לקראתה: "יופי, הצלחת לטבול ולהגיע?"

"לא" היא אומרת בעיניים דומעות "באתי רק לראות אותכם. אני כל כך רוצה לעלות. אבל לא נתנו לי לטבול לא בצפת ולא בירושלים".

ובסיפור הזה נטפל ביתר שאת ויתר עוז בתנועת "נשים למען המקדש".

במחשבה שניה

המשפט הראשון שאמרתי לבעלי כשנכנסתי הביתה היה: לא צריך לעלות להר הבית פעם-פעמיים בחודש כמו שאני עולה עכשיו, צריך לעלות כל יום, כל יום!!!

ובלילה, אחרי שסיימתי לכתוב את סיכומי לעלייה - ראיתי את ההודעה על החלטת נתניהו לצמצם את מספר עולי הר הבית היהודיים במטרה להרגיע את הרוחות על הר הבית. הרגשתי שמסובבים את הסכין שתוקעים בנו מדי יום.

מכעיס, עצוב. כל כך מכעיס, וכל כך עצוב.

כמובן, כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.

הלוואי והייתי יכולה לומר בוודאות שאלו כבר הצירים הכואבים, צירי הלחץ, צירי הלידה.

תחל שנה וברכותיה, תהא שנת תשוע"ה!