"ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו"

עליית הרמב"ם להר הבית תחת סכנה || ארנון סגל

ביום שני הקרוב ימלאו 850 שנה לעליית הרמב"ם להר הבית.  או אולי לא היו הדברים מעולם?

↓ לקראת ו' במרחשוון - יום עליית הרמב"ם לבית הגדול והקדוש

ידבר רבי משה בן מימון בעד עצמו: "וביום שלישי בשבת, ארבעה ימים לירח מרחשוון, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום ה', ששה ימים לירח מרחשוון. ובאחד בשבת, ט' בחודש חשוון יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה. ושני ימים אלו נדרתי שיהיו יום טוב ותפילה ושמחה להשם לאכילה ולשתייה. וכשם שזכיתי וראיתי בחורבנה כך אזכה אני וכל ישראל לראות בנחמתה, אמן".

דברי הרמב"ם הללו מופיעים באגרתו שנדפסה בכמה מקומות – בין השאר ב'ספר חרדים' בן המאה ה-16, בספר 'שני לוחות הברית' שחובר באותה התקופה ממש ובספר חידושי הרמב"ם למסכת ראש השנה. מתואר בהם המסע שערכו הרמב"ם ומשפחתו מספרד לארץ ישראל בשנת 1165, מסע שכלל רצף אירועים מסעירים שהפכו לסדרת תאריכים שהרמב"ם טרח לציין מדי שנה:

"בליל אחד בשבת בארבעה ימים לחודש אייר נכנסתי לים, וביום שבת, עשירי לאייר שנת תתקכ"ה עמד עלינו נחשול שבים לטבענו והיה זעף גדול בים, ונדרתי עלי: שני ימים אלו אצום בהם ואתענה בהם ואצווה על בני לעשות כן עד סוף כל הדורות, ויתנו צדקה כפי כוחם". וגם: "בליל אחד בשבת, ג' ימים לירח סיוון, יצאתי מן הים בשלום ובאתי לעכו ונצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל. יום זה נדרתי שיהיה יום ששון ושמחה".

מתיאורו החד משמעי של הרמב"ם שהובא בראש הכתבה נראה שאין מנוס מהמסקנה שהרמב"ם עלה להר הבית ונכנס גם לכיפת הסלע שהיתה בימיו כנסיה וצלב בראשה. אין בית גדול וקדוש ביהדות מלבד בית המקדש, ולעתים מכונה כך בספרי הפוסקים גם כיפת הסלע שהוקמה על מקום המקדש בשנת 691 לספירה.

מפת ירושלים הצלבנית שצוירה במאה ה-13

מה גם שהרמב"ם מזכיר את עלייתו ההרה עם משפחתו באגרת נוספת, ששיגר לדיין רבי יפת מעכו. באיגרת ההיא קובל הרמב"ם על רבי יפת מדוע לא יצר קשר ולא ניחם אותו אחרי פטירת אביו, ובהקשר הזה מוסיף: "וראוי לקבול עליך יותר מכולם, שאני והוא [הכוונה לאחי הרמב"ם, רבי דוד. א"ס] ואבא מארי ז"ל, ארבעתנו הלכנו בבית השם ברגש". בדומה לזה כותב הרמב"ם גם באגרת תימן: "וכאשר יצאנו מארץ המערב, לחזות בנועם השם ולבקר מקום קודשו".

ובכל זאת יש מי שמתאמצים מאוד להסביר שהבית הגדול והקדוש הוא כינוי לבית כנסת ירושלמי או לסביבות ההר מבחוץ, ולא להר הבית עצמו. השר לשעבר מטעם ש"ס, שלמה בניזרי, שפירסם לפני כחצי שנה חוברת ארוכה נגד העליה להר הבית, מנסה להוכיח בה שאחד מבתי הכנסת בירושלים כונה אז 'הבית הגדול והקדוש' ודווקא אליו נכנס הרמב"ם בביקורו. לחילופין הוא טוען שירושלים כולה קרויה בפי הרמב"ם 'הבית הגדול והקדוש'.

תמיכה בשיטתו הוא שואב מספר השו"ת 'מנחת יצחק' שכתב הרב יצחק יעקב וייס המנוח, אב בית הדין של העדה החרדית: "נראה מגוף התשובה ש[העניין. א"ס] סובב על בית הכנסת שבירושלים, אבל בהר הבית מאן דכר שמיה [מי הזכיר את שמו. א"ס]? וזה בלבד מה שהיה בירושלים מקום מוכן לעלות תפילה השמימה, סגי [די. א"ס] להיות נקרא 'הבית הגדול והקדוש', אבל לא שהיה בהר הבית".

"לעלות לירושלים תחת סכנה"



אכזריים ונוקשים כלפי היהודים. תיאור הכיבוש הנוצרי של ירושלים

על כל פנים, גם אם נעז שלא לקבל את עמדת בעל הספר 'מנחת יצחק' ונניח שהרמב"ם דווקא ביקר בכיפת הסלע כמשתמע בפשטות מדבריו, עדיין קשה להבין איך התיר לעצמו להיכנס לכיפה הזו היושבת על מקום המקדש, וזאת בניגוד גמור לדברי עצמו בחיבורו הגדול 'היד החזקה'. את החיבור הזה הוא החל לכתוב שנתיים אחרי הביקור בארץ הקודש ובו פסק על פי הדעה המרכזית במקורות חז"ל, שמקום המקדש נותר בקדושתו גם בעת החורבן. ממילא, נובע מכאן שאסור להיכנס אליו בטומאת מת ובהעדר אפר פרה אדומה, ואיך באו הרמב"ם ומשפחתו בשעריו?

הרב שלמה גורן זצ"ל כתב על כך בספרו 'הר הבית', ש"יש להוכיח ממקורות היסטוריים מהימנים שהיהודים וגדולי הדורות היו מתפללים לאחר החורבן במקום המקדש או בהר הבית. ביניהם הרמב"ם בעצמו, כשעלה לארץ ישראל התפלל בבית כנסת שהיה קיים בהר הבית בימיו. יש להוכיח מהמקורות שכל עוד ניתנה ליהודים רשות על ידי מלכי ישמעאל לעלות בהר השם, התפללו גם במקום המקדש עצמו וליד אבן השתיה ויצקו עליה שמן".

לדעת הרב גורן, מהמאה השמינית ועד המאה ה-12 לספירה נהגו יהודי ירושלים על פי השיטה ההלכתית שכיום איננה מקובלת, ועל פיה קדושת מקום המקדש איננה נוהגת בעת חורבנו ומותר להיכנס למקום גם ללא טהרה באפר פרה אדומה. הרב גורן מציין שגם הרב מנחם המאירי (1249-1315) כתב בספרו 'בית הבחירה' שבימיו נהגו לעלות להתפלל מבלי להבחין בין מקום המקדש לבין שאר הר הבית. באופן מוזר יוצא שבעוד רוב שומרי המצוות המעפילים ההרה כיום מקפידים שלא להיכנס למקום שבו ניצב המקדש וזאת לאור פסק הרמב"ם, הרמב"ם עצמו ככל הנראה לא הקפיד על כך.

לעומת בניזרי ודומיו, הרב אליעזר ולדנברג זצ"ל (נפטר ב-2006) כתב בספר השו"ת שלו 'ציץ אליעזר' שהרמב"ם אכן עלה ההרה ואף למקום המקדש. הרב ולדנברג מזכיר שהביקור נערך לפני שחיבר את ספר 'היד החזקה' שבו אסר את הכניסה למקום המקדש בטומאה, וכן לפני שגמר את פירושו למשנה שגם בו אסר זאת, ומציע שאולי סבר הרמב"ם באותה עת שהדבר מותר – אך בבגרותו חזר בו ואסר זאת.

קיימת בעניין גם תהייה מציאותית. הרמב"ם הגיע לארץ ישראל בתקופה הצלבנית. ובניגוד למוסלמים שהיו כאן לפני נושאי הצלב ואחריהם, הצלבנים היו עוינים מאין כמותם ליהודי הארץ וסילקו את היהודים מבית הכנסת שלפי עדויות רבות הוקם בהר הבית בתקופה המוסלמית הקדומה. מעט קשה לתפוס זאת על רקע מאה שנות עימות מוסלמי-יהודי על רקע הר הבית, אך המוסלמים נתפסו דווקא כמושיעים מבחינת היהודים ובמשך מאות שנים איפשרו להם חופש פולחן כמעט בלתי מוגבל בהר. הנוצרים, לעומתם, סירבו אפילו להתיר ליהודים להתגורר בירושלים. כיצד, אם כן, הצליח הרמב"ם להגיע להר הבית 22 שנים לפני שצלאח א-דין כבש את המקום מנושאי הצלב? העניין הזה נשאר בגדר חידה. אולי בכל זאת ניתן למצוא רמז בדברי הרמב"ם למורכבות העניין במלים "יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה".

בעת שבה דרכו רגליו על אדמת הר הקודש היה רבי משה בן מיימון בן 32 שנים ככל הנראה. המשפחה שהתה בארץ זמן קצר בלבד, וכעבור חמישה חודשים ירדה למצרים והשתקעה שם. יחד עם בני המשפחה השתקע גם זכר עלייתם לירושלים הנוצרית ואולי אף אל הכיפה שבלבה. הדורות שבאו אחרי הרמב"ם כבר לא ציינו כנראה את יום החג שקיבל על עצמו רבי משה בן מימון לקיים מדי שנה ב-ו' במרחשוון.

המסורת הזו חודשה רק בשנים האחרונות ממש, בידי עולי ההר שומרי המצוות שנחשפו אל האגרות השכוחות ההן. ב-ו' בחשוון בשנה שעברה, ביציאה ממעמד שהתקיים במרכז מורשת בגין בבירה ובו ציינו פעילי הר הבית את יום עליית הרמב"ם להר – או מה שמשתמע מדבריו כעליה שלו לשם – נורה יהודה גליק בידי מתנקש. העובדה שגליק ניצל בנס ממוות וחזר לעמוד על רגליו מקנה לתאריך הטעון והחגיגי הזה משמעות עכשווית נוספת בעיני רבים מהעוסקים בנושא. מורשת הרמב"ם – בין אם התכוון אי פעם לחוות דעה במחלוקת הנוכחית בעניין העליה להר ובין אם זו לא עלתה כלל על לבו – חיה, קיימת, בועטת ומאומצת בהר יותר מאי פעם.