מה נעשה בסוכות בבית המקדש

מה יעשו היום בבית המקדש || חג הסוכות

העליה לירושלים • ראיה במקדש וקרבנות היחיד בחג • ארבעת המינים במקדש • מצוות ערבה • קרבנות הציבור בחג הסוכות • ניסוך המים והשירה • שמחת בית שואבה • שמיני עצרת

↓ סוכות בבית המקדש/ אברהם בורשטיין

העליה לירושלים

חג הסוכות הוא אחד משלושת הרגלים שבו זוכים עם ישראל לקיים את מצוות ה' - להֵראות לפניו. לקראת החג עוזבים המוני בית ישראל את בתיהם ועולים לירושלים. בירושלים נערכים לקראת ביאתם של עולי הרגל הרבים - בונים סוכות ומכינים מים ושאר דברים הנצרכים. עולי הרגל מצווים להביא עימם כל מיני חובות והתחייבויות שהצטברו בביתם מימי הקיץ, (קרבנות חובה ונדבה, הקדשות, מעשר שני וכדו'). בזמן זה רבים מביאים עימם ביכורים, מכיוון שחג הסוכות הוא הזמן האחרון שניתן לקרוא פרשת 'מקרא ביכורים' בהבאתם.

ראיה במקדש וקרבנות היחיד בחג

כאשר מגיע יום טוב הראשון של החג, כל אחד ואחד מהגברים מחוייב להגיע לבית המקדש, להֵראות לפני ה'. יש אומרים שבכניסה מברכים: "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להראות לפניו" (או נוסח דומה). 

בשעת כניסתו לעזרה האדם מצווה להביא עימו קרבן עולַה – 'עולת ראיה', וכן קרבן שלמים – 'שלמי חגיגה'. האדם סומך את ידיו על הקרבנות, תוך כדי אמירת דברי שבח לבורא, ונותנם לכהנים שיקריבו אותם לה'. לקרבנות אלו האדם מצרף סולת, שמן ויין. אדם שאין לו להביא בעצמו קרבן ראיה וקרבן חגיגה שלם, יכול להשתתף עם אחרים.

כל אדם מצווה לחנך לעליה לרגל את בניו הקטנים, אם הם מסוגלים לעלות ברגליהם מירושלים להר הבית. יש אומרים שמצוות עליה לרגל כוללת רק את הנמצאים בארץ ישראל. 

מצווה נוספת היא מצוות ה'שמחה'. בנוסף לקרבנות האמורים, האדם צריך להביא עימו גם קרבן 'שלמי שמחה' (המיועד לאכילת בשר המשמח את האדם). כל אחד קובע לעצמו כמה שלמי שמחה הוא מעוניין להביא. מצוות השמחה של אישה מוטלת על בעלה. האישה עולה לירושלים ובעלה דואג לה לבשר השלמים  ויש אומרים שמצווה עליו לשמח אותה אך לאו דווקא באכילת הקרבן.

לאחר צאת יום טוב הראשון, על האדם להישאר ללון בירושלים, ובבוקר שלמחרת יכול לשוב לביתו, ויש אומרים שצריך להישאר בכל ימי חג הסוכות עד לבוקר שאחרי שמיני עצרת.

ארבעת המינים במקדש

מדין תורה מצוות נטילת ארבעת המינים נוהגת אך ורק ביום הראשון של חג הסוכות, ואילו בשאר ימי החג לא נוטלים ארבעת המינים כלל. אולם בבית המקדש ישנה מצווה מיוחדת לשמוח לפני ה' בארבעת המינים במשך כל שבעת ימי החג: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". בזמן שבית המקדש קיים, אין כל מצווה ליטול ארבעת המינים בשאר ימי החג מחוץ למקדש.

כאשר חל יום טוב ראשון בשבת, נוטלים ארבעת המינים במקדש, [כך נהגו גם בכל מקום שידעו בו בוודאות מתי חל חג הסוכות, שהרי קידשו את החודש על פי הראיה ולא בכל מקום ידעו האם כבר קידשוהו], אולם תיקנו חכמים שביו"ט ראשון שחל בשבת יטול כל אחד בביתו, ולא בבית המקדש. 

כאשר יום אחר של חג הסוכות חל בשבת, לא נוטלים בו ארבעת המינים כלל, מתקנת חכמים.

בנוסף לנטילת ארבעת המינים במקדש, מסתובבים בכל יום פעם אחת מסביב למזבח עם לולבים בידיהם, ואומרים בשעת ההקפה: "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא". יש אומרים שסיבוב זה נעשה על ידי כל ישראל שבעזרה ויש אומרים שרק על ידי הכהנים. 

ביום השביעי של חג הסוכות ('הושענא רבה'), מקיפים את המזבח שבע פעמים, עם לולבים בידיהם.

מצוות ערבה

מצוות ערבה היא מצוה נוספת על מצוות ארבעת המינים, ואותה משה רבינו קיבל ב'הלכה למשה מסיני'. בכל יום (שאינו שבת), קוטפים ערבות גדולות שגובהן י"א אמה (כ5 מטר) ומביאים לבית המקדש. מניחים אותן על היסוד של המזבח (כעין מדרגה בתחתיתו), כך שהן עוברות את גובה המזבח, וראשיהן כפופים על המזבח. בזמן זקיפת הערבות וסידורן - תוקעים בחצוצרות תקיעה תרועה ותקיעה.

יש אומרים שבנוסף לכך גם 'נוטלים' את הערבות. 

למרות שמצוות ערבה נוהגת בדרך כלל ביום חול בלבד, כאשר יום שביעי של חג הסוכות חל בשבת, מקיימים את המצווה בכל זאת. לצורך כך, מביאים מערב שבת ערבות, ומניחים אותן בגיגיות מזהב מלאות מים, ובבוקר מוציאים אותן ומשתמשים בהן כבכל יום.

קרבנות הציבור בחג הסוכות

בחג הסוכות מקריבים בבית המקדש קרבנות ציבור רבים מאד. בכל יום מקריבים (מלבד קרבן התמיד) שני אלים וארבעה עשר כבשים. בנוסף לזה מקריבים ביום הראשון שלושה עשר פרים, ביום השני שנים עשר, וכך בכל יום מורידים פר אחד, עד שביום השביעי מקריבים שבעה פרים. כל הקרבנות הללו הינם קרבנות עולה. בנוסף, מקריבים בכל יום גם שעיר עיזים אחד לחטאת.

נמצא אם כן, שבמהלך חג הסוכות מקריבים לקרבן מוסף שבעים פרים, ארבעה עשר אילים, תשעים ושמונה כבשים, ושבעה שעירי חטאת. אם נצרף אליהם את ארבעה עשר כבשי התמיד, ושני כבשי המוסף של שבת של סוכות, נקבל בסך הכל מאתים וחמישה קרבנות. 

יחד עם קרבנות העולה הללו, מקריבים גם מנחות ונסכים. (סולת, שמן ומנסכים יין על גבי המזבח). גם כאן מדובר על כמות גדולה מאד עד שבחג הסוכות כולו מקריבים לקרבנות ציבור שלוש מאות וחמישים עשרונים של סולת (כחצי טון!).

ניסוך המים והשירה

חג הסוכות מתייחד בכך שמנסכים בו על גבי המזבח גם מים בנוסף ליין שמנסכים בכל יום. 

לקראת עליית השחר, עומדים שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים, ושתי חצוצרות בידיהם. בעלות השחר תוקעים מריעים ותוקעים, ואז מתחילים לרדת בט"ו המעלות ששם. כאשר מגיעים למעלה העשירית, תוקעים מריעים ותוקעים שוב, וכן כשמסיימים לרדת ומגיעים לעזרה. מכאן ממשיכים לתקוע וללכת עד שמגיעים לשער המזרחי. כשמגיעים לשער הופכים את פניהם ממזרח למערב ואומרים: אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל ההיכל ופניהם קדמה, ומשתחווים קדמה לשמש, ואנו ליה עינינו.

משם יוצאים ויורדים למעין השילוח וממלאים ממנו מים בכלי מזהב שגודלו שלושה לוגים (כליטר וי"א כשני ליטר), ומעלים אותם לכיוון בית המקדש. בצד שמאל של בית המקדש, קיים שער מיוחד הנקרא שער המים, המיועד לכניסת המים בחג הסוכות. בזמן שנכנסים תוקעים מריעים ותוקעים שוב. בכל יום מנסכים יין על גבי המזבח לראשונה יחד עם הקרבת תמיד של שחר, ובחג הסוכות ביחד עם היין מנסכים גם מים. הכהן עולה לראש המזבח בעזרת הכבשׁ, ופונה שמאלה. בפינת המזבח, מחוברים שני ספלים מכסף, הראשון מיועד לניסוך היין, והשני לניסוך המים של חג הסוכות. הכהן מגביה את ידיו, מברך על ניסוך המים, ומנסך יחד את היין והמים: היין לספל הראשון, והמים לספל השני, והם נשפכים יחד על גב המזבח, עד שיורדים ל'שיתין', שהם חללים עמוקים שבתחתיתו. 

גם בשבת מנסכים את המים, אולם אז לא ממלאים בשבת עצמה ממעין השילוח, אלא מכינים מים מערב שבת בכלי מזהב שאינו מקודש. 

בזמן הניסוך הכהנים תוקעים בחצוצרות כסף, הלויים שרים וכלי הנגינה מנגנים.

שמחת בית שואבה

בימי חול המועד של חג הסוכות, נערכת בחצר המקדש במקום שנקרא 'עזרת נשים', שמחה מיוחדת – 'שמחת בית השואבה', שמחה המתייחסת לשאיבת המים וניסוכם, או לרוח הקודש שבשמחה זו. לצורך כך, בונים בעזרת נשים שבמקדש מרפסות גבוהות המיועדות לנשים, כדי שתהיה הפרדה בין גברים לנשים.

ב'עזרת נשים' קיימות מנורות גדולות וגבוהות מאד. מכל ארבעת צדדיה של כל מנורה, מציבים ארבעה סולמות ועליהם עולים ארבעה נערים מפרחי כהונה כשביד כל אחד מהם כד גדול של שמן. הם שופכים את השמן לתוך כד גדול מזהב המונח בראש המנורה, ומדליקים פתילות הנעשות מבגדי כהונה (מכנסים ואבנטים) שבלו. מנורות  אלו עושות אור גדול מאד, "ולא הייתה חצר בירושלים שלא הייתה מאירה מאור בית השואבה".

שמחה זאת נערכת לקראת הערב לאחר הקרבת תמיד של בין הערבים, ונמשכת עד לעלות השחר, ועליה נאמר: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". 

"והיאך היתה שמחה זו. החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו. ומי שיודע בפה בפה. ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע ואומרים דברי שירות ותושבחות. ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב: מצוה להרבות בשמחה זו. ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה. אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות. אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע".

שמיני עצרת

היום השמיני של חג הסוכות נחשב לרגל בפני עצמו ונקרא - 'שמיני עצרת'. הקרבנות של יום זה נפרדים מקרבנות חג הסוכות, ומקריבים בו (מלבד קרבנות התמיד) - פר, איל ושבעה כבשים לעולה, ושעיר לחטאת, ואליהם מצרפים סולת, יין ושמן. גם הפיס שנעשה על חלוקת ההקרבה בין הכהנים הוא פייס נפרד, ואינו שייך לחלוקה שבחג הסוכות. בשעת ההקרבה הלויים שרים את השיר של שמיני עצרת. 

בנוסף, יש אומרים שבשמיני עצרת העם מברכים את המלך, (זכר לברכה שברכו ישראל את שלמה בשמיני עצרת בחנוכת המקדש).

במוצאי שמיני עצרת, לאחר חיתום חג הסוכות שבו נידונים על המים, רגילים ישראל להביט על עשן המזבח, על מנת לראות האם השנה עתידה להיות גשומה או שחונה. העשן אינו מתפזר על ידי הרוח, אולם בכל זאת הוא נוטה בצורה מסודרת לכיוון מסויים. אם נוטה לצפון סימן הוא שעתידה השנה להיות גשומה אך הפירות ירקבו מהר, אם נוטה לדרום סימן הוא שעתידה להיות שנה עם גשמים מועטים, אך הפרות ישמרו, אם נוטה למזרח סימן שיהיו גשמים בכמות טובה ומתאימה והפירות לא ירקבו, ואם למערב סימן הוא שעתידה לנשב רוח המקלקלת את הפירות.