תשובה מנומקת לתשובה חסרת ביסוס || הרב ישראל אריאל שליט"א
השבוע התפרסם כאן מכתבו של הרב אריה ליפו לרב יצחק יוסף ותשובת הרב יוסף לרב ליפו (לקישור: הרב יצחק יוסף, למה לזלזל? >>). בתשובתו שולל הרב יוסף כל אפשרות של קיום מצוות התורה לבנות בית לה' לפני ביאת המשיח ויוצא בשצף קצף נגד עליה כהלכה להר הבית.
ראש מכון המקדש הרב ישראל אריאל שליט"א בחן יחד עם צוות המכון את המכתב ואת השלכותיו המעשיות. הנה תוצאות הבדיקה לפניכם:
↓ מאת: הרב ישראל אריאל שליט"א
בגיליון האחרון של מקור ראשון הופיע מכתבו של הרב הראשי לישראל, הראשון לציון, הרב יצחק יוסף שליט"א, כמענה לשאלת הרב אריה ליפו. המכתב מלא דברי כיבושין אודות "איזה אינשי" העולים להר הבית. לדעת הרב הראשי, אנשים אלה עוברים על "איסור כרת בכניסה לשטחי המקדש... ומביאים קלקול גדול בכל ישוב ארץ ישראל". עוד כתב הרב בתשובתו: "ועל דבר מה שהעלית על דל שפתיך האפשרות להקמת בית המקדש בזמן הזה? - הנה הדברים נדחו לגמרי מן ההלכה... ומצוה לפרסם... שאל לנו לפעול בעניין זה מאומה עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים".
בעקבות המכתב שאלנו את עצמנו ב'מכון המקדש', האם עלינו לחדול מהמשך הפעילות למען בניין הבית. כן שאלנו את עצמנו, האם עלינו לחדול מלעודד אנשים לעלות להר הבית.
התשובה שהשבנו לעצמנו: הרי עוסקים אנו במצות עשה מן התורה - "ועשו לי מקדש". אמנם חפצים אנו מאד ביקרה ובגדולתה של הרבנות הראשית, אך אין זו סיבה לחדול מקיום מצות עשה המוטלת על כל אדם מישראל.
מכון המקדש פנה פעמים רבות לרבנות הראשית בשאלות בהלכה, כגון: כיצד להכין בגדי כהונה? כיצד יש להתכונן להקרבת קרבן פסח לכשיבנה המקדש? כן נערכו פגישות עם הרבנים הראשיים בשאלת המקומות המותרים בכניסה בהר הבית. לבקשת הרבנות הראשית אף הכין 'מכון המקדש' חומר לדיון במועצת הרבנות בעניין זה אך הדיון בוטל. מתברר, שבענייני המקדש נוקטת הרבנות לדורותיה באמרת חז"ל: "יפה שתיקה לחכמים" ומעולם לא קיבלנו תשובה בכתב לפנייתנו.
נאמנים עלינו דברי חז"ל שאמרו (חולין ו, א): אם יודע תלמיד ברבו, שיודע להחזיר לו תשובה – ילמד ממנו, ואם לאו - יפרוש הימנו! מתוך שתיקת הרבנים הראשיים והתעלמותם מבקשותינו, הבנו כי נושא המקדש אינו בתחום עיסוקה של הרבנות. הדבר בא לידי ביטוי גם במכתבו של הרב יצחק יוסף שליט"א: "אל לנו לפעול בעניין זה מאומה!"
מכיון שהרבנות הראשית נמנעת מלמלא את תפקידה, ונזהרת מלהקדיש מחשבה בעניין המצוות המתקיימות במקדש, מוטל עלינו להמשיך בתפקידנו, שכן, כולנו מושבעים מהר סיני "ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים" את תרי"ג המצוות שבתורה (כמובא בסוטה לז, א) ובכלל זה את מאתיים המצוות שבמקדש.
יחד עם רבים בעם ישראל חשים אנו את עלבון השכינה. התורה הטילה על כל דור את מצות הקמת הבית השלישי, ובהעדר מי שיטול עליו את המשימה ניגשים אנו בעניותנו בחרדת קודש אל המלאכה. הננו מקיימים את מה שלימד הלל לדורות (אבות ב, ה): "במקום שאין אנשים - השתדל להיות איש!" ואכן, ב'מכון המקדש' קיימת פעילות רצופה על ידי חבר תלמידי חכמים להכנת כלי מקדש, כגון: מנורת זהב, שולחן זהב ומזבח זהב, וכן בגדי כהונה. הלכה פשוטה ברמב"ם, ושאר מוני המצוות קובעת (הסמ"ג ספר החינוך ועוד) כי חובה ומצות עשה לדורות לבנות מקדש. הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (א, יב) כותב, שמצוה זו מוטלת על כל אדם מישראל גם בזמן הזה, ובלשונו: "ועוסקין בבניין מעלות השחר עד צאת הכוכבים, והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים".
מכוח מצוה זו הקימו עולי בבל את הבית השני, כי כך היא מצות התורה. כך גם עשו החשמונאים. אמנם מקום המקדש חולל שנים בידי היוונים וחלקו נשרף, עם זאת עמדו בני חשמונאי, לחמו ביוונים וחידשו את העבודה במקדש. גם לאחר חורבן בית שני עמד בר כוכבא בהנהגת רבי עקיבא ושאר חכמי ישראל, ויצא למלחמה ברומאים כדי להקים את הבית השלישי (ראה רמב"ם מלכים יא, ג) שכן מצוה מן התורה בכל דור ודור להקים את המקדש, גם כשהדבר כרוך במלחמה. הרמב"ם מביא מקור למצוה זו ככתוב: "לשכנו תדרשו ובאת שמה", ועניין הפסוק, שמקום המקדש הוא 'תכלית התורה!' – כלשונו, לפיכך מצוה להלחם על כיבושו אפילו ב"מלחמה חזקה" (מורה נבוכים ג, מה).
בחסדי ה' כך התרחשו הדברים בדורנו, וצבא ישראל חזר אל המקום בקול תרועה ובמעשה ניסים שלא נראו בישראל אלפים בשנים. מיד עם כיבוש המקום נתחייבו ישראל בקיום המצוות שבמקדש, והכהנים מצווים להדליק נרות בחצרות הקודש כבימי החשמונאים. ההתלהבות הגדולה הורגשה בכל תפוצות ישראל, ובבתי הכנסת בעולם אמרו הלל על הנס הגדול שלא נראה כמוהו דורות. הכל נשאו עיניהם אל הרבנות הראשית ואל ההנהגה הדתית בהכרה ברורה, שהנה ניגשים לבניין הבית מחדש.
המנהיגים הכזיבו! כיצד?
מתברר, שלמרות שהכל ראו את ניסי ה' הגדולים, שלא נראו כמותם מאז יציאת מצרים (כך הגדיר הרב יחזקאל לוינשטיין מישיבת פוניבז') עמדו רבנים גדולי תורה והכריזו, שיש למהר ולמסור את הר הבית לערבים. חזקה עליהם התפיסה הגלותית, הנבהלת מכל שינוי במנהג, ואומרת: "חדש אסור מן התורה!" חכמים אלה דחקו בפוליטיקאים הדתיים להביא את הממשלה ואת האו"ם להחלטה למסור את הר הבית למוסלמים. (שמות הרבנים וחברי הכנסת מצויים בארכיון מכון המקדש ואין סיבה לפרטם). כל בן תורה המכיר את ההלכה יודע, כי מסירת ההר לאיסלאם היא עבירה מן התורה, שכן, הנותן את ההר לנוכרים עובר על איסור לאו: 'לא תחונם', 'לא ישבו בארצך' ועוד. איסורים אלה, לא מנעו מיהודים יראי שמים מלמסור את ההר, למרות הידיעה, שבכך מבטלים בידיים את מצוות בניין הבית וקיום העבודה במקדש!
אכן, יש 'יראת שמים' מופרזת, המביאה לכלל עבירה (ראה סוטה כא, ב). רבים המנהיגים השותפים למחדל, הן אלו הקרואים 'חרדים' והן אלו הנקראים 'ציונים דתיים', אלו גם אלו סייעו ועודדו את ממשלת ישראל להחזיר לערבים את "זכותם" על המקום.
הדבר מזכיר את טענת נשיאי ישראל התרים את הארץ, אשר טענו בפני משה: "כי חזק הוא ממנו!" חז"ל מסבירים, שהיו קטני אמונה, וכוונת המרגלים לומר: "אפילו בעל הבית [הקב"ה] אינו יכול להוציא כליו משם!" (סוטה לה, א). היינו, אין שליטה לקב"ה בארץ ישראל! למרבה הצער, חזרה ונשנתה התופעה בימינו אנו: בעיצומו של הנס – צמחה קטנות האמונה האומרת, אפילו הקב"ה לא יכול להוציא את המוסלמים מהר הבית.
המסקנה המתבקשת - מסעירה את הנפש: הרי משמים עשו הכל להגיש לאחר אלפיים שנה מתנה לעם היהודי – את חצרות המקדש! ומה עשתה מנהיגות העם היהודי? בעטה במתנת ה' וניפצה אותה לרסיסים!...
מקרה חריג אירע בשנת תש"ס. הרבנות הראשית בראשות הרב י. מ. לאו שליט"א והרב בקשי דורון שליט"א, יצאה בהודעה חשובה, כי הוקמה וועדה בראשות הרב שאר ישוב כהן שליט"א לדיון בשאלת הקמת בית כנסת בהר הבית. אף הוכנו תוכניות למיקום בית הכנסת ברחבת ההר. הווה אומר הרבנות מודה על האמת: מצוה לעלות ולהתפלל בהר הבית, והרבנות תעלה את כל ישראל לתפילה בהר! אולם היה זה ניצוץ שדלק לרגע – וכבה... התוכנית גוועה במהירות עקב מחלוקת פנימית ברבנות, והרעיון הוקפא.
בהמשך לאמור, היו רבניים ראשיים שהביעו עמדה ברורה בדבר החובה לעלות להר הבית, כגון, הרב גורן זצ"ל שהקדיש ספר שלם לחקר הר הבית וחובת העליה. כך גם הרב מרדכי אליהו תכנן להקים בית כנסת בהר, ואף ערך מגבית לבניינו; האם מעלה מישהו על דעתו, שרבנים אלו רצו להכשיל את ישראל, חלילה, באיסור כרת?!
ברבנות מתרוצצות דעות מנוגדות בדבר המשמעות ההלכתית של תקומת ישראל בדורנו. המבוכה הקיימת ברבנות בשאלה זו מסבירה את העובדה, שמאז שוחרר הר הבית לפני כיובל שנים, לא הקדישה הרבנות הראשית, ולו שעה אחת, לדיון הלכתי מעמיק בשאלות המקדש - העומדות ברום עולמה של תורת ישראל. קיים תזכיר ברבנות הראשית המציין, כי בשנת תשנ"ז, אכן, ישבה הרבנות לדון בשאלת העליה להר הבית, אולם ההחלטה שנפלה: "לא להכריע, ולא להחליט!"
הרב יצחק יוסף שליט"א, מדבר על 'פוסקים' בעניין הר הבית, אך כאמור הרבנות פוסחת על שתי הסעיפים. אם יבקש אדם מישראל מן הרבנות ספר מסודר, או מאמר הלכתי מנומק מטעם הרבנים הראשיים ומועצת הרבנות בדבר האיסור לעלות להר הבית - לא יוכל לקבלו כי אינו בנמצא!
לעומת הרבנים שתמכו בהקמת בית כנסת בהר, מכתבו של הרב יצחק יוסף שליט"א מבטא 'השקפה', המאפיינת חלק מחברי הרבנות האמונים על התפיסה הגלותית. המכתב אינו בגדר מאמר הלכתי, שכן, לא הובאו שם מקורות מדברי חז"ל, הרמב"ם והראשונים. עיקר המכתב בא להביע 'השקפה', בתוספת דברי כיבושין. הרב מביא שם בין השאר את דברי ה"פוסקים", שממנה משתמע שאין להעלות על דל שפתיים "אפשרות להקמת בית המקדש בזמן הזה... ומצוה לפרסם שאל לנו לפעול בעניין זה מאומה!" לו היה זה מאמר בהלכה - היה הדבר מקומם רבים מחכמי ישראל, שכן מקרא מפורש קובע (יחזקאל מג, י): "אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית... ומדדו את תכנית... צורת הבית ותכונתו ומוצאיו... ועשו אותם!" כלומר מצווה ללמוד את ענייני המקדש ולבנות אותו. כך גם מובא במקורות חז"ל לרוב. אך כאמור, מכתב זה לא יצא מכלל דברי כיבושין המקובל בספרות האגדה וההשקפה.
ברור, על כל פנים, שהופעת מכתב כזה יש לה מחיר. אנשים החפצים ביקרה של הרבנות מחד, ומאידך, מאמינים באמונה שלמה בתקומת ישראל בדורנו, עלולים לאבד את האמון במערכת הרבנית.
בשעת כתיבת הדברים התפרסם מכתב של מאה רבנים המביעים התנגדות לעלייה להר הבית, ובכך הרי הם מצטרפים לאותה 'השקפה' גלותית. כבודה של הרבנות הראשית יקר לנו, וכך גם כבודם של רבני ישראל. עם זאת, מצער להיווכח, שבמכתב זה הופכת הרבנות הראשית לישראל מרבנות ממלכתית לרבנות גלותית. מאה רבנים חשובים זה לא מעט, אך כבר כתב ר' חיים מוולוז'ין בנפש החיים': "אף אם יתאספו כל חכמי ישראל אשר נמסר להם 'מעשה בראשית' ומעשה מרכבה', וינסו לשנות אף איזה פרט מאיזה מצוה... לא נאבה ולא נשמע אליהם!"
לעניות דעתנו לא כל החותמים על המכתב נתנו את דעתם על ההשלכות החמורות של חתימתם. האם כוונתם, חלילה, לסתום את הגולל על אפשרות בניין המקדש?!
כבר היו דברים מעולם, שנביא בישראל - אחיה השילוני - נתן את הסכמה בכתב ביחס לאישיותו של ירובעם בן נבט, וחתם, וסוף דבר, שהסתמכו על חתימתו להרבות עבודה זרה בישראל (סנהדרין קב, א).
היוזמה להחתים רבנים על פטיציה נגד העולים להר מתחדשת מדי שנים אחדות. בשנת תשס"ג פורסמה רשימה של עשרים ושלושה רבנים המזהירים "מהאיסור החמור" של הכניסה להר הבית. בין החתומים היו ששה רבנים ראשיים – כולם בחיים: הרב עובדיה יוסף (כיום זצ"ל). הרב עמאר שליט"א, הרב יונה מצגר שליט"א. הרב אברהם שפירא (כיום זצ"ל) הרב בקשי דורון שליט"א. הרב מרדכי אליהו (כיום זצ"ל). מדובר בעצומה שהופיעה ללא ציון מקורות בהלכה. בתשובה למכתב זה שלח 'מכון המקדש' מאמר לכל אחד מן החותמים, המנמק את שיטת חכמי ישראל הסבורים, כי העלייה להר היא מצוה מן התורה. במאמר הובאו מקורות לרוב מדברי חז"ל והרמב"ם. ששה רבנים ראשיים קיבלו את המאמר באופן אישי, קראו אותו, ולמרות שיצאו לפני כן בקריאה שלא לעלות להר, לא הגיבו על המכתב, ולא הביעו מחאה. בהכרח יש לומר, שסברו וקיבלו. היו רבנים אחרים מן הרשימה שהגיבו על המאמר, אך לא היה אחד שקבע שהעולים להר עוברים על איסור כרת.
המאמר שנשלח מתפרס על עשרות עמודים תחת הכותרת 'קול מהיכל' (ניתן להשיג אותו באתר 'מכון המקדש') וכאן נעמוד על תמציתו. מבואר שם, שאדם מישראל העולה להר מקיים בעלייתו כמה וכמה מצוות: א. מצות 'מורא מקדש'. ב. מצות תפילה – 'עובדהו במקדשו'. ג. מצות כיבוש – "לשכנו תדרשו ובאת שמה" ועוד ועוד. עוד מבואר שם, שבמהלך השנה עולים כעשרת אלפים יהודים להר בקדושה ובטהרה, ואי אפשר למנוע מיהודי לקיים את המצוה שנתחייבנו כולנו בסיני. במיוחד כשקדושת ההר מחוללת בידי זרים המקרקרים בו - כדברי חז"ל - ויש בכך חילול ה' (פסיקתא רבתי). ברור מאליו שיהודי העולה להר מקיים בעלייתו מצות עשה נוספת, והיא – מצות קידוש השם. העובדה שיש רבנים שהמציאות הנוכחית בהר הבית כנראה לא מפריעה להם, רק מגבירה את החובה לעלות, שכן "במקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב".
ראוי להוסיף, שהפטיציה שחתמו עליה מאה הרבנים עוסקת במאורע, שאירע בעבר, ש"רבים מהמון בית ישראל נוהרים לחזות עין בעין את מקום הקודש והמקדש". מדובר בתקופה הראשונית לשחרור הר הבית, כשיהודים נהרו בחול ובשבת במכוניות מכל הארץ, ומקום המקדש הפך לפארק עירוני להמוני מטיילים. כנגד תופעה זו יצאו החותמים הראשונים. היום מדובר במציאות חדשה, המטיילים היהודים - נער יספרם, ואילו עיקר העולים להר הם אנשים שומרי תורה, יראים ושלמים, העולים לקיום המצוות שנתחייבנו כולנו בהן בסיני.
מעתה, מוטלת חובה על מאה הרבנים החתומים להתכנס ולהוציא חיבור מסודר, בו מובאים מקורות המוכיחים, כי המצוות שבמקדש בטלות בימינו. עד שלא יצא חיבור מסודר כזה – ויש להניח שגם לא יצא - לא ניתנה רשות לאדם בעולם למנוע מאחרים לקיים את המצוות המוטלות עליהם מן התורה. כך או כך, רבני ישראל צריכים להחליט, האם המשימה המוטלת עליהם היא לשמר את הגלות בכל עוז, או שמא ההשגחה האלוקית הטילה על חכמי הדור לקרב את הגאולה. הרי זה מה שאומר כל יהודי בתפילתו: "יהי רצון מלפניך... שתעלנו בשמחה לארצנו... ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו". עתה, שהגיע פסוק זה לידינו ולא נקיימנו?!
מול המבוכה המתוארת לעיל, קיים בעצמו 'מכון המקדש' את הברכה האמורה בתורה (תוספתא סוטה ח, ט): "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם!" תלמידי החכמים במכון קיבלו עליהם את התפקיד לברר את השאלות ההלכתיות והמעשיות הכרוכות במצות בניין המקדש בזמן הזה. ואכן, התכנסו במכון מקורות לרוב בעניין זה. מאמר בעתון אינו מקום הולם להצגת מקורות בנושאים אלה, לפיכך כל מבקש דעת, רשאי ליצור קשר ויקבל לידיו את הערך המבוקש.
לרשות המעיין עומדים אלף ערכים מתוך 'אנציקלופדיה בית המקדש', העוסקים במצוות והלכות הנוהגות במקדש, כשכל ערך מבוסס על מקורות חז"ל והרמב"ם. עשרות ספרים ראו אור עד כה על ידי חבר תלמידי חכמים במכון, וספרים אלה מצויים בבתי המדרש בארץ ובחו"ל. הספרות ההלכתית הרואה אור במכון זכתה להסכמת גדולי התורה, כגון: מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הרב הראשי דוד לאו שליט"א, הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א, הרב מאיר מזוז שליט"א, הרב שמחה הכהן קוק שליט"א, הרב דוב ליאור שליט"א, ורבים אחרים.
להלן כמה דוגמאות לערכים השייכים לענייננו: 'בניין המקדש - מצות עשה', 'כניסה להר הבית', 'מקדש משמים', 'מקדש בידי אדם', מקדש ומשיח', 'מקדש ונביא, 'מקום המזבח', ועוד ועוד. 'תולדות המקדש' (בערך זה מובאים מקורות לרוב, בדבר מסורת רצופה בהלכה על מקום המקדש. בניגוד לאמור בפטיציה: "ברבות הימים נעלם מאיתנו המקום המדויק של המקדש" - ולא היא).
לדוגמא בלבד: הרב יצחק יוסף שליט"א מסיים את מאמרו במילים - "עד כי יבוא שילה", ומביע את ההשקפה העממית כי משיח יבנה מקדש.
אדם מישראל, שיפנה למכון ויבקש את הערך 'מקדש ומשיח' יגלה, כי השקפה זו עומדת בסתירה לתורת ישראל. שכן הרמב"ם קובע להלכה, שבניין המקדש זו מצוה, ואין להמתין למשיח, כי אין מצוה בתורה התלויה במשיח. אלו דבריו ב'איגרת השמד': "אין זמן לביאת המשיח!... חיוב המצוות אינו תלוי בביאת המשיח! אלא אנחנו מחוייבים להתעסק בתורה ובמצוות... ואחר שנעשה מה שאנחנו מחוייבים, אם יזכה ה' לנו או לבני בנינו לראות המשיח - הרי טוב יותר. ואם לא - לא הפסדנו כלום!"
זו למעשה שיטת רבן יוחנן בן זכאי נשיא הסנהדרין, אשר קבע לדורות, כי אין להמתין לביאת המשיח, אלא - 'מהרה יבנה המקדש' על ידי ישראל, וכך נזכה לגאולת עולם. ככל שנאמץ את השיטה ההלכתית של חכמי ישראל מעתיקי השמועה ממשה רבינו בהר סיני, דהיינו: תנאים, אמוראים, ראשונים ואחרונים - כן נזכה לבניין המקדש ולגאולה השלמה במהרה אמן.
אכן, יש 'יראת שמים' מופרזת, המביאה לכלל עבירה (ראה סוטה כא, ב). רבים המנהיגים השותפים למחדל, הן אלו הקרואים 'חרדים' והן אלו הנקראים 'ציונים דתיים', אלו גם אלו סייעו ועודדו את ממשלת ישראל להחזיר לערבים את "זכותם" על המקום.
הדבר מזכיר את טענת נשיאי ישראל התרים את הארץ, אשר טענו בפני משה: "כי חזק הוא ממנו!" חז"ל מסבירים, שהיו קטני אמונה, וכוונת המרגלים לומר: "אפילו בעל הבית [הקב"ה] אינו יכול להוציא כליו משם!" (סוטה לה, א). היינו, אין שליטה לקב"ה בארץ ישראל! למרבה הצער, חזרה ונשנתה התופעה בימינו אנו: בעיצומו של הנס – צמחה קטנות האמונה האומרת, אפילו הקב"ה לא יכול להוציא את המוסלמים מהר הבית.
המסקנה המתבקשת - מסעירה את הנפש: הרי משמים עשו הכל להגיש לאחר אלפיים שנה מתנה לעם היהודי – את חצרות המקדש! ומה עשתה מנהיגות העם היהודי? בעטה במתנת ה' וניפצה אותה לרסיסים!...
מקרה חריג אירע בשנת תש"ס. הרבנות הראשית בראשות הרב י. מ. לאו שליט"א והרב בקשי דורון שליט"א, יצאה בהודעה חשובה, כי הוקמה וועדה בראשות הרב שאר ישוב כהן שליט"א לדיון בשאלת הקמת בית כנסת בהר הבית. אף הוכנו תוכניות למיקום בית הכנסת ברחבת ההר. הווה אומר הרבנות מודה על האמת: מצוה לעלות ולהתפלל בהר הבית, והרבנות תעלה את כל ישראל לתפילה בהר! אולם היה זה ניצוץ שדלק לרגע – וכבה... התוכנית גוועה במהירות עקב מחלוקת פנימית ברבנות, והרעיון הוקפא.
בהמשך לאמור, היו רבניים ראשיים שהביעו עמדה ברורה בדבר החובה לעלות להר הבית, כגון, הרב גורן זצ"ל שהקדיש ספר שלם לחקר הר הבית וחובת העליה. כך גם הרב מרדכי אליהו תכנן להקים בית כנסת בהר, ואף ערך מגבית לבניינו; האם מעלה מישהו על דעתו, שרבנים אלו רצו להכשיל את ישראל, חלילה, באיסור כרת?!
ברבנות מתרוצצות דעות מנוגדות בדבר המשמעות ההלכתית של תקומת ישראל בדורנו. המבוכה הקיימת ברבנות בשאלה זו מסבירה את העובדה, שמאז שוחרר הר הבית לפני כיובל שנים, לא הקדישה הרבנות הראשית, ולו שעה אחת, לדיון הלכתי מעמיק בשאלות המקדש - העומדות ברום עולמה של תורת ישראל. קיים תזכיר ברבנות הראשית המציין, כי בשנת תשנ"ז, אכן, ישבה הרבנות לדון בשאלת העליה להר הבית, אולם ההחלטה שנפלה: "לא להכריע, ולא להחליט!"
הרב יצחק יוסף שליט"א, מדבר על 'פוסקים' בעניין הר הבית, אך כאמור הרבנות פוסחת על שתי הסעיפים. אם יבקש אדם מישראל מן הרבנות ספר מסודר, או מאמר הלכתי מנומק מטעם הרבנים הראשיים ומועצת הרבנות בדבר האיסור לעלות להר הבית - לא יוכל לקבלו כי אינו בנמצא!
לעומת הרבנים שתמכו בהקמת בית כנסת בהר, מכתבו של הרב יצחק יוסף שליט"א מבטא 'השקפה', המאפיינת חלק מחברי הרבנות האמונים על התפיסה הגלותית. המכתב אינו בגדר מאמר הלכתי, שכן, לא הובאו שם מקורות מדברי חז"ל, הרמב"ם והראשונים. עיקר המכתב בא להביע 'השקפה', בתוספת דברי כיבושין. הרב מביא שם בין השאר את דברי ה"פוסקים", שממנה משתמע שאין להעלות על דל שפתיים "אפשרות להקמת בית המקדש בזמן הזה... ומצוה לפרסם שאל לנו לפעול בעניין זה מאומה!" לו היה זה מאמר בהלכה - היה הדבר מקומם רבים מחכמי ישראל, שכן מקרא מפורש קובע (יחזקאל מג, י): "אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית... ומדדו את תכנית... צורת הבית ותכונתו ומוצאיו... ועשו אותם!" כלומר מצווה ללמוד את ענייני המקדש ולבנות אותו. כך גם מובא במקורות חז"ל לרוב. אך כאמור, מכתב זה לא יצא מכלל דברי כיבושין המקובל בספרות האגדה וההשקפה.
ברור, על כל פנים, שהופעת מכתב כזה יש לה מחיר. אנשים החפצים ביקרה של הרבנות מחד, ומאידך, מאמינים באמונה שלמה בתקומת ישראל בדורנו, עלולים לאבד את האמון במערכת הרבנית.
בשעת כתיבת הדברים התפרסם מכתב של מאה רבנים המביעים התנגדות לעלייה להר הבית, ובכך הרי הם מצטרפים לאותה 'השקפה' גלותית. כבודה של הרבנות הראשית יקר לנו, וכך גם כבודם של רבני ישראל. עם זאת, מצער להיווכח, שבמכתב זה הופכת הרבנות הראשית לישראל מרבנות ממלכתית לרבנות גלותית. מאה רבנים חשובים זה לא מעט, אך כבר כתב ר' חיים מוולוז'ין בנפש החיים': "אף אם יתאספו כל חכמי ישראל אשר נמסר להם 'מעשה בראשית' ומעשה מרכבה', וינסו לשנות אף איזה פרט מאיזה מצוה... לא נאבה ולא נשמע אליהם!"
לעניות דעתנו לא כל החותמים על המכתב נתנו את דעתם על ההשלכות החמורות של חתימתם. האם כוונתם, חלילה, לסתום את הגולל על אפשרות בניין המקדש?!
כבר היו דברים מעולם, שנביא בישראל - אחיה השילוני - נתן את הסכמה בכתב ביחס לאישיותו של ירובעם בן נבט, וחתם, וסוף דבר, שהסתמכו על חתימתו להרבות עבודה זרה בישראל (סנהדרין קב, א).
היוזמה להחתים רבנים על פטיציה נגד העולים להר מתחדשת מדי שנים אחדות. בשנת תשס"ג פורסמה רשימה של עשרים ושלושה רבנים המזהירים "מהאיסור החמור" של הכניסה להר הבית. בין החתומים היו ששה רבנים ראשיים – כולם בחיים: הרב עובדיה יוסף (כיום זצ"ל). הרב עמאר שליט"א, הרב יונה מצגר שליט"א. הרב אברהם שפירא (כיום זצ"ל) הרב בקשי דורון שליט"א. הרב מרדכי אליהו (כיום זצ"ל). מדובר בעצומה שהופיעה ללא ציון מקורות בהלכה. בתשובה למכתב זה שלח 'מכון המקדש' מאמר לכל אחד מן החותמים, המנמק את שיטת חכמי ישראל הסבורים, כי העלייה להר היא מצוה מן התורה. במאמר הובאו מקורות לרוב מדברי חז"ל והרמב"ם. ששה רבנים ראשיים קיבלו את המאמר באופן אישי, קראו אותו, ולמרות שיצאו לפני כן בקריאה שלא לעלות להר, לא הגיבו על המכתב, ולא הביעו מחאה. בהכרח יש לומר, שסברו וקיבלו. היו רבנים אחרים מן הרשימה שהגיבו על המאמר, אך לא היה אחד שקבע שהעולים להר עוברים על איסור כרת.
המאמר שנשלח מתפרס על עשרות עמודים תחת הכותרת 'קול מהיכל' (ניתן להשיג אותו באתר 'מכון המקדש') וכאן נעמוד על תמציתו. מבואר שם, שאדם מישראל העולה להר מקיים בעלייתו כמה וכמה מצוות: א. מצות 'מורא מקדש'. ב. מצות תפילה – 'עובדהו במקדשו'. ג. מצות כיבוש – "לשכנו תדרשו ובאת שמה" ועוד ועוד. עוד מבואר שם, שבמהלך השנה עולים כעשרת אלפים יהודים להר בקדושה ובטהרה, ואי אפשר למנוע מיהודי לקיים את המצוה שנתחייבנו כולנו בסיני. במיוחד כשקדושת ההר מחוללת בידי זרים המקרקרים בו - כדברי חז"ל - ויש בכך חילול ה' (פסיקתא רבתי). ברור מאליו שיהודי העולה להר מקיים בעלייתו מצות עשה נוספת, והיא – מצות קידוש השם. העובדה שיש רבנים שהמציאות הנוכחית בהר הבית כנראה לא מפריעה להם, רק מגבירה את החובה לעלות, שכן "במקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב".
ראוי להוסיף, שהפטיציה שחתמו עליה מאה הרבנים עוסקת במאורע, שאירע בעבר, ש"רבים מהמון בית ישראל נוהרים לחזות עין בעין את מקום הקודש והמקדש". מדובר בתקופה הראשונית לשחרור הר הבית, כשיהודים נהרו בחול ובשבת במכוניות מכל הארץ, ומקום המקדש הפך לפארק עירוני להמוני מטיילים. כנגד תופעה זו יצאו החותמים הראשונים. היום מדובר במציאות חדשה, המטיילים היהודים - נער יספרם, ואילו עיקר העולים להר הם אנשים שומרי תורה, יראים ושלמים, העולים לקיום המצוות שנתחייבנו כולנו בהן בסיני.
מעתה, מוטלת חובה על מאה הרבנים החתומים להתכנס ולהוציא חיבור מסודר, בו מובאים מקורות המוכיחים, כי המצוות שבמקדש בטלות בימינו. עד שלא יצא חיבור מסודר כזה – ויש להניח שגם לא יצא - לא ניתנה רשות לאדם בעולם למנוע מאחרים לקיים את המצוות המוטלות עליהם מן התורה. כך או כך, רבני ישראל צריכים להחליט, האם המשימה המוטלת עליהם היא לשמר את הגלות בכל עוז, או שמא ההשגחה האלוקית הטילה על חכמי הדור לקרב את הגאולה. הרי זה מה שאומר כל יהודי בתפילתו: "יהי רצון מלפניך... שתעלנו בשמחה לארצנו... ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו". עתה, שהגיע פסוק זה לידינו ולא נקיימנו?!
מול המבוכה המתוארת לעיל, קיים בעצמו 'מכון המקדש' את הברכה האמורה בתורה (תוספתא סוטה ח, ט): "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם!" תלמידי החכמים במכון קיבלו עליהם את התפקיד לברר את השאלות ההלכתיות והמעשיות הכרוכות במצות בניין המקדש בזמן הזה. ואכן, התכנסו במכון מקורות לרוב בעניין זה. מאמר בעתון אינו מקום הולם להצגת מקורות בנושאים אלה, לפיכך כל מבקש דעת, רשאי ליצור קשר ויקבל לידיו את הערך המבוקש.
לרשות המעיין עומדים אלף ערכים מתוך 'אנציקלופדיה בית המקדש', העוסקים במצוות והלכות הנוהגות במקדש, כשכל ערך מבוסס על מקורות חז"ל והרמב"ם. עשרות ספרים ראו אור עד כה על ידי חבר תלמידי חכמים במכון, וספרים אלה מצויים בבתי המדרש בארץ ובחו"ל. הספרות ההלכתית הרואה אור במכון זכתה להסכמת גדולי התורה, כגון: מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הרב הראשי דוד לאו שליט"א, הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א, הרב מאיר מזוז שליט"א, הרב שמחה הכהן קוק שליט"א, הרב דוב ליאור שליט"א, ורבים אחרים.
להלן כמה דוגמאות לערכים השייכים לענייננו: 'בניין המקדש - מצות עשה', 'כניסה להר הבית', 'מקדש משמים', 'מקדש בידי אדם', מקדש ומשיח', 'מקדש ונביא, 'מקום המזבח', ועוד ועוד. 'תולדות המקדש' (בערך זה מובאים מקורות לרוב, בדבר מסורת רצופה בהלכה על מקום המקדש. בניגוד לאמור בפטיציה: "ברבות הימים נעלם מאיתנו המקום המדויק של המקדש" - ולא היא).
לדוגמא בלבד: הרב יצחק יוסף שליט"א מסיים את מאמרו במילים - "עד כי יבוא שילה", ומביע את ההשקפה העממית כי משיח יבנה מקדש.
אדם מישראל, שיפנה למכון ויבקש את הערך 'מקדש ומשיח' יגלה, כי השקפה זו עומדת בסתירה לתורת ישראל. שכן הרמב"ם קובע להלכה, שבניין המקדש זו מצוה, ואין להמתין למשיח, כי אין מצוה בתורה התלויה במשיח. אלו דבריו ב'איגרת השמד': "אין זמן לביאת המשיח!... חיוב המצוות אינו תלוי בביאת המשיח! אלא אנחנו מחוייבים להתעסק בתורה ובמצוות... ואחר שנעשה מה שאנחנו מחוייבים, אם יזכה ה' לנו או לבני בנינו לראות המשיח - הרי טוב יותר. ואם לא - לא הפסדנו כלום!"
זו למעשה שיטת רבן יוחנן בן זכאי נשיא הסנהדרין, אשר קבע לדורות, כי אין להמתין לביאת המשיח, אלא - 'מהרה יבנה המקדש' על ידי ישראל, וכך נזכה לגאולת עולם. ככל שנאמץ את השיטה ההלכתית של חכמי ישראל מעתיקי השמועה ממשה רבינו בהר סיני, דהיינו: תנאים, אמוראים, ראשונים ואחרונים - כן נזכה לבניין המקדש ולגאולה השלמה במהרה אמן.
להפיץ מעולה
השבמחק