מקדש באמת - או - אם תרצו אין זו עלילה

למה להתכחש לאמת || ניתוח מעמיק של המציאות

 

מה איבדנו ב(הר ה)בית? • לאן הגענו לאחר דורות של חורבן? • מה הערבים רוצים מאיתנו? • ממה הם כה מפחדים? • האם הם הוזים או שמא אנחנו משקרים לעצמנו ולהם? • האם כדאי להמשיך להתכחש ולשקר? • יהודה עציון מנתח את המציאות מאז ועד היום ומנסה לענות בכנות לשאלות.
 

↓ מאת: יהודה עציון

א. מה היה לנו?

רק בעצי הבניין שילח טיטוס אש, רק באבניו אחז נבוכדנצר והפילן זו מזו – ולחש הלחשן כי ארי הרוּג הרגוּ, היכל שרוּף שרפו, וקִמחם כבר טחון היה.

אמור מעתה כי כבר קדם לזה יום צרה ומבוסה – יום זעם ה' בעמו – ובו חבט אֱ-לֹהֵינו במקדשו, מקדשנו, השליך משמים ארץ וַינפצהו לרסיסים אין מספר.

מהו הפלא שנשבר? מה היה השלם בטרם נפוצו רסיסיו? והרסיסים מהם? האם ניתן ללמוד מן השברים על השלם?

הפלא היה השראת השכינה בתוכֵנו. דוק: בתוכֵנו ממש, חופף על נשמת ה' השוכנת אף היא בתוכֵנו – והביטוי לזה על סדן הקרקע היה המקדש: "וְעָשׂוּ לִי ... וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם – לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה".

אבל המקום מעיד על טיבו, שאין הוא 'בלבבי משכן אבנה' – בלב כל אחד ואחת מישראל – אלא לב האומה הוא, ולב הארץ, וכך מתברר כי אחד הוא העם, אחדות יצוקה, כאחד-יחד הוא עומד לפני ה'-אחד בַּמקום הזה, וכאן נפגשים גם שניהם, עין בעין, פנים בפנים, "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו".

האידאה של המקדש הריהי אפוא ציבורית, לאומית-ממלכתית בדווקא, והיא המגדירה את חיי ישראל בהגדרה ראשונית להיותם 'חיי זוג' – אנו וא-לֹהינו השוכן בתוכֵנו – ולא 'חיי פֶּרֶד' עצמיים, ככל אומה ולשון בקיומן הנבדל.

והזוג חוזר ומגדיר את עצמו כאחדות חדשה, כדברי מסדרי תפילת השבת (המרחיבים את דברי דָוִד בספר דברי הימים-א' י"ז כ"א-כ"ב) לאמור: "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". הווה אומר כי בעוד אנו מייחדים את ה', הרי הוא כביכול מייחד גם אותנו, להיותנו שניים שהם אחד. וחיי הזוג הללו מתבטאים בפִסגתם בארון הברית בו מונחים יחדיו שני לוחות העֵדוּת כשני עֵדים (כך שמעתי מהרב מדן), ועל גביו שני הכרובים – מִקשָה אחת – עשויים כתאומים כנגד זוג הכּלולים, שיר השירים בקודש קודשים.

גם אם היה הדבר בשלֵמות רק יום אחד – יום היותֵנו עִמו-יתברך באפיריון האוהבים – כדאי הוא היום הזה, שהאיר, ועודנו מאיר, את כל דברי ימיו (ולילותיו) של העם הזה, מציון אל ארבע כנפות ושבעים אומות, וחזרה אל ציון.

אבל יום האור לא ארך... אבד הכבוד אשר קרן חוצה מתוך הדביר המוצנע – כייפעת היופי של "מַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם" אשר הבין יחזקאל בן בוזי הכוהן (א' כ"ח) כי "הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה'". אף מראהו של הכוהן הגדול ביום הכיפורים תואר כך בפי הפייטן – "כִּדְמוּת הַקֶּשֶׁת בְּתוֹךְ הֶעָנָן, מַרְאֵה כֹהֵן". וכאשר ניאֵר הקב"ה את מקדשו, אז ביום עברתו, הוא הפך את הקשת מאות בריתו עִמנו לכלי נשק נגדנו: "דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב ... בְּאֹהֶל בַּת צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ" (איכה ב' ד', ג' י"ב-י"ג). נמוג פלא חִיוּת-הניגודים יחדיו. האש-בענן מהר סינַי אשר דלקה בַּקודש פנימה, פרצה עכשיו כאש חֵמָה ואכלה את עצי המקדש ואבניו. כלה גם הענן המואר – משנסתלקה מעליו השמש נותרו רק טיפות טיפות בתוך אופל אפור...

 

ב. מה יש לנו?

טיפות פזורות מתוך השפע ההוא – מים בלא אש – אלה הרסיסים שנותרו לנו. אלה השברים.

ניתן לומר שאלה הם בתי הכנסת בכל פיזור הגָלויות, "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם" (יחזקאל י"א ט"ז). אבדה העבודה בציון, באה תחתיה התפילה. בא הכיסוף העולה לציון, כחוט הכסף אשר ימשוך יום אחד דיבור למעשה, חטא לתשובה, חלום להגשמה – כי בתוך הכאוס היה בכל זאת הסידור.

אבל קללת החורבן ניפצה לא רק את פלא הזוגיות, היא הפיגה את ה"אישיות" הייחודית של כלל-ישראל, ומעתה כל איש ואשה – או אולי כל קהילה ובית כנסת – עומדים לבדם. החורבן ביטל באחת את עבודת ה' הלאומית, הייצוגית, האחת-בשם-כולם. לכשירדנו מן ההר – בימת החיזיון ההוא – ירדנו גם ממעלתנו הגלויה ההיא, מהיותנו סגולה מכל העמים.

אחר-כך באה בָּעולם גם הנצרות עם אלוֹהַ-אדם שֶפִּסלה לה, אחר-כך באה נטישת הנצרות ועליית ההומניזם שאלוהיו הוא האדם, וכך התחזקה המוסכמה ש"דת" ואמונה הן עניינו האישי של כל אחד – שאין לָאֵל, אם בכלל הוא קיים, מה לעשות בַּמדינה. "הפוך על הפוך" הִכּתה המוסכָּמָה הזו גם באומה הישראלית (אשר המליטה את הנצרות מאחוריה), וגם במדינת ישראל – בת הציונות – אשר את ערכיה הגלויים היא שאבה מנהרות אירופה, לא מן המים היוצאים מן המקדש.

עד עצם היום הזה אין אֱ-לֹהֵי ישראל נוכח בגלוי, בפרהסיה, במדינה שהקימו בניו. גם כאן הוא נמצא רק בַּסתר – מתחת לפני הקרקע – בַּסידור, בַּיחידים, בַּקהילות. חוקיו אינם חוקי המדינה, חזון נביאיו זר לה, ואת ההר – המקום בו בחר ה' לָשׂוּם שָם את שמו – תופסת המדינה כ"חבית חומר נפץ", כמקום מסוכן וארור שנזקו רב מתועלתו. לו רק יכלה היתה בורחת ממנו כרגע, ומתוך דמדומי תודעה היא צורחת או לוחשת בשפתם של טיטוס ואדריינוס: "סטטוס קוו, סטטוס קוו"...

ג. תרפ"ט, תשכ"ז, תשע"ו

גם הערבים מסכימים לסטטוס קוו, אך לא זה של תשכ"ז אלא זה של תרפ"ט... בעצם, אין זה מדוייק כי כבר אז – בין דמים לדמים – עלו טענותיהם שאנו מתכננים "לטפס מן הכותל" אל בית המקדש . טענות אלה עלו כי הערבים זיהו – בצדק מוחלט – שאין שיבת ציון של חולין, רק אל הארץ, כזו שלא תעלה ותבוא אל הקודש ותיעצר על כתליו של הר הבית.

ומשנת תרפ"ט – חרף כל מה שאירע מאז עד תשכ"ז ועד עצם היום – לא השתנו מנהיגינו. אז והיום הם טוענים כנגד המוסלמים ששקרנים הם, ומטפחים את "עלילת אל אקצה בסכנה" כדי לעשותה לחרב דמים כנגדנו. בכל הקשור אליהם עצמם – אל מנהיגינו והצהרותיהם – הם אכן צודקים בתלונתם, אך אוי לו לַ"צדק" הזה האחוז בסבך שקר...

כי ראשי המדינה מתיימרים לטעון בשם עם ישראל, אך בנפש העם הזה, בשכבת מי התהום, תוססת אמת אחרת מהצהרותיהם – אמת עלובה ונסתרת – המגיחה אמנם רק לעִתים נדירות, אך בכל זאת אסור להם להעלים אותה.

ובכן, אם נעלה קיתון אחד ממי התהום הזכּים ונביט בו, תופענה מיד אותיות בכתב סת"ם: "ועשו לי מקדש", אחר כך יתגלה שמאז קניין דָוִד נבחר הר המוריה למקום פולחן ומפגש עם אֱ-לֹהינו, ושמאז החורבן נשבעים אנו "אם אשכחך" ומבקשים בתפילותינו לחזור, להיגאל, ולחדש את ימינו כקדם.

התנועה הציונית – בָּרובד הגלוי – התכחשה לכל זה. היא התייחסה רק אל הארץ, בעקבות יהודֵי 'היישוב הישן' היא גם המירה את המקדש בַּכותל – אך ככלות הכול, את עצם שמה היא ינקה דווקא מן האמת הזאת. מדינת ישראל, בת הציונות – עד מתי תהלך כסומָא בָּארובּה? לא לאורך זמן היא תוכל "להסתיר את ההריון", לבסוף תהיה לידה – והלוואי יכפרו לה ייסורי הלידה גם על עבותות השקר, על ערלת הלב מִלשמוע את קול ה' ועל חטא הדחקת הקץ.

או אז, נהא אנו כולנו ילדי אמא ציון הנולדים מחדש בשוב נעוריה אליה, כנבואת ישעיהו – (אשר בה באה הלידה באחת, "בְּטֶרֶם תָּחִיל" האֵם, "בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ") – והנה אלה דבריו: "קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר, קוֹל מֵהֵיכָל, קוֹל ה' מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאוֹיְבָיו. ... מִי שָׁמַע כָּזֹאת, מִי רָאָה כָּאֵלֶּה ... כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ! הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד? יֹאמַר ה', אִם אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי? אָמַר אֱ-לֹהָיִךְ. שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַים וְגִילוּ בָהּ כָּל אוֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ. ... כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם, וּבִירוּשָׁלַים תְּנֻחָמוּ". (ס"ו ו'-י"ג).

את האמת הזאת, המודחקת – את גאולת ישראל הבאה והולכת – מזהים המוסלמים היטב, בחושיהם המחודדים כחושֵי חיה בַּיער. אם נמשיך ונמלא את טענותיהם קצת מעֵבר למה שהם מצליחים לנסח, הריהם כאומרים:

כלום ניתן להאמין למי שמכחיש ומתכחש לאמונת אבותיו? מי יאמין לכם שמחקתם את שאיפתכם הקדומה לשוב ולהכתיר את הר המוריה בכתר המקדש? אין לכם אֱ-לֹהים? אין אתם חפצים ביקרו, בהתגלות שכינתו בירושלים בכם ועליכם, ועל כל באי עולם, כַּכתוב בסִפרכם? ומי לידינו יתקע שלא יבוא יום בו ינהיגו המאמינים את עַם היהודים, וידחקו החוצה את השקרנים המיתממים דהאידנא? וכשיבוא היום הזה – עת ישקע הסהר – אנה אנו באים ולהיכן נוליך את מסגדנו?

אהה, ואוי לי כי אקליד עכשיו - - בכאב נורא אני מבקש לקבוע שאת אמִתֵנו שלנו קולטים המוסלמים טוב יותר מאִתנו...

משורר גדול אחד חזה את תמונת הסיום של המערכה הזאת בעודו ניצב בפתיחתה. בָּאֵש הוא חצב מילותיו, והינן נקראות בעוד נתונים אנו באמצעה... יעלו דבריך, אורי-צבי:

"אָמֵן, שֶׁבַע חוֹמוֹת יִבְנוּ לָךְ, עִירִי הַקְּדוֹשָׁה הַמֻּשְׁפֶּלֶת ... / וּבֶן הָאָמָה ... יֵרֵד מִן הָהָר / וְנָשָׂא בִימִינוֹ אֶת חֲצִי יְרֵחוֹ הַכָּבוּי / לְנַחַל-קִדְרוֹן, / וּמִנַּחַל-קִדְרוֹן לְמַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן; / וּבָא לְאֶחָיו בְּמוֹאָב וְהִגִּיד רְפֵה קוֹל, / בְּנִיגּוּן גְרוֹנִי מְמוֹעָךְ יְחַחֵחַ: / חַי אַלַּה, אַחִים, חֲשֵׁיכָה בְּאַל קֻדְסְ. / חֲצִי הַיָּרֵחַ הֵבֵאתִי לָכֶם לְמוֹאָב: / חָרוּךְ וְכָבוּי הוּא אִתִּי. / חַי אַלַּה, רָאִיתִי בַלֵּיל עַל הָהָר הַקָּדוֹשׁ / לְבִיאָה-שֶׁל-אֵשׁ שָׁם רוֹבֶצֶת ... וְחֵילוֹת יִשְׂרָאֵל שָׁם שׁוֹכְבִים עַל פְּנֵיהֶם / חוֹכִים לִפְקוּדָּה מִשִּׁפְתֵי הַלְּבִיאָה... / חַי אַלַּה, כִּי כָךְ - - //". (כל כתבי אצ"ג בהוצאת מוסד ביאליק, 'ספר הקטרוג והאמונה', כרך ג' עמ' 69).

ד. אם תרצו – אין זו עלילה

ולאחר הדברים האלה, שמא יהרהר אחרַי קורא אחד שהנה הצדקתי את רוצחינו שהרי 'יש להם סיבה, ואנו עצמנו יצרנו אותה', אוסיף עוד כמה משפטים:

אכן, יש להם סיבה להתקומם ולהרוג בנו, מפני שאין לך פחד כפחדו של גזלן שתִתגלה גזילתו ויגורש מן הבית אשר בנה לא-להיו על מקום המקדש לא-להי ישראל. הפחד הזה עובר 'הַתמָרָה' – מֶטַמורפוזה – מתהפך ומופיע כהתלהמות גבורה וחמת זעם עד שֶפֶך דמים, ובחמת זעמם של הסכינאים ומנהיגיהם ודאי לא נותר אף סדק פקפוק ב"בעלותם" ו"אמִתם".

ועדיין, השאלה היא אם יש לנו סיבה להחביא את אמִתנו שלנו, לטשטש את ייעודנו, ולהטיח בהם שדבריהם הם "עלילה" – 'עלילת אל-אקצה בסכנה' – בעוד אשר זו אמת פשוטה: מסגד אל-אקצה נתון בסכנה ודאית, כי הריהו ניצב במקום מקדשנו, ויום יבוא בו ישוב המקדש לאיתנו, וייבנה על מכונו.

ותשובתי היא: אין כל סיבה אמִתית לְשַקֵר! אסור לשקר בשום מצב, גם אם האינטרס הזמני מורה שהדבר כדאי, וגם אם עוד אין לנו יכולת לגשת בפועל לבניין המקדש.

הנה, בסכיניהם, מספקים לנו הערבים את ההוכחה שאין זה כדאי, שהרי חושפים הם את אמִתנו הנסתרת ותוקפים אותנו גם כך. לא רק שלא הועלנו, אלא שעלובי נפש יצאנו, שהרי כשקרנים הותקפנו – תַככנים ונוכלים – תחת אשר נותקף ונשיב מלחמה כעם גֵא העומד על שלו, חותר לייעודו ונאמן למורשתו.

אמנם, ייתכן שאם "נודה" כי באמת ובתמים רוצים אנו מקדש על ההר רק נגביר את זעמם של אוייבינו בכפליים – אך טענָתי היא שדווקא השקר מסבך ומסרס אותנו, מרוקן את עוצמתנו, וגורע מיכולתנו להיאבק. מנגד – אם ניאבק על אמִתֵנו הגלויה – הרי תתבהר לנו התשובה לַשאלה "לשֵם מה", ואור התשובה יגביר את כוחֵנו שבעתיים!

גם בתוך ימי הדמים – דווקא בַּימים הללו – קרואים אנו להתחזק ולעשות את חובתנו, "לְשִכנוֹ תִדרשו", לבל תימתח כלפינו מידת הדין בשל איחור ושיהוי. קומו ונעלה סוף סוף מן הכותל אל ההר, וא-לֹהֵי ישראל עִמנו בַּמקום אשר בחר, ואת מלאכתנו לא נדחה למחר...