תחיית יהודה

הכדורים לא הכניעו אותו || הם הגבירו את הפעילות למען הר הבית

יהודה גליק בירושלים, השבוע
"כל חיי לא אשכח את הזעקה: 'הרב יהודה אל תלך לנו, אנחנו צריכים אותך!'"
צילום: צחי מירי

הכדורים שירה המחבל מטווח אפס לא הכניעו את יהודה גליק, מהפעילים הבולטים במאבק על זכות יהודים להתפלל בהר הבית • "אני אומר בצחוק שהייתי צריך להזמין דבר כזה. הוליווד לא היתה מארגנת כמויות כאלה של יהודים שרוצים לעלות להר"

↓ מאת: אמילי עמרוסי/ ישראל היום

לפני שלושה שבועות ציין יהודה גליק שנה לנס הצלתו: ארבעה כדורים שנורו מטווח אפס, ולא יכלו לו. הוא ציין את יום השנה באירוע הודיה המוני באותו המקום - מרכז בגין בירושלים, ובאותו תאריך עברי - ו' בחשוון. את בוקרו של אותו יום ביקש לפתוח בבית החולים שערי צדק בירושלים, שם נאבקו הרופאים על חייו; הוא ואשתו יָפי נסעו לומר תודה לרופאים ולאחיות שהצילו את חייו. 

"יצאנו מהבית שלנו בעתניאל. כשהתקרבנו לירושלים הרגשתי את התקף החרדה מתחיל", משחזרת יפי. "מאז הפיגוע אני עם פוסט טראומה. והנה אנחנו בדרך לירושלים, אל אותו מקום, באותו תאריך, וירושלים בוערת. בשערי צדק עובדים גם ערבים. מכירים את יהודה, מזהים אותו. הרגשתי רעד, הזעה, דופק מוגבר. אמרתי ליהודה: אני לא מסוגלת להמשיך. עצרנו את המכונית בצד הדרך", ממשיך יהודה, "ואני מגלה שגם אני לא מסוגל להמשיך. גם אצלי מתחיל התקף חרדה. לא ידענו איך לחלק בינינו את העבודה, מי החרד ומי התומך".

"ישבנו במכונית. אמרנו שניסע רק עד צומת גילה, ומשם נראה. יכולת הקיבול שלנו לא גדולה. עברנו שנה של שיח מתמודדים. גם אני וגם יפי, שראתה אותי ירוי ומדמם, וכבר איבדה בעל בעבר. אני מוצא את עצמי בחרדות חלק גדול מהזמן. לא יודע אם זה רציונלי, אבל אין מצב שמישהו ברחוב יתקרב אלי בטווח של חצי מטר ואני לא אשים לב. אני מתעורר בלילה מסיוטים, חולם על מתנקשים שלוקחים לי את האקדח ויורים בי". 

הם הצליחו להגיע לשערי צדק. שם פגשו את אנשי הצוות הרפואי, שהחזירו את יהודה לחיים לפני שנה. הודו להם בלב חם. העובדים, יהודים וערבים, התרגשו. בכל חדר שאליו נכנס יהודה - והילוכו בין החיים הוא כנס - נצצו העיניים. בערב הוקף יהודה במעגלי ריקודים באירוע ההודיה במרכז רבין.

ב־29 באוקטובר 2014 התקיים במרכז בגין בירושלים "כנס דורשי ציון" השנתי, שגליק (50) היה בין מארגניו הבולטים. אחרי שכולם הלכו הביתה, לקח גליק את הציוד לכיוון המכונית. יפי (48) חיכתה לו ברכב. 

"עשיתי נגלה ראשונה, הסתובבתי, ומצאתי את עצמי עומד מול מישהו. הוא אמר: 'אני נורא מצטער, אתה אויב של אל־אקצא', וירה בי ארבעה כדורים ממרחק 30 ס"מ.

"הצלחתי ללכת כמה מטרים, ואז קרסתי על הרצפה. הבנתי שאני בתוך פיגוע, אבל לא הרגשתי שום כאב. כדור אחד פגע לי ביד ומשם המשיך לחזה, והיד התקפלה לשתיים. אני זוכר שהסתכלתי על היד במבט מוזר.

"הרגשתי שאני מאבד דם מהבטן. שי מלכה (פעיל ימין שהיה עד לירי; א"ע) לחץ על הדימום בצוואר, אמר לי 'יהודה, תישאר איתי', וניסה להשאיר אותי בהכרה. כל חיי לא אשכח את הזעקה שלו: 'הרב יהודה אל תלך לנו, אנחנו צריכים אותך!' רק אז קלטתי שאני בסכנת חיים. אני זוכר הכל. אני זוכר את הפנים של המחבל. אני זוכר ששי אמר למישהי שעמדה שם: 'היינו עדים לְרצח. לכי תרגיעי את יפי באוטו'".

יפי ישבה כל הזמן הזה במושב הנהג, בגבה אל היריות. "דיברתי בטלפון עם חברה. שמעתי את הדו־שיח של יהודה עם המחבל, אבל לא קלטתי את הסיטואציה. הוא אמר 'אני נורא מצטער', ואז היו יריות. אינסטינקטיבית גלשתי מתחת להגה והתחבאתי. החברה עוד היתה איתי על הקו. אמרתי לה 'ירו על יהודה, תזעיקי מהר עזרה'.

"הצצתי החוצה וראיתי את המעיל של יהודה והטלפון שלו זרוקים על המדרכה. לקח לי עוד כמה שניות לראות אותו מוטל על הרצפה, כמה מטרים משם.

"כל הדרך לבית החולים, 13 דקות, אמרתי 'ריבונו של עולם, תן לי את הכוחות לקבל את הייסורים באהבה ובהכנעה בלי לדעת איך זה ייגמר'". 

וזה נגמר בנס. הכדור שפגע בצוואר עבר מילימטרים מהעורק הראשי. הכדור שפגע ביד חצה את מרכז הגוף וגירד את עמוד השדרה. הלב לא נפגע.

"ככל שעובר הזמן מתברר לנו גודל הנס", היא אומרת. "הוא נפצע באורח אנוש ועבר תשעה ניתוחים קשים. חזה, ריאות, כלי דם, בטן. שום עצב לא נפגע. ירו לו ללב ממרחק 30 ס"מ, מה הסיכוי שלא יפגעו בלב?" 

יהודה: "פרופ' יונתן הלוי, מנהל בית החולים שערי צדק, אמר לנו שהוא 42 שנים ברפואה, ולא נתקל במקרה כזה".

עם אשתו, יָפי, השבוע
"ככל שעובר הזמן מתברר לנו גודל הנס. תשעה ניתוחים קשים.
חזה, ריאות, כלי דם, בטן. שום עצב לא נפגע" צילום: צחי מירי

הם יחד כבר 24 שנים. נישאו אחרי שדודי, בעלה הראשון של יפי, מת מסרטן. היא היתה אלמנה עם שני ילדים קטנים, ויהודה רווק. במשך כל הראיון הם מביטים זה לזו בעיניים. אהבתם חמה וגלויה, שלמה, מעוררת התפעלות. כששואלים כמה ילדים יש להם, התשובה מסובכת. שניים מנישואיה הראשונים של יפי, ארבעה ילדים משותפים, ושתי בנות אומנה, שנמצאות איתם כבר שמונה שנים. יהודה משמש גם האפוטרופוס לענייני רכוש של ששת יתומי בני הזוג אימס, שנרצחו בהר חברון לפני כחמש שנים.

הוא מתפרנס מהרצאות ומקצבת נכות ועומד בהתנדבות בראש "הקרן למורשת הר הבית" וארגון "הליב"ה" (המיזם לחופש יהודי בהר הבית). יפי, עובדת סוציאלית במקצועה, איתו כל השנים, בכל השיגעונות. האמבולנס הביא אותנו לבית החולים, ומצאתי את עצמי לבד על ספסל מחוץ לטיפול נמרץ", היא מספרת. "אלו היו שעות גורליות. החוויה היתה 'כי אתה עימדי', שיח פנימי חזק של אמונה. אמונה שהכל לטובתנו. "אפשר לקרוא לאלוהים כשיש באג, כמו לטכנאי מחשבים. אבל בשנה הזאת הבנתי שהמציאות היא שאני רק הקלדנית, והתוכנה היא שלו. אני עושה את המשימה שלי בתוך התוכנה. בעשרת הימים שיהודה היה מורדם ומונשם מה כבר נשאר לי לעשות מלבד למקד את המטרה שלי בתפילות?" 

יהודה מביט בה בעיניים רכות. "אני כלום בלעדיה", הוא אומר, קולו צרוד בגלל הפגיעה במיתרי הקול. "היא ראתה אותי שוכב חיוור על המדרכה, והאמונה הגדולה שלה החייתה אותי. היא חוֹוה את הקדוש ברוך הוא בכל נימי נפשה. הלוואי שהייתי זוכה שיהיה נוכח כך בחיי". הוא נותר עם 90 אחוזי נכות וכאבים. שיקום ארוך עוד לפניו. השבר בכתף עדיין לא נרפא, חלקים גדולים מהמעיים ומהכבד נכרתו. הרופאים נאלצו גם לכרות שתי אונות ריאה מתוך חמש, ולהשאיר אותו עם תפקודי ריאה חלקיים מאוד. כדי להתמודד עם קשיי הנשימה הוא שוחה ועושה הידרותרפיה.

"עם כל הקושי והכאבים, הקדוש ברוך הוא הוריד את הידיים שלו וחיבק אותי. לחש לי באוזן שהמשימה שלי עוד לא הסתיימה. אני מנסה להרגיש את החיבוק, להתענג עליו. כשאני אומר בכל בוקר 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה', יש לזה משמעות אחרת עבורי".

• • •

גליק נורה על ידי מועתז חיג'אזי, תושב מזרח ירושלים, שהשתייך לג'יהאד האיסלאמי. כמה שעות מאוחר יותר פתח המחבל באש לעבר כוח ימ"מ שניסה לעוצרו, נורה ונהרג. אחר כך התברר שהוא ריצה בעבר עונש מאסר על כך שכעובד חברת החשמל גרם לקצרים חשמליים ולשריפות בלוחות חשמל בירושלים בשבעה מקרים שונים, ממניע לאומני.

בכלא תקף חיג'אזי סוהרים, ומאסרו הוארך. כשהשתחרר הודיע בפני מצלמות הטלוויזיה: "אני הולך לחזור לירושלים, להיות קוץ בגרון של הציונים ולהצטרף למגיני אל־אקצא". למרות זאת, התקבל לעבודה כמלצר במסעדת "טרסה" הפועלת במתחם המרכז למורשת בגין.

"הכתובת היתה על הקיר", אומר גליק. "אסיר ביטחוני שמודיע שהוא מצטרף ל'מגיני אל־אקצא'. אז איך נתנו לו לעבוד במרכז בגין, מקום שבו מבקרים ראש הממשלה ונשיא המדינה?" 

המאבק על חייו היה קשה, אבל הוא מבקש לומר שזה לא המאבק הקשה היחיד שעבר למען הר הבית, ואולי לא הקשה מבין המאבקים. משטרת ישראל הוציאה לו צווי הרחקה רבים מההר, הארוך שבהם נמשך שנתיים. הוא נעצר פעמים רבות. פעמיים שבת רעב: הפעם הראשונה, שנמשכה 12 ימים, הסתיימה בשיחת טלפון ממפקד מחוז ירושלים במשטרה, שהתרצה להתיר את כניסתו להר. השנייה נמשכה 53 ימים, והסתיימה בעקבות התערבות בג"ץ, שקבע כי החלטת המשטרה להרחיקו מההר אינה חוקית.

שש פעמים תבע גליק פיצויים ממשטרת ישראל על פגיעה בפרנסתו כמורה דרך, בכך שאסרה עליו את הכניסה למתחם, שבו היה ידוע כמומחה. ארבע פעמים זכה, שתי תביעות עדיין מתנהלות. בתחילת 2015 פסק בית משפט השלום שעל המדינה לשלם לו כחצי מיליון שקלים, בתוספת 150 אלף הוצאות משפט, פיצוי על שאסרה עליו שלא כחוק להיכנס להר ופגעה בזכויותיו ובפרנסתו. במקרה אחר קיבל מהמשטרה פיצוי של עשרת אלפים שקלים. 

"לפני ההתנקשות הפיזית עברתי ניסיון התנקשות של המשטרה", הוא אומר. "סימנו אותי. עשו לי דמוניזציה. הציגו אותי כאלים, כפרובוקטור, בזמן שאני נחשבתי כממלכתי ביותר מבין פעילי הר הבית. כשהדרכתי קבוצות תמיד ביקשתי להקפיד על החוק והכללים. כשהמשטרה ביקשה ממני להנמיך פרופיל בחודש הרמדאן, כיבדתי את זה.

"אבל רצח האופי שלי כ'מבעיר המזרח התיכון' הפך בשבילם למטרת על. כשהצבעתי על יחס מפלה של המשטרה ליהודים דתיים כתב השר אהרונוביץ' שהתלונות שלי מופרכות, ושאני מרבה במכתבים. כשהתרעתי על האלימות המוסלמית בהר, הגדירו אותי כאיש המסוכן ביותר בישראל. חיפשו לעצור אותי.

"כשחילקתי צמידים שעליהם כתוב 'הר הבית בידינו', עצרו אותי בעוון רוכלות. כשצילמתי את התור היהודי בכניסה להר, עצרו אותי בטענה שאני מפר את הסדר הציבורי. היו מקרים שבהם המוסלמים על ההר כמעט עשו לי לינץ' - ואותי עצרו. בכל משפט נגדי, שבו היו לי סרטי וידאו מהאירוע, יצאתי זכאי.

"באחת הפעמים עצרו אותי בחשד המופרך שאני עומד מאחורי אתר אינטרנט שבו נכתב שצריך לשרוף את המסגדים בהר. אם מישהו היה כותב דבר כזה לידי הייתי מחטיף לו מכות. הלכתי לבדיקת פוליגרף ונמצאתי דובר אמת".

בספטמבר 2014 התלוננה אישה מוסלמית שגליק היכה אותה ושבר את ידה. המשטרה הוציאה נגדו צו הרחקה והוגש כתב אישום. "באותו ביקור ליוו אותי שלושה שוטרים, שהעידו שלא ראו אותי מכה אף אחד. עברתי בדיקת פוליגרף ויצאתי דובר אמת. כשהוכחתי שבכלל לא הייתי בהר באותו יום, כי היה לי משפט תעבורה, נזכרו לשנות את התאריך ולתקן את כתב האישום".

מאז אותה תלונה לא הוסר צו ההרחקה של גליק מההר, והוא מורחק עד תום ההליכים. הדיון הבא במשפט נקבע לחודש דצמבר.

"הרחקה שלי מהר הבית, כבר שנה וחודשיים, זה סכין בלב. זה ניסיון התנקשות בחיי, שכואב לי יותר מההתנקשות הפיזית. בימים האלה צריך לתת גיבוי למשטרה, ואני אסיר תודה לה שבאותו לילה חיסלו את המחבל. אבל ההתעקשות שלא אעלה להר הבית מכאיבה. אני לא מדבר על זה שהתפרנסתי כמדריך בהר הבית, ועד היום פונות אלי קבוצות, אלא על הניתוק שלי מהלב של חיי. ממקור האנרגיה שלי. כמו לנתק מכשיר חשמלי מהשקע". 

• • •

את המוראביטון והמוראביטאת, אנשי התנועה האיסלאמית בהר, שהוצאו לאחרונה אל מחוץ לחוק, ראה צומחים לנגד עיניו. בשנת 2013 שלח מכתב למפקד מחוז ירושלים דאז, ניצב יוסי פריינטה, ובו התריע על מאות המוסלמים שמלווים בצעקות רמות כל מבקר יהודי, כולל שוטרים.

"מילים אינן יכולות להרוג, אך מהן ועד לאלימות פיזית הדרך קרובה, קרובה מתמיד", כתב גליק. היום הוא אומר בעצב: "אם היו מטפלים בשומה הקטנה, זה לא היה מגיע למימדים מפלצתיים. בראש השנה האחרון מילאו את המסגד במטעני צינור, ברזלים, זיקוקים. כל השנים לעגו לי, זילזלו בי. אף אחד לא מתנצל עכשיו.

"אני מאמין באמונה שלמה ששיח דתי עם האיסלאם הוא אפשרי, אבל אסור לנו לקבל אלימות. ציפיתי שהמשטרה תפסיק להיאבק בי ולראות בי אויב, ותתחיל לטפל במוראביטון. הם ניהלו נגדי מלחמה שיטתית, והערבים קלטו את זה.

"הזהרתי בכנסת ובתקשורת שהולך להישפך פה דם. התרעתי בכל כוחי, עד אותו יום מר ונמהר. חודש לפני ההתנקשות הגשתי תלונה במשטרה על האלימות בהר הבית. השוטרים ענו לי: 'אותך מרגיז שמרביצים ונוהגים באלימות? אתה צריך להבין שאת הערבים מרגיז שאתה בא להר'. זה כמו שיגידו לאישה מוכה שלבעלה מפריע הפרצוף שלה".

ידעת על הכוונות לרצוח אותך? 

"ברור שידעתי. הפייסבוק שלי היה מלא באיומים. סומנתי כמוביל המהפכה. ההורים שלי ואשתי היו מודאגים. במשטרה קראו לי ואמרו לי: 'יש אנשים שסימנו אותך. אנשים קיבלו הצעות כספיות לחסל אותך'. דיברו איתי על האפשרות שהאופנוע שלי ימולכד, אז לפני כל נסיעה בדקתי אותו. ביקשו ממני לא להחנות את האופנוע במקום קבוע. לא ביקשו ממני להפסיק את הפעילות. קיוויתי שאם השוטרים יודעים, אז הם עושים את תפקידם.

"בליל הפיגוע התראיינו מפכ"ל המשטרה דנינו והשר לביטחון הפנים אהרונוביץ' ואמרו שלא היתה להם שום התרעה. זה לא נכון. הרי הם זימנו אותי לבשר לי שאני תחת איומים". בהקלטה שפורסמה לאחר ההתנקשות נשמע מפקד מרחב דוד במשטרה, נצ"מ אבי ביטון, מספר לגליק על הכוונות לרצוח אותו.

"לא חשבתי שזה יגיע לאש חיה", אומר גליק. "במדינה דמוקרטית יש פעילי ציבור בכל מיני שדות. מחיר הקוטג', שכר סטודנטים, זכויות אדם. יכולים להיות ויכוחים, אבל אדם לא צריך לפחד שיהרגו אותו בגלל דעותיו".

ועדיין, הוזהרת. למה לא הנמכת פרופיל בפעילות הציבורית שלך?

"להיכנע לטרור? הר הבית הוא מהות חיי. אחרי ההתנקשות הבנתי עוד יותר את החשיבות של מה שאנחנו עושים. זה המקום היחיד הקדוש לעם היהודי. המרכז הפועם, שבו עמדו שני בתי המקדש. הנוכחות האלוהית בעולם באה לידי ביטוי במקום הזה". 

אנחנו נפגשים אחרי שמאה רבנים הוציאו קול קורא נגד עליות להר מנימוקים הלכתיים; אחרי שאנשי רוח ישראלים פירסמו גילוי דעת נגד העליות להר, "כדי לא להגביר את העוינות והאלימות"; ובזמן שראש הממשלה מתחייב בפני מזכיר המדינה האמריקני להמשיך ולמנוע תפילת יהודים בהר.

"בכל הסקרים, רוב הציבור הישראלי עדיין תומך בתפילה יהודית בהר הבית. יש גורמים שהיו נגד עלייה להר בכל מקרה ומלכתחילה, ועכשיו קופצים על הגל של התעמולה הערבית. להוציא קול קורא כזה בעיצומו של גל טרור זה שפל מוסרי, רוח גבית לאויב. מצד שני, מוציאים קול קורא כשיש תופעה. עם ישראל חוזר להר הבית, ברוך השם.

"מי שעולה להר לפי החוק לא עושה שום דבר חריג. האם תושבי שדרות צריכים לעוף משם כשיש קסאמים? הטרור הוא שיח לא לגיטימי. אם ניתן לאלימות לקבוע את הגבולות שלנו, המסקנה תהיה שלא לערוך את מצעד הגאווה. כי עובדה, פעמיים ניסו לרצוח שם, ופעם אחת הצליחו.

"כשחרדים תוקפים אותי ואומרים לי שעלייה להר הבית מרגיזה את הגויים, אני מזכיר להם שהמשכילים באירופה אמרו להם שהמראה היהודי מרגיז את הגויים. לא מפסיקים לפעול בגלל אלימות. נשות הכותל צריכות להפסיק את הפעילות שלהן כי החרדים מתעצבנים עליהן?

"תפקידה של המשטרה הוא להגן על פעילי ציבור, שפועלים באופן חוקי ולגיטימי. זה שיש אלימות לא אומר שמשהו לא נכון. אם אתה רואה ברחוב אדם אחד נותן לאדם שני סטירה, זה לא אומר שהמכֶּה צודק". 

יש עוד אופציה: להסתלק משם לפני שהסטירה תהפוך לרצח.

"במדינה דמוקרטית מטפלים באנשים האלימים, לא בקורבן".

יכול להיות שכשהאדמה בוערת צריך לעשות הפוגה מהמאבק, גם אם הוא צודק?

"שלוש שנים לא נכנסו יהודים להר הבית אחרי אירועי אוקטובר 2000, והאינתיפאדה פרחה פה. פרעות תרפ"ט התחילו כשהערבים דרשו שיהודים לא יבואו לכותל. הכל תירוצים. השאלה היא איך אנחנו מגיבים.

"כשמדינת ישראל פתחה את מנהרות הכותל היו מהומות, והיה נדמה שמדינת ישראל חייבת לסגור אותן כדי להציל את נפשה. היום מאות אלפים מבקרים שם, ולא קורה כלום. כשהתחילו לבנות בהר חומה טענו שזה יבעיר את המזרח התיכון. היום גרים שם רבבות. אם היה לי דולר על כל פעם שאיימו שתפרוץ מלחמת עולם שלישית, הייתי מיליונר. השאלה היא מה אנחנו מקרינים".

ניסיון הרצח שינה אצלך משהו?

"כן. פעם הייתי שאנן, היום אני הרבה יותר זהיר. נושא נשק, הולך עם אפוד מגן מתחת לחולצה. כשאני צריך ללכת למקומות שיש בהם סיכון, אני מעדכן את המשטרה. 

"אבל ההתנקשות עשתה עוד משהו. המחבל ניסה לרצוח, ולא הצליח. לא רק שלא הצליח, הוא נהרג. והכי חשוב: הוא רצה לחסל את הפעילות - והאירוע הזה הפך לקטליזטור הכי עוצמתי לחבר את עם ישראל להר הבית. סוג של 'ונהפוכו'.

"אני אומר בצחוק שהייתי צריך להזמין דבר כזה. המשפט האחרון שאמרתי לפני הפיגוע היה לכתב של אתר ערוץ 7. אמרתי לו שזה מאוד יפה שערוץ 7 הגיעו לסקר כנס שלנו, אבל איך אנחנו גורמים לזה שכל העולם יידע על הכנס. טוב שאלוהים לא מתייעץ איתי איך לעשות את הדברים. הוליווד לא היו יכולים לארגן דבר כזה. 

"התגובה היא גידול עצום בכמות היהודים שרוצים לעלות להר הבית בשנה האחרונה. הסיפור של הר הבית נכנס לתודעה. האוכלוסייה שעולה להר התגוונה. יש סטודנטים, בני נוער, חילונים, חרדים, נשים. אוכלוסיות שלא היו לפני כן. אני מוצף בפניות. מוזמן להרצאות.

"פעם הייתי מתחנן שיזמינו אותי להרצאה. בית ספר ירושלמי, שלפני שנה וחצי ביטל הרצאה שלי כי היתה התנגדות בקרב המורים, הזמין אותי, וקיבלו אותי בחיבוקים ונשיקות. אני מקבל ברחוב כמויות של אהבה. אני כל הזמן מאזן את עצמי, מצד אחד לא להשתכר מהמחמאות והאהדה ברחוב, ומצד שני לא להישבר ממי שאומר שיהודה גליק אשם בטרור היום".

ובכל זאת, בהר הבית מבקרים מדי שנה 3 מיליון מוסלמים ורק 12 אלף יהודים.

"אני מדמיין לעצמי מה עבר מישהו שהיה פעיל בתנועה הציונית במאה ה־19. אנשים סביבו לא הבינו על מה הוא מדבר. מי לא התנגד לציונות. הרפורמים, הסוציאליסטים, החרדים, אנשי הבונד. העם היהודי התנגד לציונות. הציונים היו אוסף של משוגעים בודדים. זה לא אומר שהם לא צדקו. 

"כשרק יהודים מעטים עולים להר, לא פלא שיד המוסלמים שם על העליונה. שינוי בהר הבית לא יבוא מהכרזה בינלאומית אלא מאיתנו. אם היו מאה אלף יהודים שעולים להר הבית היינו במקום אחר.

"ראיתי את המערכון של 'ארץ נהדרת' על הר הבית, עם בנט וזחאלקה, והבנתי שגם בענייני הר הבית אנחנו צריכים להתנחל בלבבות. אנחנו מביאים אנשים לסיורים ביהודה ושומרון? צריך להביא אנשים להר הבית. אתה לא יכול לאהוב מישהי שמעולם לא פגשת. אתה לא יכול לעורר געגוע למי שלא ראית".

לא מעטים מהמתנגדים לעלייה להר הבית עושים זאת מטעמים הלכתיים, הן בציונות הדתית והן בחברה החרדית.

"אני לא מתווכח עם מי שזה הטיעון שלו, רק מבקש שלפחות יהיה להר הבית מקום בהווי שלו. מישהו פנה לרב הכותל וביקש ממנו להציב שלט שמזכיר שצריך להתפלל הצידה, לכיוון קודש הקודשים, ולא ישר אל הקיר. רב הכותל ענה לו שהכותל התקדש בקדושה עצמאית. זה מכעיס. אני מבין שאתה לא עולה להר, אבל שהכותל יהפוך למחסום? יש מחלוקת הלכתית לגיטימית, אבל המחויבות של כל יהודי היא שהנושא יהיה בתוך התודעה שלו. הכותל התקדש במיליארדי דמעות של עם ישראל בדורות האחרונים, אבל הוא גשר להר הבית, לא חסם".

מהמשטרה נמסר בתגובה: "בבדיקה שבוצעה במשטרת מחוז ירושלים אותרו 16 תלונות שהגיש יהודה גליק בין השנים 1995 ל־2004 בגין עבירות שונות. אף אחת מהתלונות לא התייחסה לאיומים על חייו. במהלך יוני 2014 הובאה לידיעתו של מר גליק התבטאות שנשמעה בשטח הר הבית, על כוונה להתנכל לו במהלך ביקוריו בהר. עם זאת הובהר לו, כי המשטרה תמשיך ללוותו בביקוריו בהר הבית, ואף עצרה חשודים שניסו להתנכל לו במהלכם. משאבי המשטרה מופנים לטיפול בכלל תפקידיה ואחריותה על פי דין, ובכללם חשד לעבירות הסתה לאלימות".

יצחק אהרונוביץ' ויוחנן דנינו סירבו להגיב.

• • •

במפתיע, גליק אינו מתקומם על ההבנות בין נתניהו לקרי לגבי הצעדים שיינקטו בהר. "ראש הממשלה עמד יפה בלחצים האדירים", הוא אומר. "צריך לזקוף לזכותו שלא סגר את ההר אפילו ליום אחד.

"ישראל קיבלה התחייבות של קרי ושל המלך עבדאללה שהסדר והכבוד של המקום יישמרו. המוסלמים כועסים על הצבת המצלמות, כי הן יחשפו את העובדה הפשוטה שכל האלימות היא חד־כיוונית, שאין אלימות יהודית בהר הבית.

"הר הבית הוא שטח גדול פי 25 משטח הכותל המערבי - איזה איום יש ביהודים שיסתובבו ויתפללו בשוליים שלו? הייתי באיסטנבול, נכנסתי לעשרות מסגדים, לא ראיתי שזה מאיים על מישהו. הם חייבים להתרגל שיהודים הם חלק מהנוף הטבעי של המקום, שיהודי יוכל להסתובב במקום שעליו חלמו אבותיו אלפיים שנה". 

גליק מגדיר עצמו "פעיל זכויות אדם". הוא עדיין מקבל איומים על חייו, וברשתות החברתיות בערבית תוקפים אותו ללא הרף. למרות זאת, הוא אומר, יש לו קשרים אמיצים עם אנשי דת מוסלמים.

"אני לא מבקש למנוע מהמוסלמים את זכויותיהם, אלא לעודד את הנוכחות היהודית לצידם. כשאני רואה את כיפת הסלע בהר הבית יש לי שמחה. הרי הר הבית עמד שם אלפיים שנה ויכול היה להפוך פנינת נדל"ן, הולילנד למשל. או איצטדיון כדורגל. והנה יש שם מבנה שנבנה לשם אללה, לשם אלוהים.

"מה שמטמא את המקום זה לא האנשים, אלא האלימות. אני לא מכיר חילול השם גדול יותר בעולם מאשר אנשים שבשם אללה, קוראים להרוג. אין דבר שיותר נוגד את אלוהים. הר הבית הוא המקום שעליו אמר ישעיהו 'ונהרו אליו כל העמים, לא יישא גוי אל גוי חרב', ובמקום הזה המופתי של אל־אקצא קורא לשחוט יהודים?

"המסגדים בהר הם מרכז ההסתה בשליטת החמאס, התנועה האיסלאמית והאחים המוסלמים. לא במקרה כמעט כל המפגעים בשנתיים האחרונות יצאו מירושלים ולא מהשטחים. מזרח ירושלים מושפעת מהמסגדים של אל־אקצא. מי שחטף הכי הרבה מכות בהר הבית הם פלשתינים. שני שרים פלשתינים ושר ירדני הוכו שם, כי הם לא מספיק קיצוניים. הדמות הכי שנואה בהר הבית, חוץ מיהודה גליק, זה א־סיסי נשיא מצרים. הם מתגעגעים למורסי.

"אני בקשר בפייסבוק עם מאות מוסלמים בכל רחבי העולם, בטורקיה, בבלגיה, בארה"ב. כולם אומרים לי שהם לא מבינים את הדבר הזה. הטרור המוסלמי מוציא שם רע לאיסלאם. האיסלאם נלקח כבן ערובה.

"בחודש הרמדאן האחרון הייתי אורח כבוד בטורקיה ודיברתי מול אלף אנשי דת מוסלמים. פרסו לי שטיח אדום, עמדו על הרגליים ומחאו לי מחיאות כפיים סוערות. אני מבטא את המאבק לשילוב בין דתות, שיח בין־דתי, פועל ומטיף לכך שהר הבית אמור להיות מקום שכל העמים מגיעים אליו. 'בית תפילה ייקרא לכל העמים'. יש מקום לכולם". 

איך זה ייראה? מסגד בהר הבית לצד בית המקדש?

"אין לי מושג. זה כמו שהיית שואלת את הרצל בקונגרס הציוני הראשון איך ייראו יחידות גולני וגבעתי. יגיע יום שבו נדון באיזה צבע יהיו האריחים בתקרת בית המקדש, אנחנו עוד לא שם. מקדש זה מקום שבו השמיים והארץ נפגשים. אם תרצי, התשובה היהודית למגדל בבל. פוטנציאל אדיר לשלום".

אני שואלת את יפי אם היא חוששת שמא יהיה מי שיבוא חלילה להשלים את המלאכה.

היא נושמת עמוק. "כשבעלי הראשון גסס מסרטן הייתי בהריון שני, בסוף חודש תשיעי. לא היה ברור מה יהיה קודם, הלידה או הפטירה. בתי אביטל נולדה יום אחרי שקמתי מהשבעה. אנחנו לא בוחרים מתי להיוולד ומתי למות, זאת חוויה מכוננת בחיי. יש מי שמנהל את העולם. אני חיה עם הפחד הזה על יהודה, ולצידו מחנכת את עצמי להאמין בצדקת הדרך".