איך מנצחים את המלחמה

במקום מרדף אחרי השלום האבוד || הגיע הזמן לנצח המלחמה

במשך 40 השנים האחרונות אנחנו עוסקים במרץ במאמצים להשכין שלום בינינו לבין הערבים, כמעט כל המפלגות הפוליטיות מימין ומשמאל כאחד עסקו במטרה הלאומית להביא לכאן את בשורת השלום. באופן פרדוקסאלי דווקא היום, למרות ויתורים מפליגים שביצעה מדינת ישראל ב-40 השנים הללו, השלום נראה היום רחוק מאי פעם. לכן הגיע הזמן להחליף תקליט ובמקום לצאת במרדף אחרי חלום השלום הנגוז יש להתחיל לעסוק בשאלה: איך מנצחים במלחמה?

↓ מאת: אסף פריד

שלב ראשון, הבנת המציאות

אנחנו במלחמה, כן מלחמה! זה לא גל טרור, זה לא רצף שאל אירועים נקודתיים, מדובר כאן במלחמה לכל דבר. האויב לומד אותנו שנים רבות והוא חכם, חכם מאוד. האויב יודע בדיוק מהן נקודות החוזק שלנו ומהן נקודות החולשה שלנו. אנחנו, עם ישראל, יודעים להתמודד מצוין עם מלחמה סדורה ומאורגנת. מדינת ישראל, צה"ל והאזרחים עמדו יפה מאוד במבחן "צוק איתן", אבל מאידך, עם פעולות טרור עממיות, בעיקר כאלו המבוצעות בצורה "ספונטנית" עם קורטוב של התנגדות לגיטימית ל'קיבוש', קשה לנו מאוד להתמודד. לא פלא שהאויב נוקט דווקא בדרך הזאת, אבל זאת מלחמה לכל דבר. במקום מנהרות, טילים וחגורות נפץ החימוש במלחמה הזאת הוא סכין, מכונית, מברג, מספריים ותעמולה.

שלב שני, מי האוייב

האוייב הוא העם הפלסטינאי וכולנו יודעים זאת. לא אכנס כאן לסוגיה, אם יש עם כזה ומתי הוא נוצר. בהסכמי אוסלו הכרנו בקיומו של עם פלסטינאי, לטוב ולרע, ולהפיכת חבר אנשים מאספסוף לעם יש גם חובות. אחת מהן היא אחריות הדדית, לכן המונח "מחבל בודד" צריך לצאת מהלקסיקון. הפלסטינאים נלחמים בנו ומטרתם היתה ועודנה לזרוק אותנו לים. שום דבר לא השתנה בתפיסה שלהם מאז מלחמת השחרור.

הפלסטינאים מפעילים נגדנו היום את אותה טקטיקה שהפעיל ערפאת בזמנו בהצלחה רבה, לדבר שלום כלפינו וכלפי העולם – ובשקט, כלפי פנים, לארגן את המלחמה נגדנו. אותה רשות פלסטינאית שמקיימת תיאום ביטחוני עם צה"ל מפעילה את מכונת ההסתה שמדרבנת ילדים בני 13 לקחת סכין ולרצוח יהודים. אותו פרטנר למשא ומתן, אבו מאזן, מדבר בערבית על יהודים המטנפים ברגליהם הטמאות את מסגד אל-אקצה.

נתון מעניין שחשוב להכיר: ישנם מספר מחבלים שביצעו פיגועים נגד יהודים, נמלטו, ומשום מה הם  בחרו להסגיר את עצמם דווקא לידי הרשות הפלסטינאית. הדלת המסתובבת של ערפאת משנות ה-90 חוזרת שוב לפעולה. עשרים שנה חלפו אבל לא למדנו כלום.

שלב שלישי, הבנת הטקטיקה של אויב

מערכת הביטחון מנסה לצייר מצג שווא כאילו אין היום תשתית טרור פעילה ביהודה ושומרון ולכן הפיגועים הם פעילות עממית לא מאורגנת, וזאת הסיבה לכך שכמעט אין שימוש בנשק חם בפיגועים.

מצג זה הינו מצג שקרי לחלוטין. השטח רווי בנשק, חלקו 'נשק חוקי' שנמסר לרשות הפלסטינאית ב-20 שנות קיום הסכמי אוסלו, ואיש אינו יודע היכן הוא נמצא כיום. נשק נוסף הגיע באמצעות הברחות וקשרים עם העולם התחתון. לא סתם צה"ל מקפיד שחייליו ייסעו ברכבים ממוגני ירי.

ישנם שני סוגי פיגועים שהפלסטינאים נקטו בעבר אבל לא מפעילים אותם כרגע: האחד ירי טילים בו הם השתמשו  ביעילות רבה במבצע "צוק איתן", והשני מחבלים מתאבדים. כולנו זוכרים את הפיגועים הגדולים באינתיפאדה הקודמת, האוטובוסים המתפוצצים, מסעדת מצא, מסעדת סבארו, הדולפיניריום, מלון פארק וכו' וכו'.

מדוע הפלסטינאים מעדיפים לשלוח ילדים חמושים בסכיני מטבח, נערות חמושות במספריים או צעירים חמושים במכוניות לקו האש, שברוב המקרים הופך גם לקו המוות של המחבל?

וכן, המחבלים הללו נשלחים. "גל טרור" שנמשך כבר חודשיים במינון קבוע אינו ספונטני, הוא מתוזמן ומאורגן. דבריו של  הנביא עמוס עדיין מהדהדים:" "הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָיו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ?!"

הסיבה לכך פשוטה. האינתיפאדה הזאת פעולת בתחכום רב על קו הלגיטימיות. הם חשים שיש לנו לגיטימציה, פנימית ובין לאומית, להילחם בכל הכוח נגד ירי טילים או נגד מחבלים מתאבדים עם חגורות נפץ, אבל באותה מידה הם חשים שיש להם לגיטימציה להפעיל "טרור עממי", לפגוע בחיילי אקיבוש, לפגוע במתנחלים הכובשים האכזריים גם אם בני ארבעה חודשים, ולשלוח ילדים קטנים חדורי זעם בלתי נשלט בגלל אקיבוש ואקיפוח, גם אם הם נולדו עם אייפון ביד...

זאת שיטת לחימה מאוד מלוכלכת ולא "אבירית", שיטה קשה מאוד לעיכול על ידי מי שגדל על ערכי הגינות ומוסר, אבל מאוד אופיינית לערבים שהביאו לעולם את ה"חשאשים" ("אססין", רוצחים מכורים לחשיש שהתמחו ברצח מנהיגי הצלבנים במסעי הצלב).

שלב רביעי, מה אסור לעשות

אסור לנו לעשות את שגיאות העבר, לכן אסור לנו לבצע שני דברים:

א. אסור לחזק את הרשות הפלסטינאית. אין כאן מתונים שצריך לחזק וקיצונים שצריך לחסל, יש כאן עם שנלחם בנו. מסירת שטח, מסירת סמכויות וכמובן מסירת נשק הם רעיונות הזויים שאסור שבכלל יעלו על דל שפתינו. הפרחת הצעות מסוג זה לאוויר מוכיחה לאבו מאזן שהטקטיקה שלו עובדת היטב.

ב. אסור ליצור הסכמי ביניים. הרעיון שהגו קברניטי הסכם אוסלו היה, שאם לא ניתן להגיע להסכם שלום משום שהמחלוקות גדולות מדי, הבה ניצור הסכמי ביניים, נתחיל להקים אוטונומיה פלסטינית, וכך בעוד כמה שנים – כשהערבים יבינו מה הם יכולים להפסיד – הם יסכימו להגיע להסכם קבע. 20 שנה חלפו, רשות פלסטינאית קמה, והשלום רק התרחק. כל הרעיון של הסכמי ביניים היה פגום מיסודו, התחמקות מבעיות היסוד בתקווה שהן תיפתרנה מאליהן, יצרה אצל האויב תקוות שווא להמשך ההתקפלות שלנו לנצח.

שלב חמישי, איך ננצח

כתב ז'בוטינסקי בעבר (קיר הברזל ד') "כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו – לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה". הניצחון יושג רק כאשר הערבים יבינו באופן סופי ומוחלט שהם לא יוכלו לנצח אותנו.

כלל בסיסי במלחמה הוא "הכה את האוייב בליבו".

ישנו מקום אחד שמסמל את התקוות הפלסטינאיות לניצחון. ישנו מקום אחד בארץ ישראל בו שולטים בפועל הערבים, למרות ריבונות ישראל על הנייר. ישנו מקום אחד שכל עוד הוא בידי הערבים תקוותם לניצחון לא תדעך.

המקום הזה הוא הר הבית.

אם אנחנו באמת רוצים לנצח, ניצחון סופי שיפסיק את המלחמה הזאת בת מאה השנים, עלינו להחיל את ריבונותנו על הר הבית. זאת כמובן  פעולה שהממשלה צריכה לעשות, אבל ניתן לדרבן את הממשלה לבצע אותה. עלינו לעלות בהמונינו להר הבית, עליית רבבות יהודים להר הבית מדי יום תגרום לממשלה להחיל את הריבונות של עם ישראל בהר הבית – ובכך ננצח.

בהר הבית ננצח