כשתמה המלחמה העולמית הראשונה – היה פה פחות או יותר כלום.
הנה תראו את התמונה המצורפת (למעלה) – זהו קבר יוסף בלב העיר העתיקה של שכם…
ותמונה נוספת מראה את השכונות המזרחיות – ה"פלסטיניות" של ירושלים…
היה כמובן היישוב הישן, והעליה הראשונה (שבמסגרתה הגיע משפחתי 30 שנה קודם לכן ויישבה את הגליל) והיו כמובן מתנחלי פתח תקווה וראשון לציון (רובם דוסים – אגב…) והיו גם תושבים ערבים אבל בסך הכל הארץ היתה ריקה ושוממה והבריטים התכוונו באמת ובתמים לקיים את שהתחייבו בהצהרת בלפור וקיבלו עליו מנדט מהאומות בועידת סאן רמו – להקים בית לאומי לעם היהודי משני עברי הירדן.
בעשור שלאחר הניצחון על התורכים, קראו לנו הבריטים לבוא ולהקים את מדינתנו. אבל בדיוק כמו 100 הרבנים שחתמו היום שלא לעלות להר הבית, כך גם אז חתמו 100 רבנים שלא לעלות לארץ ישראל.
במזרח אין כל חדש…
ראו את התמונה השלישית..
וכך, נשארו היהודים באירופה.
 |
| אז - סרבני העליה לארץ... והיום - סרבני העליה להר הבית |
ומה שקרה הוא -
שבאירופה עלו היהודים, אבל לא לארץ, אלא בארובות -
ובארץ ישראל התעוררה במקום הלאומיות היהודית, הלאומיות הערבית שהחלה לשחוט את קהילות היהודים בארץ הקודש.
מאורעות תרפ"ט תרצ"ו התחוללו בכל הארץ מחברון ועד טבריה וגם ביפו ובתל אביב. מי שארגן אותן היה ה "הרצל" של הלאומיות שנוצרה כתגובת נגד לציונות (המכונה פלסטינית) – כלומר אותו חג' אמין אל חוסייני שאפשר אולי לכנותו "הפלסטיני" הראשון.
משגורש מהארץ על ידי הבריטים, חבר המופתי להיטלר ימש"ו, השתלם בשקיקה במחנות ההשמדה באירופה, ארגן קבוצות 'איינזצגרופן' מוסלמיות, ותכנן לכולנו אושוויץ קטן ונחמד בעמק דותן (כרבע שעה מביתי), בסמוך למסילת הרכבת החיג'אזית – בדיוק לפי הספר.
בחסדי הבורא – עצר מונטגומרי את רומל בקרב אל-עלמין ותוכניות ה"פלסטינים" נדחו לפי שעה.
אבל נחזור להר הבית.
למיטב ידיעתי, שום יהודי לא עלה באותן שנים להר הבית (וגם את ה"מוסלמים" עניין ההר כפי שיהודה ושומרון עניינו את ה"פלסטינים" תחת הכיבוש הירדני). אפילו על תפילה בכותל חלו אז מגבלות ממגבלות שונות ומשונות . אך ראה זה פלא – את קריאות ההשמדה שהובילו לטבח בחברון ובטבריה, תירץ המופתי בכך שהיהודים הורסים את 'אל אקצה'…
גם היום, היהודים לא עושים שום דבר ממה שהערבים טוענים שהם עושים שם (די שתברך "בורא פרי העץ" ותנגוס בתפוח בכדי שהמשטרה תעצור אותך ותעיף אותך מיד מההר) ובכל זאת גם היום משמש ההר כקריאת קרב לשחיטת יהודים.
התשליל של הציונות, הלאומיות הערבית החדשה, חשה בעומק הוויתה, שחזית המאבק נמצאת שם – בהר הבית – בלי שום קשר לשאלה אם יש שם יהודים ומה הם בדיוק עושים.
שלום ירושלמי ומשה דיין, בנימין נתניהו ואילנה דיין, יכולים לחלום בכל מאודם על שוויץ קטנה עם חומה גבוה לאורך הקו הירוק, חומה שמאחוריה ניתן יהיה לשכוח שאתה יהודי ואתה נרדף ולהיות סתם "מקום תחת השמש" (place among the nations). הם יכולים גם לבנות בפועל את החומה הזו, הם יכולים אפילו לקפל את הדגל הכחול לבן ולהחליפו בכל צבעי הקשת בחסות בין לאומית או אפילו להחזיר את הבריטים ולאסור שוב על תפילה בכותל – זה לא יעזור להם, תמיד יבוא החוסייני התורן וישחט אותם –
בגלל הר הבית.
קראתי פעם כתבה על מספר ניצולי שואה יוצאי גרמניה, שעודם מאשימים את ה 'אוסט-יודן' – יהודי המזרח הפולנים – במעשי הזוועה שחוללו הגרמנים. "כשאני רואה את החרדים אני מבין את הנאצים" – אמר חתן פרס ישראל – תומרקין. אם רק היו הפולנים מגלחים את זקנם כמונו, לא היה זעמם של הנאצים מתעורר ושורף את כולנו. קשה ליהודים המחפשים רק מקום בין האומות, יהודים המבקשים להראות כמותם, לאכול כמותם, לדבר כמותם – להיות עם ככול העמים – קשה להם להכיר בכך שגם אם ישילו מעצמם את כל ההבדלים החיצוניים, לעולם כתוב יהיה להם על המצח – יהודי.
תמיד יעדיפו להאשים את אחיהם בכישלון ההתבוללות הלאומית כי הרי אם יאשימו את האומות, משמעות הדבר היא שאת הנעשה אין להשיב ואין לאן לברוח מזהותנו ומייעודנו.
וזה בעצם הסיפור המתחולל כיום בהר הבית.
בשורת העם האלמותי שנגע בנצח, שואבת כולה מן המקום בו בחר ה'. אכן זהו "סלע קיומנו" פשוטו כמשמעו. ההר הזה – הוא לא סתם מקום סנטימנטלי, ואפילו לא היסטורי. זהו מן שקע כח אדיר שמאז עקדת יצחק, בדיוק שם – על אבן השתיה – מחובר ומזין כבר 3000 שנה את המנוע הישראלי.
שמרנו על זהותנו ושבנו לארצנו כי למרות כל האושוויצים לא ניתקנו מעולם את התקע הלאומי מהשקע ההוא – בלב ירושלים.
אבל! – וכאן הנקודה – לעזאזל העבר! השקע הזה ממשיך להחיות אותנו גם עכשיו! ברגע זה! כי באמת בלי הבשורה שלנו, אין שום סיבה לקיומנו ונגמור חלילה כמו דור המדבר שלא רצה להגשים את ייעודו ולהיכנס לארץ.
אתם מבינים – זה לא הטנקים וגם לא ההי-טק שבזכותם נוסיף ונתקיים (ואני האחרון שמזלזל בצורך בשניהם), זה גם לא העבר – מפואר ככל שיהיה – זה העתיד שנותן טעם ותוקף לחיינו. זה לא הקיום שמאפשר את הייעוד אלא בדיוק להיפך – הייעוד הוא שמאפשר את הקיום!
והייעוד שלנו נעוץ כולו בהר הבית. ניסינו לייצר תחליפים – כולם כשלו וכוחנו הולך ואוזל. אנחנו חיים על פרוטקשן לעזה על משאיות של מזומנים וחשמל חינם שאנו נותנים להם כדי שלא יירו בנו. וכשהם בכל זאת יורים חודשיים על תל אביב איננו מצליחים למצוא מענה, וכל העולם כבר לא מאמין בנו והלגיטימציה לקיומנו הולכת ונעלמת, ומה שעשה בגין לפני שלושים שנה – אנחנו לא מסוגלים לעשות באיראן – כשפיסית, אנחנו חזקים פי כמה.
ככל שאנחנו מתרחקים מהייעוד אנחנו הולכים ונחלשים.
"בנינו לכם מדינה כי חלמנו על מקום שבו ספר הספרים החדש ייכתב לקראת גאולת העולם, כי אתם הרי עם סגולה" הסבירו אינטלקטואלים בריטיים לפרופ' זאב צחור את אובדן הלגיטימיות שלנו בלונדון "היו לעולם ציפיות וראו מה עשיתם".
לא יכולתי לנסח את הייעוד טוב מהם.
אבל הערבים של המופתי לא צריכים את כל הניסוחים המפולפלים הללו, הם לא צריכים לא את האינטלקטואלים הבריטיים ולא המאמרים שלי. בחושיהם החדים הם מבינים את כל זה טוב מכולנו – המאמינים והציניים כאחד. הם מבינים היטב שגם כאשר אתה נסגר לך בגבעתיים ומנתק כל מגע עם "חבית חומר הנפץ" הזו, גם כאשר אתה עצמך מכחיש לחלוטין את ייעודך – משם בא לנו הכוח.
וככל שאתה מפוחד יותר ומתרחק יותר מהייעוד ומהמקום הפיסי שממנו הוא נובע – כך הולכים הם ומשתכנעים שאו-טו-טו הם מצליחים לנתק את השקע מהתקע, ולחלום על כך שהם יחברו את השקע שלהם במקומנו ובאמת ייצרו את הציונות שלהם – את הפלסטיניות.
ככל שתברח מההר, כך הם יתקעו לך יותר סכינים בגבעתיים – בגלל ההר.
כמו היהודים הגרמנים, גם אנחנו מנסים בכל הכח להכחיש את זהותנו – והיום באמצעות הכחשת ייעודנו – ולכן אנחנו כל כך פוחדים מהר הבית וכל כך כועסים על היהודים העולים ומתעקשים לחבר אותנו אליו. כמו היהודים הגרמנים גם אנחנו מעדיפים לחשוב שזה בגלל ה'אוסט יודן' – כלומר היהודים הללו שעולים להר ומעצבנים את הערבים. וזה אפילו נכון – הם באמת נורא מתעצבנים כשיהודים עולים וגם בלי להתפלל, מוכיחים שהתקע עודנו נעוץ עמוק בשקע…
אבל כמו היהודים הגרמניים שהאזרחות הגרמנית לא הצילה אותם מזהותם המשותפת ליהודים הפולנים – כך גם אנחנו לא נצליח לעולם לברוח מייעודנו הנעוץ בהר – בהאשימנו את המעטים שלא מתכחשים לייעוד הזה.
כל היהודים, דתיים וחילוניים, חלקו את אותם קרונות כשהעדיפו לא לעלות לארץ ישראל – בין אם שמרו על יהדותם ובין אם ברחו ממנה.
וכולנו נוסיף ונחלוק את אותם סכינים ודריסות וטילים ו"סבבים"– כשנוסיף ונסרב לשוב אל ההר,
לשוב אל הבית.
