מתווה הגז

חדש ימינו כקדם || חדשנות וקידמה במקדש

במזבח החדש שיוקם בציון בקרוב בימינו אפשר יהיה להקטיר את אברי הקרבנות באמצעות גז, אם לא בדרכים מתקדמות יותר. חוץ מזה, חובה על כל אחד מאתנו לבנות אותו בהקדם * בספר חדש בהוצאת מכון המקדש, 'מזבח א-לוהים', הרב יהושע פרידמן סוגר את הפרטים האחרונים

↓ מאת: ארנון סגל

הספר-האלבום מאיר העיניים של הרב יהושע פרידמן ממכון המקדש חותר למעשים בשטח. באופן שאיננו יוצא דופן משאר ספרי המכון הזה, חשוב לכותב להדגיש שהוא איננו עובד במוזיאון ולא עוסק בשיחזור העבר בלבד. פניו קדימה, לעתיד. בלי להיכנס להיבטים הפוליטיים, לבעיה הערבית ולמוטיבציה הדתית-לאומית בעניין, הרב פרידמן פשוט קובע בספרו באופן קצר אך נחרץ את מה שיש לדעתו לעשות בימינו בעניין אחת המצוות הכי שנויות במחלוקת, זו שלא קיימנו כבר אלפיים שנה. אם תשאלו אותו, חבל על כל שניה של התמהמהות. הספר הזה כולו בא לומר שמצוות הקמת המזבח וחובת הקרבנות שרירות וקיימות לא פחות מאשר היו בימי החשמונאים. עיונים ארוכים יותר הוא משאיר להערות שוליים. 

טעימה קלה: "החובה מוטלת על כל איש ואשה בישראל. חובה זו כוללת את כל ההכנות ואת כל הדברים הנדרשים לבניית המזבח, כגון הכנת תוכנית העבודה, שרטוטים, איסוף האבנים, חיתוך עצים להכנת דפוס המזבח, איסוף כסף לקניית החומרים ועוד. איש או אשה שאינם יכולים להשתתף במלאכת הבניין מסיבה כלשהי, חייבים לקחת חלק בקיום המצווה באמצעות תרומה כספית למימון הוצאות הבניה". 

"בזמן שמצוות בניית המזבח והקרבת קרבנות עליו אינה מתקיימת, כבימינו אנו", מוסיף ומבהיר הספר, "האחריות לחידוש המצווה מוטלת בראש ובראשונה על כל בית דין בישראל. אם בית הדין מתרשל בקיום המצווה, האחריות לקיומה עוברת לכל יחיד ויחיד. החובה לבנות מזבח ולהקריב עליו קרבנות החלה ממתן תורה, וחיובה קיים הן בזמן הגלות וביתר תוקף מאז כיבוש הר הבית והחזרת מקום המקדש לשליטה ישראלית". 

"מצוות בניין המזבח וחידוש עבודת הקרבנות לא רק שאינה תלויה בביאת המשיח וישראל חייבים לקיימה אף קודם בואו", ממשיך פרידמן, "אלא אדרבה: ביאת המשיח היא זו שתלויה בבניית מזבח ומקדש וחידוש עבודת הקרבנות. חובה לבנות מזבח עולה גם כששאר חלקי המקדש – ההיכל והעזרות – חרבים. אין מצווה זו תלויה במציאותם של אלו והיא יכולה להתבצע גם בהיעדרם. זאת לפי הכלל ההלכתי ש'מקריבים אף על פי שאין בית'".

ואיפה הוא ייבנה? פשוט מאוד: "מאז ימי החורבן ועד ימינו, יש מסורת זיהוי רצופה שעברה בין גדולי ישראל המזהה את הסלע הנמצא בכיפת הסלע כאבן השתיה. באמצעות מדידה מאבן השתיה מזרחה ולפי תיאורי המקדש והעזרה שבמסכת מידות, ניתן לשער היכן הוא מקום המזבח". 

לפי הצעת הרב פרידמן, אף שקשה להגדיר את תחומיו המדוייקים של האתר הראוי להקמת מזבח בתוואי הר הבית של ימינו, הרי שבלב השטח הזה שגודלו 60 על 60 אמה (כגודלו המרבי האפשרי של המזבח מבחינה הלכתית), ניתן לאתר נקודה שעל גביה ניצב בוודאות המזבח בימי קדם – ובה לייסד את המבנה האדיר הזה כיום: "יש לבנות את המזבח במרכז המקום המשוער כמקומו. כך ישנה ודאות גמורה שהמזבח אכן נבנה במקומו גם אם לגבי גבולות מקום המזבח עצמו קיים אי דיוק קטן או ספק בזיהויים. ספק או חוסר דיוק בזיהוי הגבולות המדוייקים של מקום המזבח אינו מעכב את בנייתו כיוון שבפועל המזבח נבנה במקומו". 

בימי הבית השני המזבח היה מבנה עצום בגודל 32 על 32 אמות (כ-16X16 מטרים) ובגובה עשר אמות (כחמישה מטרים). בדברי חז"ל מוזכרת העובדה שביום הקמת הבית הראשון קידש המלך שלמה את כל רצפת העזרה שלפני ההיכל לשמש כמזבח בשל מספר הקרבנות העצום (142,000). ייתכן שהדבר מכשיר שטח גדול הרבה יותר לשמש כמזבח גם בימינו, וכך להקל על איתור מקום לבנייתו של מזבח סטנדרטי (32X32 אמה) בעידן הנוכחי. 

להגדיל את הלהבות

הרב פרידמן איננו נמנע מלעסוק בבעיות אקטואליות שמעוררת הקידמה ביחס לבית השלישי. הספר לא דן אמנם בשאלה מה עושים כדי לשמר את אש התמיד גם בימי גשם חורפיים, אולם מאריך לדון בשאלה העקרונית האם ניתן לרתום את אמצעי הטכנולוגיה העכשוויים לטובת הגברת האש. הוא תוהה האם כשההלכה חייבה להבעיר את המזבח באמצעות גזרי עצים הדבר מוציא מכלל אפשרות להשתמש בנוסף לעצים גם בחומרי בערה אחרים, פשוטים ועדכניים יותר. מסקנתו היא שמותר להזרים גז אל אש המערכה הניזונה מעצים כדי להעצים את להבותיה, ולשם הזרמת הגז מותר אף לנקוב במזבח חור ולהעביר בתוכו צינור. הצינור עצמו יכול להיעשות מכל חומר שהוא מלבד ברזל. בעניין הזה אין מקום לפשרות: אסור שברזל ייגע במזבח. 

אין ספק שהספר מרחיק ראות. את הצורך בהגברת אש המזבח מניח הרב פרידמן כשהוא מתאר מציאות שבה אבריהם הפנימיים של עשרות או מאות אלפי קרבנות פסח, למשל, צריכים לעלות בעשן תוך שעות ספורות על גבי מדורה מוגבלת בשטחה – שטח המזבח. ההמונים עוד לא הגיעו וגם מזבח לא נראה עדיין באופק, אבל הרב פרידמן כבר מכין את הקרקע. המסקנה בספר היא שגז הבישול, בשל העובדה שאיננו נראה או מוחש איננו נחשב מבחינה הלכתית לחומר ולכן לא מהווה בעיה הלכתית. כך או אחרת, הוא גם איננו רואה בעיה להוסיף חומרי בערה נוספים.

"בדורות האחרונים חלה התפתחות מדעית וטכנולוגית גדולה מאוד" מסכם הרב פרידמן לבסוף, "ואנו מוקפים במכשירים ובאמצעים טכנולוגיים שלא היו בדורות הקודמים. אין ספק שאחת המשימות שתעמודנה בפני בוני המקדש תהיה לברר מאלו מהטכנולוגיות הללו ניתן לשלב בחיי המקדש כדי לשפר ולשכלל את עבודת השם המתנהלת בו. הנושא הנדון במאמר זה הוא אחד מנושאים רבים שחכמי ישראל יצטרכו לתת עליהם את דעתם. נושאים נוספים שיצטרכו לדון בהם הם תאורת החשמל במקדש, צליית בשר הפסח בתנור חשמלי, חימום מי הכיור בשבת, אריגת בגדי כהונה במכונות אריגה חשמליות ועוד נושאים רבים ומגוונים". 

בהמשך הספר הרב פרידמן לא נרתע גם מעימות חזיתי עם עמדת הרב קוק, שהגיע בזמנו למסקנה (שכתב בשו"ת משפט כהן צא, צב כתשובה לרב עובדיה הדאיה) שיש לאתר במדוייק את המקום הכשר להקמת מזבח שאם לא כן לא נוכל לבנות אותו כלל. הראי"ה קוק טען לאור זאת שכדי לאתר את מקום המזבח המדוייק יש צורך בנבואה או ברוח הקודש – אם כי טרח להוסיף ולציין שרוח הקודש הזו קיימת בכל דור ודור. 

מי שנוקט בעמדת הרב קוק בדור הנוכחי הוא הרב דוב ליאור, שאמנם שיגר לרב פרידמן מכתב הסכמה וברכה לספר, אולם הוסיף והעיר קצרות ש"כל זמן שאין יודעים בדיוק של סנטימטר מהו המקום" אין באפשרותנו כיום לחדש את עבודת הקרבנות. הרב פרידמן איננו נבהל, ומאריך להסביר מדוע לדעתו הגמרא לא התכוונה לחייב ידיעה מוחלטת כזו של המיקום המדוייק הראוי לבניית מזבח, ודי בכך שבסופו של דבר תאותר נקודה שבה בוודאות ניצב חלק מהמזבח ובתנאי ששטחה יספיק לבניית מזבח כיום – וזה להבנתו אפשרי בהחלט. 

העימות הפנימי המעניין הזה מתנהל בימינו בין רבנים שעולים בפועל ההרה, אולם חלוקים בשאלה האם בידינו לעבור לשלב הבא – לבנות את הבית השלישי. הרב דוב ליאור, גם אם בשקט, מסתפק בשיחרור ההר ובהקמת בית כנסת בו. את השלבים הבאים בסדר הגאולה – מזבח, קרבנות והיכל – הוא מותיר לידיים שמימיות. הרב פרידמן, לעומת זאת, כיאה לאיש מכון המקדש אשר הוציא לאור את הספר, דורש הרבה יותר. הוא תובע להמשיך ללא רתיעה לשלבים הבאים. לטעמו, זו חובת כולנו. כל יום שעובר בלי מזבח, גורסים במכון המקדש, הוא החמצה גדולה של השעה.