מעם מזבחי תקחנו למות

אם לוקחים רוצח מהמזבח למות... || תהיות עכשויות לאור המקדש

בבית המקדש נפגשים ניגודים, הבאים יחד לידי שלמות. כך למשל: איסורי שבת נדחים מול החובה להקריב קורבנות בשבת, איסור לבישת כלאיים נדחה מול החובה להטיל פתיל תכלת (חוט צמר) באבנטי הפשתן של הכהנים, בעבודת יום הכיפורים חייבים הכהן הגדול ומסייעיו לעשות עבודות המהוות חילול חמור של קדושת היום, כאשר הן נעשות לצורך אחר (שחיטה, הבערה, בישול, יציאה מחוץ לתחום שבת וכו') ועוד.

בית המקדש מחבר בין שמים וארץ ומאזן בין דברים הנראים לנו כניגודים. לכן מהר המוריה יוצאת הוראה לעולם ולכן שם ניתן לדון בדיני נפשות. אולם יש מקרים, בהם מותר ליטול נפש גם ללא דין וללא משפט -מקרים בהם המומת חרץ את גורלו בעצמו.

בימים אלו עסוקה המדינה במעשהו של חייל, אשר מתוך אחריות לביטחון המדינה ומתוך אהבת ישראל, ירה במחבל אשר ניסה לרצוח יהודים בחברון ואשר כדורי חיילינו מנעו ממנו להוציא את זממו אל הפועל. 

נחשון עמית, נמנה עם הפעילים המסורים למען הר הבית, עולה להר בטהרה ומזכה את הרבים בעליה בטהרה להר הבית. במאמרו מנסה עמית, לברר את אחד הניגודים במקדש - האיסור להניף ברזל על אבן מאבני המזבח, שכן המזבח נועד להאריך חיים, מול החובה להרוג רוצח, אף אם הוא מחפש מקלט במזבח עצמו: "מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת".

↓ מאת: נחשון עמית

שמות פרק כא, יב-יד: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת: וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱ-לֹקִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: וְכִי יָזִיד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת:"

בתורה בהלכות רוצח במזיד התורה מדגישה לנו כי "מעם מזבחי תקחנו למות". אפילו מהמזבח. הגמרא מדייקת לנו את הדין הזה ע"י הסיפור של יואב בן צרויה שהיה רוצח וחייב מיתה:

מלכים א פרק ב, כח-לד: "וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב, כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה, וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה, וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ: וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וְהִנֵּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע לֵאמֹר לֵךְ פְּגַע בּוֹ: וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל אֹהֶל ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ צֵא, וַיֹּאמֶר לֹא כִּי פֹה אָמוּת וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי: וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי: וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע, אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה: וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם, וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד עוֹלָם מֵעִם ה': וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיְמִתֵהוּ וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר:"

ואומרת הגמרא:

תלמוד בבלי מכות יב: "אמר רב יהודה אמר רב: שתי טעיות טעה יואב באותה שעה, דכתיב: 'וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח'. טעה - שאינו קולט אלא גגו, והוא תפס בקרנותיו; טעה - שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים, והוא תפס מזבח של שילה. אביי אומר: בהא נמי מיטעא טעה, טעה - שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו, והוא זר היה."

והרמב"ם מצמצם דין זה דווקא לרוצח בשגגה ולא לרוצח במזיד, כפי שכתב בהלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ה הלכות יב – יד: 

"המזבח קולט שהרי נאמר בהורג בזדון 'מעם מזבחי תקחנו למות' מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח, לפיכך ההורג בשגגה וקלטו מזבח והרגו שם גואל הדם הרי זה נהרג עליו כמי שהרגו בתוך עיר מקלטו. אין קולט אלא גגו של מזבח בית העולמים בלבד ואינו קולט אלא כהן ועבודה בידו אבל זר או כהן שאינו עובד בשעה שנהרג או שהיה עובד ולא היה על גגו אלא סמוך למזבח או אוחז בקרנותיו אינו נקלט."

דין זה של קליטת המזבח את הרוצחים בשגגה כעיר מקלט נלמד מן הפסוק "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה". המקדש והמזבח נקראים בתורה עשרות פעמים מקום. בתורה בית המקדש נקרא המקום אשר יבחר ה'.

ועדיין קשה על דין זה כי הרי יואב היה תלמיד חכם גדל, וידע שהרג במזיד, ואיך חשב שהאחיזה בקרנות המזבח תציל אותו? ואיך הגמרא כותבת שטעה בדיני קליטת המזבח ברמה המעשית – אחז בקרנותיו ולא בגגו ולא עבד, והיה זר. הרי המזבח בכל מקרה איננו קולט רוצח במזיד.

כותב המדרש במדבר רבה פרשה כג סימן יג:

"'ונס שמה הרוצח מכה נפש בשגגה'" בשגגה – ולא בזדון. ואם יהרוג בזדון ויאמר: בשגגה הרגתי, ויהא בורח לערי מקלט, אמר הקב"ה: אפילו בורח ונכנס במזבח שלי – הרגו אותו, שנאמר: 'וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת'. ומי היה זה שברח למזבח ונהרג? יואב, שנאמר: 'וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ' אתה מוצא שהיה יואב חכם גדול בתורה וראש סנהדרין, שנאמר: 'יושב בשבת תחכמוני ראש השָלִישי', ולא היה יודע שכתוב בתורה: 'וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת', שהלך והחזיק בקרן המזבח? אלא אמר: הרוגי בית דין אין נקברים בקברות אבותיהם, אלא הם לעצמם. מוטב לי שאמות כאן ואקבר בקברות אבותי … 'ויאמר לא כי פה אמות …. ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו … '".

הלכה זו מראה לנו שאף כי בית מקדש הוא מקום השלום, מקום שעליו נאמר "ומקבות והגרזן כל כלי ברזל, לא נשמע בבית בהיבנותו" (מלכים א ו,ז) 

והמזבח שהוא קדוש עוד יותר מבחינה זו שעליו נאמר: "וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית: כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ." (שמות פרק כ, פסוק כא) ועל כך פירש רשי הקדוש: "גזית - לשון גזיזה שפוסלן ומכתתן בברזל. ותחללה - הא למדת שאם הנפת עליה ברזל חללת (פ"ג דמדות) שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך, ועוד שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל והרי דברים ק"ו ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות ע"י שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל המטיל שלום בין איש לאשתו בין משפחה למשפחה בין אדם לחבירו על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות".

ואפילו מזבח זה, שאסור שיעלה עליו או יגע בו ברזל עד כדי שכתב הרמב:ם בהלכות בית הבחירה פרק א הלכה טז "כל אבן שנגע בה הברזל, אף על פי שלא נפגמה - פסולה לבניין המזבח ובניין הכבש, שנאמר 'כי חרבך הנפת עליה, ותחללה'. והבונה אבן שנגע בה ברזל במזבח או בכבש לוקה, שנאמר 'לא תבנה אתהן גזית' והבונה אבן פגום, עובר בעשה."

ואפילו ממנו לוקחין את אותו רוצח במזיד – על מנת להרוג אותו, כי עוד לפני שבית המקדש הינו מקום השלום, הוא מקום שכינת הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא מידתו אמת. והאמת היא שרוצח צריך למות. לא בכלא ולא בשום מקום אחר. הוא כבר לא מסכן איש, הוא מנוטרל, הוא לא יכול להזיק, אפשר לתפוס אותו ולקחת אותו לכלא. אבל התורה אומרת "מעם מזבחי תקחנו למות!"

קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאינו במקום המזבח אלא בא להלחם במי שהמזבח שלו. שבא להלחם שעם ה' שמדין תורה אין לו לא חנינה ולא מחילה אלא דינו מוות. כמו שאמר ה' למשה "נקום נקמת ישראל מאת המדיינים ואחר תאסף אל עמך" (במדבר לא, ב) ופסוק לאחר מכן משה אומר לישראל: "וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין" 

ואומר מדרש רבה במדבר כב ב:

"לתת נקמת ה' במדין - הקב"ה אמר: נקמת בני ישראל. ומשה אמר: נקמת ה' במדין. אמר הקדוש ברוך הוא להם, אינו אלא דיקו שלכם שגרמו לי להזיק אותן. אמר משה: ריבון העולמים! אם היינו ערלים, או עובדי עבודת כוכבים, או כופרי מצות, לא היו שונאין אותנו ואינן רודפין אחרינו, אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו, הלכך הנקמה שלך, לתת נקמת ה' במדין"

אשרינו שיש לנו חיילים ומפקדים, שמוכנים למסור את נפשם על קדושת עם ישראל, תורתו וארצו. אשרינו שיש בארץ ישראל ציבור בריא ואיתן שתומך ולא מפקיר את לוחמינו, מחזק את רוחם וממלא בעוז את ידיהם!