פסק הלכה חדש: ליהודים אסור – לערבים מותר

הלכה סלקטיבית? || דרעי, מי כאן הרפורמי?

לצערינו הרב, שמענו השבוע שמשרד הפנים בראשות חבר הכנסת החרדי אריה דרעי יו"ר ש"ס החליט ואף החל בביצוע הסעות למוסלמים להר הבית לרגל הרמאדן ואף הודיע כי משרדו ימשיך בכך כל חודש. לידיעה המצמררת: דרעי: נסיעות חינם למוסלמים להר הבית מכספי מדינה >>

↓ מאת: נחשון עמית

אריה דרעי התבטא בעבר  "כי כל גדולי ישראל אסרו לעלות להר הבית וכי על רקע המתיחות הביטחונית הנוכחית, עליה להר הבית מגבירה את ההתלהטות."^[1] וכן אמר "לעלות להר הבית זה כמו לאכול ביום כיפור, זה מיתה בידי שמיים", אמר דרעי ב"פגוש את העיתונות" בערוץ 2. ''בגלל שיהודים עולים להר הבית - פחות אנשים מגיעים לירושלים, פחות תלמידים עולים, כל העולם נגדנו, ומה אנחנו מפסידים? ירושלים הופכת שוב להיות מבודדת, בלי תיירים. אינתיפאדה".[2]

דרעי טוען כי גדולי ישראל אסרו על יהודים לעלות להר הבית אך האם שכח פסוק מפורש מפרשת השבוע שלנו? "וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַֽעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָֽת:"(במדבר יח ז)

כתב הרמבם בהלכות ביאת המקדש פרק ג הלכה ה:

החיל משלחין ממנו עכו"ם וטמאי מת ובועלי נדות אבל טבול יום נכנס לשם שכבר טבל:

וכן כתב בספר החינוך : מצווה שסב לשלח הטמאים חוץ למחנה שכינה, שנאמר (במדבר ה ב) צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש.. כבר כתבתי (מצוה רכח) כי בהכפל האזהרות במצוה, הוראה קצת בחומר המצות, שהשם חפץ בטובת בריותיו והזהירם וחזר והזהירם עליה, כדרך בני אדם יזהירו זה את זה הרבה פעמים בכל דבר הצריך להם צורך רב... וטמא מת ובועלי נדות וכל הגוים דרך כלל משלחין אותם מן החיל, ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בכל זמן, שאפילו בזמן הזה, שהמקדש שמם בעונותינו אסור להכנס בו טמא.

האבני נזר^[3] כותב בפירוש שצריך לפעול אצל הסולטאן על מנת למונע מגויים להכנס זה טוב, רק אם אי אפשר, אז לפחות לשמור מיהודים שלא יכנסו.

סדר עדיפויות בשמירת הקודש-קודם להפריש גויים ואז להפריש ישראל!

וכותב החזון נחום^[4] "אף על פי שלע"ד גזרה זו לא היתה על הגוים וכו' אלא לישראל הוא שהזהירו חז"ל לנו שלא להניחם להכנס למקדש"

רואים אנו בפירוש שנאסרה הכניסה לגויים לפנים מן החיל.

משום פיקוח נפש כשלא הייתה ברירה אחרת התירו חכמינו בלית ברירה כניסה עד מקום קודש הקודשים. וגם אז מסרו נפשם וממונם על מנת שישמרו כללי מורא מקדש כמעשה שהיה: 

במגילת תענית^[5] מסופר, שאלכסנדר מוקדון עלה לירושלים, ורצה להיכנס להר הבית. אמרו לו כותיים: שרי יהודה אין מניחין אותך ליכנס לבית קדשי הקדשים שלהם, מפני שאתה ערל. מה עשה גביהא בן פסיסא? עשה נעלי זהב ונתן בהם שתי אבנים טובות, והלך ללוות את המלך בביקורו. כשהגיע להר הבית אמר לו: אדוני המלך, אתיר מנעליך ואנעלך הנעליים הללו, שהרצפה חלקה. כשהגיע לקודש הקודשים אמר לו גביהא: מכאן ולפנים אי אפשר ליכנס. אמר לו אלכסנדר: אני נכנס, וכשאצא אשווה לך גביהתך, (איישר את הגיבנת שלך). אמר לו: אם אתה עושה כן - רופא אומן תיקרא, ושכר הרבה תיטול. מסופר, שהכיש נחש את אלכסנדר מוקדון, וחזר בו מכוונתו להיכנס לקודש הקודשים.

לכן שואלים אנו את השר אריה דרעי, שבשם ההלכה נלחם ומתנגד לעליית יהודים בטהרה כדת וכדין להר הבית:

• מדוע יוזם ומעודד עליית נכרים להר הבית דבר האסור לכולי עלמא ואין שום פוסק המתיר זאת?
• מדוע אינו חושש להלכות מורא מקדש –נעליים, קלות ראש, ביזוי מקום הקודש?
• מדוע אינו חושש להלכה הפסוקה שאסור לגויים להכנס לפנים מן החיל?
• מדוע מתעלם מן הידיעה הברורה שאותם גויים יכנסו למקום קודש הקודשים^[6]?

---

[1] http://www.inn.co.il/News/News.aspx/307272

[2] http://www.inn.co.il/News/News.aspx/286922

[3] אבני נזר יו"ד תמט אולם יש לפרש השמירה שלא יבוא שם מי שאסור לבוא. ולמ"ד קדשה לעתיד לבוא אף בזמה"ז הנכנס לתוכה חייב כגון ערל וטמא ועכו"ם או שלא יבא זר להיכל. וכעין שמירת תרומה שהיא שלא תטמא. וכן במקדש כי את מקדש ד' טימא. ואף שבלא"ה לא הי' נכנסין. מ"מ שוב הוי כבוד המקדש שלא כל הרוצה לכנוס יכנס. וזה שייך אף בזמה"ז. ולא מבעיא אם הי' בכח לפעול אצל הסולטאן שיניחו לשמור שלא יכנס שם עכו"ם ג"כ דהוי שימור יפה כיון דמן הדין אסור לכנוס אף בזמה"ז. ואפי' אם לא יוכלו לשמור נגד הגוים. מ"מ שייך שימור נגד ישראל שהרי הגוי אינו מקבל טומאה מה"ת.

[4] זון נחום על טהרות פ"א דכלים מ"ו

[5] מגילת תענית פרק ג

[6] ידוע כי המוסלמים מאמינים כי השקע באבן השתיה  (שפסק הרב עובדיה שהסלע שלהם הוא אבן השתיה) הוא מקום טביעת רגלו של מוחמד ושם יש ארון בו מונחות 2 שערות שהם מאמינים שהם  שערות מזקנו של מוחמד. וע"כ כמעט כל מוסלמי המגיע להר הבית יכנס למקום קודש הקודשים (בנעליים, אצלם זה אינו מסגד)

מעם מזבחי תקחנו למות

אם לוקחים רוצח מהמזבח למות... || תהיות עכשויות לאור המקדש

בבית המקדש נפגשים ניגודים, הבאים יחד לידי שלמות. כך למשל: איסורי שבת נדחים מול החובה להקריב קורבנות בשבת, איסור לבישת כלאיים נדחה מול החובה להטיל פתיל תכלת (חוט צמר) באבנטי הפשתן של הכהנים, בעבודת יום הכיפורים חייבים הכהן הגדול ומסייעיו לעשות עבודות המהוות חילול חמור של קדושת היום, כאשר הן נעשות לצורך אחר (שחיטה, הבערה, בישול, יציאה מחוץ לתחום שבת וכו') ועוד.

בית המקדש מחבר בין שמים וארץ ומאזן בין דברים הנראים לנו כניגודים. לכן מהר המוריה יוצאת הוראה לעולם ולכן שם ניתן לדון בדיני נפשות. אולם יש מקרים, בהם מותר ליטול נפש גם ללא דין וללא משפט -מקרים בהם המומת חרץ את גורלו בעצמו.

בימים אלו עסוקה המדינה במעשהו של חייל, אשר מתוך אחריות לביטחון המדינה ומתוך אהבת ישראל, ירה במחבל אשר ניסה לרצוח יהודים בחברון ואשר כדורי חיילינו מנעו ממנו להוציא את זממו אל הפועל. 

נחשון עמית, נמנה עם הפעילים המסורים למען הר הבית, עולה להר בטהרה ומזכה את הרבים בעליה בטהרה להר הבית. במאמרו מנסה עמית, לברר את אחד הניגודים במקדש - האיסור להניף ברזל על אבן מאבני המזבח, שכן המזבח נועד להאריך חיים, מול החובה להרוג רוצח, אף אם הוא מחפש מקלט במזבח עצמו: "מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת".

↓ מאת: נחשון עמית

שמות פרק כא, יב-יד: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת: וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱ-לֹקִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: וְכִי יָזִיד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת:"

בתורה בהלכות רוצח במזיד התורה מדגישה לנו כי "מעם מזבחי תקחנו למות". אפילו מהמזבח. הגמרא מדייקת לנו את הדין הזה ע"י הסיפור של יואב בן צרויה שהיה רוצח וחייב מיתה:

מלכים א פרק ב, כח-לד: "וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב, כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה, וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה, וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ: וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וְהִנֵּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע לֵאמֹר לֵךְ פְּגַע בּוֹ: וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל אֹהֶל ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ צֵא, וַיֹּאמֶר לֹא כִּי פֹה אָמוּת וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי: וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי: וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע, אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה: וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם, וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד עוֹלָם מֵעִם ה': וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיְמִתֵהוּ וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר:"

ואומרת הגמרא:

תלמוד בבלי מכות יב: "אמר רב יהודה אמר רב: שתי טעיות טעה יואב באותה שעה, דכתיב: 'וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח'. טעה - שאינו קולט אלא גגו, והוא תפס בקרנותיו; טעה - שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים, והוא תפס מזבח של שילה. אביי אומר: בהא נמי מיטעא טעה, טעה - שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו, והוא זר היה."

והרמב"ם מצמצם דין זה דווקא לרוצח בשגגה ולא לרוצח במזיד, כפי שכתב בהלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ה הלכות יב – יד: 

"המזבח קולט שהרי נאמר בהורג בזדון 'מעם מזבחי תקחנו למות' מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח, לפיכך ההורג בשגגה וקלטו מזבח והרגו שם גואל הדם הרי זה נהרג עליו כמי שהרגו בתוך עיר מקלטו. אין קולט אלא גגו של מזבח בית העולמים בלבד ואינו קולט אלא כהן ועבודה בידו אבל זר או כהן שאינו עובד בשעה שנהרג או שהיה עובד ולא היה על גגו אלא סמוך למזבח או אוחז בקרנותיו אינו נקלט."

דין זה של קליטת המזבח את הרוצחים בשגגה כעיר מקלט נלמד מן הפסוק "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה". המקדש והמזבח נקראים בתורה עשרות פעמים מקום. בתורה בית המקדש נקרא המקום אשר יבחר ה'.

ועדיין קשה על דין זה כי הרי יואב היה תלמיד חכם גדל, וידע שהרג במזיד, ואיך חשב שהאחיזה בקרנות המזבח תציל אותו? ואיך הגמרא כותבת שטעה בדיני קליטת המזבח ברמה המעשית – אחז בקרנותיו ולא בגגו ולא עבד, והיה זר. הרי המזבח בכל מקרה איננו קולט רוצח במזיד.

כותב המדרש במדבר רבה פרשה כג סימן יג:

"'ונס שמה הרוצח מכה נפש בשגגה'" בשגגה – ולא בזדון. ואם יהרוג בזדון ויאמר: בשגגה הרגתי, ויהא בורח לערי מקלט, אמר הקב"ה: אפילו בורח ונכנס במזבח שלי – הרגו אותו, שנאמר: 'וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת'. ומי היה זה שברח למזבח ונהרג? יואב, שנאמר: 'וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ' אתה מוצא שהיה יואב חכם גדול בתורה וראש סנהדרין, שנאמר: 'יושב בשבת תחכמוני ראש השָלִישי', ולא היה יודע שכתוב בתורה: 'וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת', שהלך והחזיק בקרן המזבח? אלא אמר: הרוגי בית דין אין נקברים בקברות אבותיהם, אלא הם לעצמם. מוטב לי שאמות כאן ואקבר בקברות אבותי … 'ויאמר לא כי פה אמות …. ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו … '".

הלכה זו מראה לנו שאף כי בית מקדש הוא מקום השלום, מקום שעליו נאמר "ומקבות והגרזן כל כלי ברזל, לא נשמע בבית בהיבנותו" (מלכים א ו,ז) 

והמזבח שהוא קדוש עוד יותר מבחינה זו שעליו נאמר: "וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית: כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ." (שמות פרק כ, פסוק כא) ועל כך פירש רשי הקדוש: "גזית - לשון גזיזה שפוסלן ומכתתן בברזל. ותחללה - הא למדת שאם הנפת עליה ברזל חללת (פ"ג דמדות) שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך, ועוד שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל והרי דברים ק"ו ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות ע"י שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל המטיל שלום בין איש לאשתו בין משפחה למשפחה בין אדם לחבירו על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות".

ואפילו מזבח זה, שאסור שיעלה עליו או יגע בו ברזל עד כדי שכתב הרמב:ם בהלכות בית הבחירה פרק א הלכה טז "כל אבן שנגע בה הברזל, אף על פי שלא נפגמה - פסולה לבניין המזבח ובניין הכבש, שנאמר 'כי חרבך הנפת עליה, ותחללה'. והבונה אבן שנגע בה ברזל במזבח או בכבש לוקה, שנאמר 'לא תבנה אתהן גזית' והבונה אבן פגום, עובר בעשה."

ואפילו ממנו לוקחין את אותו רוצח במזיד – על מנת להרוג אותו, כי עוד לפני שבית המקדש הינו מקום השלום, הוא מקום שכינת הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא מידתו אמת. והאמת היא שרוצח צריך למות. לא בכלא ולא בשום מקום אחר. הוא כבר לא מסכן איש, הוא מנוטרל, הוא לא יכול להזיק, אפשר לתפוס אותו ולקחת אותו לכלא. אבל התורה אומרת "מעם מזבחי תקחנו למות!"

קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאינו במקום המזבח אלא בא להלחם במי שהמזבח שלו. שבא להלחם שעם ה' שמדין תורה אין לו לא חנינה ולא מחילה אלא דינו מוות. כמו שאמר ה' למשה "נקום נקמת ישראל מאת המדיינים ואחר תאסף אל עמך" (במדבר לא, ב) ופסוק לאחר מכן משה אומר לישראל: "וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין" 

ואומר מדרש רבה במדבר כב ב:

"לתת נקמת ה' במדין - הקב"ה אמר: נקמת בני ישראל. ומשה אמר: נקמת ה' במדין. אמר הקדוש ברוך הוא להם, אינו אלא דיקו שלכם שגרמו לי להזיק אותן. אמר משה: ריבון העולמים! אם היינו ערלים, או עובדי עבודת כוכבים, או כופרי מצות, לא היו שונאין אותנו ואינן רודפין אחרינו, אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו, הלכך הנקמה שלך, לתת נקמת ה' במדין"

אשרינו שיש לנו חיילים ומפקדים, שמוכנים למסור את נפשם על קדושת עם ישראל, תורתו וארצו. אשרינו שיש בארץ ישראל ציבור בריא ואיתן שתומך ולא מפקיר את לוחמינו, מחזק את רוחם וממלא בעוז את ידיהם!

לאט, לאט ההיסטוריה חוזרת

מנהג שמחת חתנים במקדש חוזר ומשתכלל || מזל טוב

החתן נחשון עמית בהר הבית

"ראה שלמה שמידת גמילות חסדים גדולה לפני הקדוש ברוך הוא וכשבנה בית המקדש בנה שני שערים - אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים והיו ישראל הולכים בשבתות ויושבין בין שני שערים הללו והנכנס בשער חתנים היו יודעין שהוא חתן והיו אומרים לו השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות..." פרקי דרבי אליעזר י"ז 

↓ מחזירים את השמחה להר הבית

הכלה מעלה עמית (מנטינבנד) בהר הבית

מתנדבי ארגון "ייראה" החליטו למסד את קבלת הפנים לחתנים ולכלות שעולים להר הבית. כאשר הארגון יודע מראש על חתן או כלה שמתכוונים לעלות להר הבית, מוזעקים המתנדבים, אשר ממתינים עם שלטים ובלונים בכניסה להר הבית, משמחים את החתן או הכלה ועולים איתם לחצרות בית ה'.

בזמן החורבן יהודים הזכירו את בנין בית המקדש כדי לפגום בשמחה, שהרי איך אפשר לשמוח כשבית ה' חרב? שהרי נשבענו: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.

אולם בדורות האחרונים, כאשר אנו רואים "בשוב ה' את שיבת ציון", החלה שמחה מדודה להתערב עם האבל על החורבן. ואמנם כבר היום, למרות שבית המקדש עדין חרב, ניתן לשמוע "בְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם... קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת-ה' צְבָאוֹת כִּי-טוֹב ה' כִּי-לְעוֹלָם חַסְדּוֹ..." וכבר ניתן לדמיין אותנו מקיימים את המשך הפסוק ו"מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה', כִּי-אָשִׁיב אֶת-שְׁבוּת-הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה, אָמַר ה'"

↓ נחשון ומעלה עמית - שמחה כפולה

ביום חמישי קיבלו מתנדבי ייראה בהתרגשות את פני הכלה מעלה מנטינבנד שעלתה להר הבית לרגל חתונתה שחל אתמול. אתמול קיבלו המתנדבים את החתן נחשון עמית, מפעילי המקדש הבולטים, שעלה להר הבית שעות ספורות לפני חתונתו.
בשני המקרים המתנדבים כיסו את השער ליהודים בבלונים ושלטי ברכות וגרמו לאוירה חגיגיות והתרגשות גדולה של חיבור בנין ביתם הפרטי לבית הלאומי. מתנדבי ייראה מאמינים שהחזרת שמחת חתנים וכלות להר הבית תקרב את עם ישראל למקום ותזרז את החזרת השמחה השלמה בבניין המקדש בקרוב.

בהזמנה ששלחו בני הזוג עמית לקראת חתונתם נכתב, כי "החתונה תתקיים בחצר בית המקדש השלישי, בקרבן תודה להשם יתברך והיה וח"ו לא יסתייע בידינו לבנות את בית המקדש השלישי עד אז" 

בני הזוג לא ויתרו על חלומם לערוך את החתונה בחצרות המקדש וערכו אתמול קבלת פנים מול חצרות בית ה' החרב. החתונה עצמה נערכה בשמחה גדולה באולם שמחות ירושלמי. תחת החופה שם החתן על ראשו אפר מקלה מעורב בעפר מהר הבית לקיים את הפסוק: "לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר".

המקדש בפ"ש - האזינו

הדרך לבנין המקדש || המקדש בפ"ש

פרשת האזינו טומנת בחובה בקיצור דברים את העבר ההווה והעתיד של עם ישראל בצורה מדוייקת.

↓ מאת: נחשון עמית

פרשת האזינו טומנת בחובה בקיצור דברים את העבר ההווה והעתיד של עם ישראל בצורה כה מדוייקת עד שכותב הרמבן: "ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מם החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן, היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד. ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלהים מפי  נביאו הנאמן בכל ביתו אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו עליו השלום"  - אפילו אם מישהו סתם היה אומר אותה היינו צריכים להאמין לספוה המדבר על הגאולה כי את כל התיאורים עם ישראל חווה במדוייק.

ובודאי כשמשה רבינו אמר אותה. וכן דברי הספרי: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא"

וקודם כותב הרמבן: "וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח כי בבניין בית שני לא הרנינו גויים עמו"

הנצי"ב כותב בהקדמה לספר בראשית: והדבר נתבאר בשירת האזינו על הפסוק הצור תמים פעלו ... צדיק וישר הוא דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב''ה בחרבן בית שני שהיה דור עיקש ופתלתול ופרשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה אך לא היו ישרים בהליכות עולמם ע"כ מפני שנאת ליבם שבלבם זה את זה חשדו את מי שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורוס ובא ע"י זה שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית."

מדברי הנציב אנו רואים שמה שנאמר שבית המקדש נחרב על ידי שנאת חינם משמעו הפיכת המחלוקות ההלכתיות, התורניות, הקשורות לעבודת ה' – למחלוקות אישיות עד כדי שחשדו את מי שלא בדיוק כמותם בתורה כצדוקי. על הפסוק דור עיקש ופתלתול כותב הנציב: "שהיה הולך בעקשנות ותועה מדרך השכל ומפותל הרבה ומעורב ומסובך במעשים טובים עם מעשים רעים וקשה להפריד הטוב מן הרע באשר הרע נעשה לשם שמיים".

ואיזה דור יותר מדורינו אנו יותר רווי במחלוקת לשם שמיים שהפכו לחשד האחד את השני שהוא אפיקורוס ועובר על התורה? ובפרט במחלוקת על ענייני המקדש שכל צד במחלוקת אוחז שהצד השני רשע גמור עובר על כריתות או שקרן גמור המעוות את הדין ואוסר את המותר מטעמים צדדיים.

אך בית המקדש דווקא בגלל המחלוקות האלה נחרב. וככה לא יבנה עד שישרור דיון תורני אמיתי ללא פניות אישיות. שנזכה בימים אלה ימי התשובה לשוב בתשובה על חטא זה של מחלוקת שאינה לשם שמיים שאין סופה להתקיים ונבנה בית המקדש במהרה בימנו אמן

 

שבת שלום!

המקדש בפ"ש- וילך: מצוות הקהל במקדש

מצות הקהל - מצות חינוך || המקדש בפ"ש

בפרשת וילך אנו מצווים על מצוות הקהל. מצוות הקהל פותחת לנו צוהר למצווה אחרת שאנו מכירים ואף מקיימים יום יום- מצוות חינוך.

↓ מאת: נחשון עמית

הפסוק כותב- "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת"(דברים, לא, יב).

רש"י הקדוש שואל למה צריך שגם הגברים גם הנשים וגם התינוקות יגיעו למעמד ההקהל? הוא עונה תשובה תמוהה במקצת- "האנשים- ללמוד והנשים- לשמוע והטף- למה בא? לתת שכר למביאיהם"(לא, יב).

הרי אם אין עניין שהילדים יגיעו, כי הם בכל מקרה לא מבינים, אין סיבה לתת להם שכר על כך שהביאו את הילדים. אך נראה שרש"י לוקח את לשון הפסוק וכל פּוֺעַל בפסוק הוא משליך על קבוצת אוכלוסיה אחרת- האנשים ללמוד- "למען ילמדו". הנשים לשמוע- "למען ישמעו". והטף, ליתן שכר למביאיהם- "ויראו את ה' אלוהיכם".

מדוע הבאת הקטנים קשורה ליראת ה'?

הפסוק הבא אומר "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלהיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה". הביטוי המקביל בשני הפסוקים הוא יראה מה' אלהיכם. הפסוק השני אומר שהציווי הזה מושלך דווקא על "בניכם אשר לא ידעו"- הקטנים. איך לומדים יראת ה'? זה בדיוק המטרה של מעמד ההקהל וזה בדיוק מה שעומד מאחורי מצוות חינוך. הילד הקטן לא מבין למה אמא נוטלת לו ידיים. או מה זה קריאת שמע, או ברכות. אבל הוא עושה את זה כל החיים. עוד לפני שהוא זוכר את עצמו.

הדברים האלה הם דברים שמוטמעים באדם בצורה הכי עמוקה. זה הדברים שהוא "ינק עם חלב אמו" כלשון הביטוי. כנס של פעם בשבע שנים. של כל עם ישראל בבית המקדש. שיא הקדושה. כולם נאספים ומתאמצים לשמוע את דברי התורה. 

אחרי יום כיפור, שבו ראו עין בעין את כפרת העוונות עת לשון הזהורית האדומה הלבינה כמאמר הכתוב- "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו"(ישעיהו א, יח). כולם נאספים לשמוע את דבר ה' וגם הילד הקטן שלפחות פעם אחת לפני הבר מצווה שלו חייב להיות שם. המעמד האדיר הזה נטמע בו ונהיה חלק מהזיכרון הקולקטיבי של האומה.

מעמד גדול כ"כ, מרומם כל כך, במקום הקדוש כל כך - בית המקדש, גורם גם לילד בן ה-3 להגיע למציאות של "ויראו את ה' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת". כך גם היום, מצוות חינוך באה להטמיע בילד את הזהות היהודית- כדרך התורה והמצוות. הילד גדל כשהמצוות הינן חלק בלתי נפרד מהזהות שלו. 

לכן עלינו המבוגרים המחנכים לדעת על הדברים החשובים באמת. עלינו לדבר עם הילד גם כשהוא עוד לא מבין, גם אם זה נראה מיותר. כי מה שנכנס עכשיו- נשאר צרוב בלב הילד. כמו שכתוב במשנה "הלומד ילד למה הוא דומה לכותב על דף חלק. הלומד זקן למה הוא דומה? לכותב על דף מחוק"(אבות, ד, כ). וכן יודע ש"גרסא דינקותא" נשאר צרוב בזיכרון ולא נשכח כמעט.

שבת שלום!

גמר חתימה טובה!

המקדש בפ"ש- ניצבים: מקום השכינה, לפני ה' תלוי במקדש

איפה זה לפני ה'? || המקדש בפ"ש

"אתם ניצבים היום כלכם לפני ה' א-להיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל" (דברים כט ט)

↓ מאת: נחשון עמית

מפרש רש"י הקדוש, אתם ניצבים היום – מלמד שכנסם משה לפני הקב"ה ביום מותו להכניסם בברית.

איפה זה לפני הקב"ה? עונה האבן עזרא – אתם ניצבים היום כלכם לפני ה' א-להיכם – סביבות הארון. 

וכן כתב הרמבן "טעם אתם ניצבים היום כלכם לפני ה' א-להיכם- ...כי לקבל התורה בביאורה נאספו אליו או שהיו עומדים לפני הארון..."

וכן כתוב " בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (דברים י,ח)

וכן "כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: (שם יב,יח)

בכל המקומות המדברים על אכילת הקרבנות, שמחה במקדש ועבודת המקדש בית המקדש נקרא "לפני ה'" וכמו שראינו "לפני ה' " זה לפני ארון ה' הנמצא במקדש. אך מה קורה לאחר חורבן הבית?

וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִֽיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָֽׁמָּה (דברים ל, ג) 

ואומר רש"י. ושב ה' אלהיך את שבותך. היה לו לכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן, כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם.

המקור לדברי רש"י הוא הגמרא במסכת מגילה דף כט:

תניא ר"ש בן יוחי אומר בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עמהן גלו למצרים שכינה עמהן שנאמר הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו' גלו לבבל שכינה עמהן שנאמר למענכם שלחתי בבלה ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות.

השכינה גולה עימנו לכל מקום, אך האם אפשר להסתפק בזה? גם כשארון ה' יה במשכן נדרשו ישראל לבניין המקדש על מנת ש"לפני ה" יהיה גם במקום אשר בחר ה'.

דווקא מפרשת התשובה למדו חז"ל שה' גולה עימנו, ומשם נלמד אף אנו שהשאיפה השלמה של תשובת העולם כולו היא שהקב"ה ישוב לביתו, וזה התשובה השלמה שעליה נאמר

וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ: וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִֽיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָֽׁמָּה: אִם-יִהְיֶה נִֽדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶֽךָ: וֶהֱבִֽיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִֽירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִֽבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶֽיךָ: וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּֽיךָ:

תשובה למען חייך – ה' שב לביתו. ונסים בתפילת - "אלקינו ואלקי אבותינו, מלך רחמן רחם עלינו טוב ומיטיב הדרש לנו שובה עלינו בהמון רחמיך בגלל אבות שעשו רצונך בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו, והראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו, והשב כוהנים לעבודתם ולוויים לשירם ולזמרם, והשב ישראל לנויהם, ושם נעלה ונראה ונשתחווה לפניך בשלוש פעמי רגלינו.

"ובמה תהיה תשובתם הלוא הם בארצות גלותם ורובי המצוות תלויים בארץ ובבית הבחירה ורק התשובה תהיה... אך אי אפשר לך לקיימם במעשה אבל בכל לבבך ובכל נפשך שתהיה לך כלות הנפש לקיימם" מלבים ל,ב)

התשובה היא המובילה לבניין המקדש.

בגלל אבות שעשו רצונך – בנה ביתך כתבחילה. שבת שלום

 

המקדש בפ"ש - כי תבוא: המסר החינוכי במצוות ביכורים

על הביכורים ועל הענוה || המקדש בפ"ש

בפרשתינו מופיעה מצוות הביכורים, הבאת הראשית לקב"ה, במצווה הזאת ישנם שלושה חלקים עיקריים: הבאת הביכורים בטקס מיוחד ומרגש. מקרא ביכורים – לקרוא את הפסוקים עם הכהן. והשתחוויה לאחר הבאת הביכורים.

↓ מאת: נחשון עמית

במצוות שלו אנו מחזקים את מידת הענווה שלנו. כי מי שמביא ביכורים וקורא זה רק מי שיש לו קרקע, הקרקע גם אז וגם היום הייתה הרכוש החשוב של האדם, הבסיס הכלכלי שלו ובית המגורים. אדם כזה יכול להתפס בשעת האסיף לגאווה מסויימת, הנה, הוא זרע חרש עדר ניכש והגיע לתוצאות. הכל תלוי בו. ע"מ שנפנים מי אנחנו ה' נתן לנו את מצוות הביכורים. כותב הרמבם:

"אבל מקרא ביכורים יש בו גם מידת הענווה כי הוא שלוקח הסל על כתפו ויש בו הכרה בחסדי ה' ונועמו שידע האדם כי מן העבודה שיזכור ימי מצוקתו בזמן שירווח לו ועניין זה מוזכר בתורה הרבה: "וזכרת כי עבד היית"...

המשנה מתארת את תהליך הבאת הביכורים כטקס ססגוני ומרהיב - כיצד מעלים את הבכורים כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד ובאין ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסין לבתים ולמשכים היה הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל ה' אלוהינו (ירמיהו לא ה). הקרובים מביאים התאנים והענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים. והשור הולך לפניהם, וקרניו מצפות זהב, ועטרה של זית בראשו. החליל מכה לפניהם, עד שמגיעים קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם, ועטרו את בכוריהם. הפחות, הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם. לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים. וכל בעלי אמניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם, אחינו אנשי המקום פלוני, באתם לשלום. החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית. (מסכת ביכורים פרק ג)

כל ההדר הזה נכנס לבית המקדש – הר הבית ושם חוזרים לעבודה הפרטית, ללא המון. הניגוד בין ההמון וההדר לעבודה הפשוטה הפרטית עם הכהן יוצר אצל האדם את התחושה שהוא פתאום קטן. וגם בעבודת הביכורים ישנם שני דברים שגורמים לו להרגיש ככה

במקרא ביכורים אנחנו מרגישים לפתע קטנים ממה שאנו באמת. המשנה כותבת בראשונה, כל מי שיודע לקרות, קורא. וכל מי שאינו יודע יא לקרות, מקרין אותו. נמנעו מלהביא, התקינו שיהו מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע. (שם מ"ז) הכהן מקריא מילה מילה ומביא הביכורים חוזר אחריו. גם אם הוא ת"ח מפורסם, הוא לא קורא לבד אלא מקריאים אותו.

לאחר מכן ישנה מצווה מיוחדת - כותב הפסוק: "ועתה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי השם, והנחתו לפני השם אלוקיך, והשתחווית לפני השם אלוקיך" (דברים כ, י). מצוות השתחוויה. בשום מצווה אחרת לא נאמרה מצוות השתחוויה, רק בביכורים. ההשתחוויה היא סמל הביטול העצמי וההכרה בגודל מולו אני משתחווה. התורה באה ללמדנו שבבית המקדש, ביתו של הקב"ה – אנו מגיעים ללא גאווה וללא חשיבות עצמית. מגיעים להתבטל לאור האלוהי ולנסות להתקרב אליו ולהדמות אליו.

המקדש בפ"ש: פרשת כי תצא- תפקיד ארון ה' במלחמה

כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ || על ארון ה' במחנה המלחמה

כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע: כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה: וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה: וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ: וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ: (דברים כג י-טו)

↓ מאת: נחשון עמית

בפסוקים אלו אנו מצטווים על שילוח טמאים מהמקום האסור להם. כותב רש"י: ויצא אל מחוץ למחנה. זו מצות עשה: לא יבא אל תוך המחנה. זו מצות לא תעשה, ואסור להכנס למחנה לויה וכל שכן למחנה שכינה (פסחים סח.).

ומדייק האבן עזרא כי תצא מחנה. זהו המחנה שיצא אל האויב ושם הארון והוא מחנה קטן ואיננו מחנה הגדול כי שם מחיצות עשויות ובצאתם אל המלחמה הם קרובים סביבות הארון וברור כי טמא מקרה משחית ונסמכה זו הפרשה בעבור מלחמת מדין שהזכיר דבר בלעם כי צוררים הם בעבור אחותם והארון היה עם המחנה שיצא על מדין.

ומוסיף במקום אחר ארון עץ. אמרו המעתיקים ז''ל כי ארון אחר עשה משה בתחלה והעד ואעש ארון ואח''כ אמר ואפסול ואמר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי ודעתם רחבה מדעתנו כי היה נראה לנו כי וישכון כבוד ה' דבק עם הכבוד שראו הזקנים ולא נדע מתי עלה משה כי היה נראה בדרך הפשט כי משה לא נתענה כי אם שמונים יום כי פי' אנכי עמדתי בהר כימים הראשונים הוא שנוי והטעם כאשר עמדתי בהר אותם הארבעים יום שמע ה' אלי ואמר לך למסע וזהו לך נחה את העם והנה יהיה ארון עץ בצווי והוא הארון שעשה בצלאל. (במדבר י א)

מחנה צבא ישראל הינו מקום קדוש, וזה בגלל הארון שהיה יוצא למלחמה עם ישראל.

בירושלמי נחלקו האמוראים האם היו שני ארונות או ארון אחד:

"תני רבי יודה בן לקיש אמר שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר אחד שהייתה התורה נתונה בתוכו ואחד שהיו שברי הלוחות נתונין בתוכו. זה שהייתה התורה נתונה בתוכו היה מונח באהל מועד ... זה שהיו שברי הלוחות בתוכו היה נכנס ויוצא עמהן ... ורבנן אמרי ארון אחד היה ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה" (שקלים פ"ו ה"א)

וכותב רש"י: וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים. זה הארון היוצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות מונחים, ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייה (ספרי פג): (במדבר י לג)

מהמפרשים משמע שהיו שני ארונות, האחד עם שברי הלוחות שעשה משה בראש חודש אלול לפני שעלה לקבל את הלוחות והשני הארון שעשה בצלאל. בארון היוצא למלחמה היו מונחים שברי הלוחות.

בני ישראל יצאו למלחמה דווקא עם ארון זה. דווקא עם השברים. מכיוון שכשעם ישראל יוצא למלחמה הוא צריך לזכור – אין קסמים ואין טריקים. הניצחון במלחמה לא תלוי בארון הברית או בלוחות. גם הלוחות מעשי ידי ה' החפץ הקדוש ביותר – יכול להשבר. בני ישראל יודעים שהכל תלוי במעשים שלהם וכדברי המשנה: וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין. כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, 'עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי' (במ' כא). וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים. (ר"ה ג,ח)

הארון יוצא למלחמה לא אמצעי קסום לניצחון, כי אם תזכורת רוחנית לבני ישראל להתחזק ולהתפלל לקדוש ברוך הוא. כשבני ישראל הביאו את הארון כחפץ קסום למלחמה עם פלישתים – ולא כיוונו לבבם לשמיים – הפסידו במלחמה והארון נשבה.

המקדש בפ"ש: מקום בירור רצון ה' - בבלי מול ירושלמי

וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' || סמוך למחנה שכינה

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל: וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל: וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד: (דברים יז,ח-יג)

↓ מאת: נחשון עמית

בספר שופטים (כן, בדיוק בפרשת שופטים) הלכות ממרים כותב הרמב"ם:

בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה. והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל. ועליהן הבטיחה תורה שנאמר (דברים יז-יא) ''על פי התורה אשר יורוך'' זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן:

בפרשתנו מופיע בית המקדש כמקום התורה וההוראה לכלל ישראל. יש קושיה? עולים למקדש, "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך בו" כל דיני סנהדרין קיימים רק כשבית הדין הגדול יושב בלשכת הגזית בהר הבית

"הכא גבי סנהדרין לא מקרי מקום אלא לשכת הגזית סמוך למחנה שכינה" (סנהדרין יד.) - המקום של הסנהדרין הוא רק בלשכת הגזית שצמודה לעזרה של בית המקדש - מחנה שכינה.

בתחילת הפרש כותב רש"י: למען תחיה וירשת - כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן:

וכן : רש"י שמות פרק כא: ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש [המזבח]:


תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יד עמוד ב:
אמר רב יוסף, תא שמע: מצאן אבית פגי והמרה עליהן, יכול תהא המראתו המראה - תלמוד לומר (דברים י"ז) וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם.

רש"י: בית פגי - מקום לפנים מן חומת העיר, ונדון כירושלים לכל דבריו.
מצאן - זקן ממרא לסנהדרין חוץ ללשכת הגזית שהיתה בהר הבית.
יכול תהא המראתו המראה - לידון בחנק.

זקן ממרא שחייב מיתה על הוראתו הלכה כנגד הסנהדרין מתחייב מיתה רק כאשר הסנהדרין במקומם. - לשכת הגזית - בבית המקדש.

דבר נוסף מעניין הוא שהגמרא כותבת: מסכת יומא דף כה עמוד א:
אמר אביי: שמע מינה לשכת הגזית חציה בקדש, וחציה בחול. - (מכאן תלמד שלשכת הגזית יושבת בשטחה חצי על שטח החול/חייל - מחנה לויה וחצי על שטח מחנה שכינה - העזרה)

מה מיוחד בבבית המקדש שדווקא משם יוצאת ההוראה לעם ישראל?

מה ההבדל בין התורה בזמן הגלות לתורה בזמן הבית?
נתבונן בהבדל בין התלמוד הבבלי לירושלמי בסיפור מאד דומה אבל מאד שונה:

בבלי - תענית כא ע"א:
אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים" אמר: מי איכא דניים שבעין שנה בחלמא? יומא חד הוה אזל באורחא, חזייא ההוא גברא דהוה נטע חרובא, אמר ליה: האי, עד כמה שנין טעין? - אמר ליה: "עד שבעין שנין.- אמר ליה: פשיטא לך דחיית שבעין שנין? – אמר ליה: האי (גברא) עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלי לי אבהתי, שתלי נמי לבראי. יתיב, קא כריך ריפתא, אתא ליה שינתא, נים. אהדרא ליה משוניתא, איכסי מעינא, ונים שבעין שנין. כי קם, חזייה לההוא גברא דהוא קא מלקט מינייהו. אמר ליה: את הוא דשתלתיה?– אמר ליה: בר בריה אנא.אמר ליה: שמע מינה דניימי שבעין שנין,חזא לחמריה אתיילידא ליה רמכי רמכי.אזל לביתיה, אמר להו: בריה דחוני המעגל מי קיים?– אמרו ליה: בריה ליתא, בר בריה איתא.אמר להו: אנא חוני המעגל.לא הימנוהו.אזל לבית המדרש,שמעינהו לרבנן דקאמרי: נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל,די הוי עייל לבית מדרשא, כל קושיא דהוו להו לרבנן, הוה מפרק להו. אמר להו: אנא ניהו,ולא הימנוהו, ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה,חלש דעתיה, בעי רחמי ומית.אמר רבא, היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא.

תרגום - (על פי הרב עדין שטיינזלץ):
אמר: האם יש מי שישן שבעים שנין בחלום? יום אחד הלך בדרך, ראה אדם אחד שנוטע חרוב אמר לו: זה, עד כמה שנים טוען פירות אמר לו: עד שבעים שנה. אמר לו: פשוט לך שאתה חי שבעים שנה אמר לו אדם זה: עולם מלא חרובים מצאתי כפי ששתלו לי אבותי, שותל גם כן אני, לבני. ישב אכל פיתו, באה לו שינה, וישן. הקיפה אותו שן סלע, ונעלם מן העין, וישן שבעים שנה. כאשר קם, ראה אדם אחד שמלקט מהם. אמר לו: אתה הוא ששתלת אותו? אמר לו: בן בנו אני אמר לו: נמצא מכאן שישנתי שבעים שנה. וראה את חמורו שנולדו לה עדרים עדרים. הלך לביתו, אמר להם: בנו של חוני, האם הוא חי? אמרו לו: בנו איננו, בן בנו ישנו. אמר להם: אני חוני המעגל לא האמינו לו הלך לבית המדרש שמע את החכמים שאומרים: מאירות הלכותינו כבשנות חוני המעגל שכאשר היה נכנס לבית המדרש, כל קושיה שהיתה להם לחכמים, היה פותר להם. אמר להם: אני הוא, ולא האמינו לו, ולא עשו לו כבוד כראוי לו. חלשה דעתו, ביקש רחמים, ומת.


ובירושלמי תענית ג, ט: אמר רבי יודן גיריא: הדין חוני המעגל בר בריה דחוני המעגל ,הוה סמוך לחורבן בית מוקדשא, נפק לטורא לגבי פעליי עד דו תמן נחת מיטרא עאל ליה למערתא. מן יתיב, נם ודמך ליה, ועבד שקיע בשינתיה שבעין שנין, עד דחרב ביה מוקדשא ואיתבניה זמן תיניינות. לסוף שובעין שנין איתער מן שינתיה נפק ליה מן מערתא , וחמא עלמא מחלף זוויי דהוות כרמין עבידא זייתין. זוויי דהוות זייתין, עבידא זרעו. שאל ליה למדינתא , אמר לון: מה קלא בעלמא? אמרון לי: ולית את ידע מה קלא בעלמא אמר לון: לא אמרין : לית מאן את אמר לון : חוני המעגל. אמרון ליה: שמענן דהוה עליל לעזרה והיא מנהרה עאל ואנהרת, וקרא על גרמיה: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו א').

תרגום הסיפור בירושלמי
אמר רבי יודן הגר: חוני המעגל הזה הוא בן בנו של חוני המעגל חוני המעגל, היה סמוך לחורבן בית המקדש, יצא לשדה אצל הפועלים. עד שהוא שם ירד מטר, נכנס לו למערה. משישב, נתנמנם וישן לו. והיה שקוע בשנתו שבעים שנה עד שחרב בית המקדש, ונבנה פעם שניה. לסוף שבעים שנה ניעור משנתו, יצא לו מן המערה, וראה עולם מתחלף. זויות שהיו כרמים, עושות זיתים, זויות שהיו זיתים, עושות זרעים. שאל את בני המדינה, אמר להם: מה קול בעולם? אמרו לו: ואין אתה יודע מה קול בעולם? אמר להם: לא. אמרו לו: מי אתה? אמר להם: חוני המעגל. אמרו לו: שמענו שהיה נכנס לעזרה והיא מאירה. נכנס והאירה, וקרא על עצמו: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".


בשני הסיפורים ישנם הבדלים מהותיים בין תלמודה של ארץ ישראל, תלמוד של גאולה לבין תלמוד של חו"ל תלמוד של גלות וחושך. נתמקד בהבדל אחד והעיקרי לענייננו.

בבלי, תלמודה של בבל מקום בירור רצון ה הינו בבית המדרש בלבד. "משחרב המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה". ולכן, שרוצים לאמת האם חוני הוא באמת חוני - הולכים לבית המדרש. אבל בבית המדרש כולו ב"חול" כולו מבוסס על שכל אנושי שלנו. ולכן למרות שהרגישו החכמים שהשמועות ברורות כאילו חוני נמצא-הרגישו בצורה רוחנית שזה חוני - עדיין לא האמינו כי הכלי לבירור רצון ה' הוא רק השכל. אך הם טעו וזה היה באמת חוני. הכלי הזה של שכל בבית מדרש לבד אינו מושלם לברר את רצון ה' אך זה מה שיש לנו בגלות.

לעומת זאת בירושלמי לא מוזכר בית המדרש, ישר שולחים אותו בני הבית לבית המקדש. ממש "וקמת ועלית" ושם הבדיקה מה האמת, הבדיקה מה רצון ה'. לא מתבצעת בשכל אלא בדרך נס, העזרה מבהיקה כשחוני נכנס. הכלי של בית המקדש לבירור רצון ה' - עובד בצורה מושלמת. אך ע"מ שנזכור שאנחנו לא הולכים רק אחרי הרוחני אלא יש לדיינים את הטווח שיקול דעת שלהם - לשכת הגזית בנויה חציה בקודש - להזכיר לנו את הסייעתא דשמייא הרוחנית שלה זוכים הדיינים דווקא שם. אך מצד שני חציה בחול, גם לדיינים יש מקום בסברא להחליט ולהכריע. מקומה של הסנהדרין שעליה ורק עליה נאמר לא תסור מן הדבר אשר יורוך ימין ושמאל - הוא רק בלשכת הגזית, בחצי חצי הזה. כי שם, ורק שם במקום אשר יבחר ה אלוהיך - אפשר לקבל החלטות שנראות שאומרים על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל - ואנו מחוייבים לעשות כן - כי שם יש הארה אלוקית על הדיינים וחזקה שיגיעו באמת לכוון לרצון ה'.