ואז נרקוד על מדרגות הרבנות

הציבור יבחר || בדרך לסנהדרין?

71 רבנים יכהנו במועצת הרבנות הראשית, היא תיבחר בידי הציבור כולו ותתבקש להביע דעתה בכל צעד משמעותי שהשלטון ינקוט * הצעה לדחיקת הקץ

↓ מאת: ארנון סגל

מפעם לפעם כששוב מתגלה הנהגת המדינה בקטנותה הממארת, בתככים פוליטיים של כלום, כששבים ונחשפים להעדר שאר-הרוח, לססמאות השטחיות ולנוכח נמיכות המעוף הנוראה, חודר הייאוש עמוק ללב. בימינו אין חזון נפרץ. האם עוד קיים אצלנו חלום גדול על מנהיגות אחרת לגמרי? כבר מאה שנה מטיפים לנו להסתפק במועט, להכיר במציאות ולשמוח במה שיש – כלומר בישראל החילונית המתנכרת לא-לוהיה. אמנות הטשטוש. מאליה מתעוררת התהיה עד מתי נסתפק בטיעונים קלושים מבית 'קמעא קמעא' כדי לתרץ את התוצר המעליב ולעתים אף המבזה.

את התסכול הזה חובה יהיה לזכור כשיבוא יום – קרוב או רחוק מאוד – שבו תגיע הציונות הדתית לשלטון, ולא רק כשותף זוטר בו. כדי לשנות את המציאות העגומה מיסודה אחד הצעדים הראשונים שיתבקש לעשות ברגע ההוא יהיה לשנות מקצה לקצה את מבנה הרבנות הראשית. דווקא הרבנות הראשית. החייאת המוסד היבשושי והמעוקר הזה היא השלב הראשון וההכרחי בדרך לתיקון. מבלי להיכנס להכרזות גבוהה-גבוהה על סנהדרין וחידוש ימינו כקדם יהיה עלינו פשוט להגדיל את מספר חברי מועצת הרבנות הראשית ל-71 (כיום חברים בה 16 רבנים) ובנוסף להביא לכך שהעם כולו – ולא רק קבוצת עסקנים, חרדים בעיקר – יבחר את הרכבה בבחירות ישירות בקלפי. 

זה לא עניין מורכב כל כך להבנה. אם אפילו התל אביבי שאין בשכנותו אף לא דתי אחד יוכל לבחור את הרבנים הטובים בעיניו, זה יבטיח שלגוף הדתי הכה-חשוב הזה אכן ייבחרו גדולי הדור האמיתיים ולא דמויות סתמיות. הרי את האפשרות האחרת, להחליט עבור הציבור מיהם רבניו הגדולים הראויים לעמוד בראשו – כבר ניסינו וזו לא היתה הצלחה מזהירה. 

לאחר שהציבור יאמר את שלו, 71 הרבנים נבחרי-הציבור יבחרו מתוכם את שני הרבנים הראשיים, שהפעם יהיו אישיויות-על בעלות השראה ומוסכמות ולא גורמים אפורים שהוצבו מתוך אינטרסים פוליטיים. אחת לכמה שנים – נאמר עשר, יתקיימו בחירות מחודשות למועצת הרבנות הראשית, שאליה יוכלו להיבחר רק רבנים שנסמכו להוראה בידי הרבנות. 

המטרה היא, כמובן, שהרבנות תחדל מלהיות רק לשכת פקידים לענייני כשרות ורישום נישואין, מש"קית הדת של המדינה, ותחזור להיות מה שהיא צריכה להיות באמת – מוסד העל הרוחני של עם ישראל, מורת הדרך והנתיב להמונים. אגב, לא רק ליהודים ולא רק לאזרחי ישראל. במקום מאות כתות וקבוצות שונות שכל אחת מכתירה את רבה ונשמעת רק לו, כבימינו – יאוחד מקור הסמכות וחכמי ישראל יקבלו יחדיו החלטות משותפות. מועצת הרבנות הראשית המתוקנת הזו תתבקש להביע את דעתה על כל צעד משמעותי שנוקט בו השלטון, וגם הציבור ישגר שאלות לדיון אל הגוף הזה. הנהגת המדינה מצדה תהיה חייבת להיוועץ במועצה – להתייעץ ולא בהכרח לציית. פשוט לשמוע מה יש ליהדות לומר בעניין המסויים שעל הפרק.

בטווח הרחוק יותר, עם התמסדות העניין ועליית יוקרתו של הגוף הזה, אפשר יהיה להפוך את מועצת הרבנות ללא פחות מאשר הבית העליון בפרלמנט, אשר יוצב מעל לכנסת. זה יהיה אז מוסד-על שבו יישבו בכירי רבנינו אשר יפעל במתכונת בית הלורדים האנגלי, הבית העליון הבריטי. אגב, בית הלורדים עצמו הרבה פחות דמוקרטי מהדגם העתידי המוצע כאן עבור מועצת הרבנות. לבית הלורדים ממונים – ולא נבחרים בידי הציבור – אישים בכירים בממלכה הבריטית שמשום מה חפצו ביקרם וכיבדו אותם להימנות על המוסד הזה לכל ימי חייהם. 

במקרה שלנו המועצה תתמקד בייעוץ ובהתוויית הדרך העקרונית שבה לדעת חברי הפורום – שהם, יש לזכור, כל גדולי ישראל בדור הזה – המדינה צריכה לצעוד. בפרק זמן עתידי ומעורפל כלשהו אפשר יהיה אפילו לקבוע שמי שיעמוד בנשיאות מועצת הרבנות הראשית יוגדר כנשיא המדינה. כך הרי היה בימי קדם, כשהעומד בראש בית הדין זכה בתואר 'נשיא ישראל'. באותו זמן אולי כבר ישכון בית מועצת הרבנות הראשית במקומו הראוי מקדם, כלומר בהר הבית. 

יותר מאשר יקנו ההגדרות החדשות והשינויים הטכניים סמכויות למועצת הרבנות, הם יקנו לה מעמד ציבורי, הילה ויראת כבוד. מטרת הגוף הזה תהיה בעיקר חינוכית וייצוגית. לאו דווקא כוח פוליטי אלא בעיקר הכוונה, הדרכה והשראה לדור שלם שכיום – הבה נכיר במציאות – אין לו כל רועה. את תלמידי מערכת החינוך יביאו מחנכיהם לצפות בדיוניו. כמו בימי המקדש, הם יצאו משם מלאים ברוח הקודש.