יום שבת, 4 ביוני 2016

במשוך היובל המה יעלו בהר

חמישים שנות הדחקה || התעוררות עממית

אשרי הזוכה להלך בו בטהרה אפילו ארבע אמות
יהודים חוזרים להר הבית
מה שעשו אלפיים שנות גלות לארץ ישראל עשתה מדינת ישראל להר הבית: וירטואליזציה. ממקום על פני האדמה הוא הפך בעוונותיו ובעוונותינו למושג מופשט. ובכל זאת, בלי עידוד השלטונות והרבנות ובלי טובות צמחה כאן, ממש בשנים האחרונות, תנועה עממית לחלוטין של שיבה אליו. קשר השתיקה הופר, סוף סוף 

↓ מאת: ארנון סגל

חלפו האביבים, אוטוטו חצי מאה עברה ותלתלים הפכו שיבה בינתיים, אבל על הר הבית כמו מאומה לא קרה. כמעט חמישים שנה העברנו פה ימי ירושלים בנאומים מסוגת גבוהה-גבוהה וים של מלל נשפך אודות איחוד העיר. מנהיגים נשבעו בזה אחר זה אמונים לבירת הנצח של העם היהודי, ובזה אחר זה הפרו אותם. מאז נשמע שופר קורא בהר הבית, נשמע שם בעשורים האחרונים רק קול מואזין, אבל אנחנו היינו עסוקים בכל הזמן הזה בהתבשמות מריקוד הדגלים ובהתרגשות מקריאת ההלל השלם. פחות מדי שעות הר המוריה צרכנו ויותר מדי שעות כותל, גבעת התחמושת ובית הספר לשוטרים. תמיד זה הסתיים בבית הספר לשוטרים. וכבר השעה מאוחרת. מאוחרת מאוד. 

הדור שלא ידע את ששת הימים גדל כאן – אפילו אם צמח בציונות הדתית – כשהר הבית הוא בעיניו אתר בלתי קיים במציאות, בלתי נגיש ולגמרי לא ממשי. יותר מדי גורמים חברו יחדיו כדי להוציא אותו מהלקסיקון, מהתודעה, ממורשת הקרב ומספר האזרחות. מה שעשו אלפיים שנות גלות לארץ ישראל עשתה מדינת ישראל להר הבית: וירטואליזציה. ממקום על פני האדמה הוא הפך בעוונותיו ובעוונותינו למושג מופשט. הבית הגדול והקדוש הפך לעניין שהיה אבל לגמרי לא עתיד להיות, 'דרוש וקבל שכר' – אך לעולם לא הלכה למעשה. 

אולם בעוד ארץ ישראל היתה אכן, באופן אובייקטיבי לחלוטין, בלתי מושגת עבור יהודי בן המאה ה-15 או ה-11, בין אם התגורר במזרח אירופה או בצפון אפריקה, הר הבית היה כאן כל הזמן בידינו בזמן שהתעלמנו מקיומו. חי, בולט, נוכח, קרוב ובועט. ארץ הקודש, הבה נזכור, היתה כה רחוקה מעין יהודי הגלות עד שרבי נחמן מברסלב נאלץ להבהיר את העובדות כהווייתן ולצאת נגד בני דורו שטענו שהיא איננה קיימת כלל במציאות: "כי באמת ארץ ישראל היא כמו מדינות אלו ממש", כתב, "ועפר ארץ ישראל הוא במראה ודמות כמו עפר מדינות אלו ממש, כי באמת בדמות ותמונה אין חילוק כלל בין ארץ ישראל ובין שאר מדינות להבדיל, ואף על פי כן היא קדושה מאוד מאוד בתכלית הקדושה עצומה ונוראה מאד. אשרי הזוכה להלך שם אפלו ארבע אמות". 

יום אחד, כשהדורות הבאים יתקשו להבין איך ייתכן שעברו כמעט חמישים שנה מעת שחרור ההר ועדיין לא עשינו בו כלום, נצטרך לספק הסברים. אבל מה נסביר? שבגן הילדים לא לקחו אותנו להר? וגם לא בבית הספר היסודי, בתיכון ובצבא? שרבנינו לא אמרו לנו לפקוד אותו אלא להפך – גערו בעולים והחרימו אותם, וגם בתקשורת הוא הוזכר רק בהקשרים שליליים? שמעולם לא טרחו להזמין אותנו להעפיל מעלה מעלה אלא להפך, דחקו בנו לא להגיע? ששום ראש ממשלה ישראלי לא הציג עליו את כף רגלו מאז הסתיימו חגיגות שחרורו אי שם במהלך 67', ואף גורם שלטוני לא עודד את המוני בית ישראל לעשות זאת מאז ועד היום? 

ובכל זאת, בלי עידוד השלטונות והרבנות ובלי טובות צמחה כאן, ממש בשנים האחרונות, תנועה עממית לחלוטין של שיבה אל ההר. קשר השתיקה הופר, כלאחר יאוש. כיוון הרוח השתנה סוף סוף. למרות ההתנכלות וההתנכרות, למרות המייאשים והמכשילים מכל כיוון אפשרי ובעיקר מצד הממסד, כחלוף יובל שנים תופעת העליה במעלה המוגרבים פורחת ומתעצמת אט אט. הדרישה נשמעת והנוכחות היהודית בהר מתגברת. וקריאת הכיוון הזו, שמי שצריך היה לקרוא אותה לא קרא, מוצבת שוב בפני מדינת היהודים ומעוררת תקווה. מתהום הנשיה של אלפיים שנות שיכחה + חמישים שנות השכחה יש כבר מי שזועק שהר הבית עדיין כאן, קדוש בקדושה עצומה ונוראה מאוד. אשרי הזוכה להלך בו בטהרה אפילו ארבע אמות. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה